משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני ה׳:ו׳

6 המשנה עוסקת במועד הביעור. ביעור מעשרות הוא מצווה כללית שאינה נוגעת רק לכרם רבעי אלא לכל המעשרות. פרטי החובה יבוארו להלן, ונדונו במבוא למסכת.

7 ערב יום טוב הראשון שלפסח – "הראשון" היא הגרסה בכמה עדי נוסח נוספים ובדפוסים, אבל בסדרת עדי נוסח "האחרון", כלומר הפדיון הוא במוצאי החג. מחלוקת דומה בין כתבי היד יש לגבי מועד הקהל סוטה פ"ז מ"ח. שם יש כנראה לגרוס "האחרון", כפי שהראה אפשטיין. שם המחלוקת היא מחלוקת ארץ ישראל ובבל, והבבלי גרס "הראשון". ייתכן גם שהמחלוקת הושפעה מהנוהג הבבלי לסיים את קריאת התורה בסוכות. לעומת זאת כאן אין חלוקה כה ברורה של כתבי היד, ונוסחאות כתב יד קופמן ופרמא הארץ-ישראליות הן כנוסח הדפוסים. לא ידועה לנו גם עמדת התלמוד הבבלי בנושא. מכל מקום, הבדלי הנוסח חוזרים לא רק בכתבי היד אלא גם אצל ראשונים רבים. אפשטיין טען שלפני הירושלמי היה מונח הנוסח "האחרון". בפירושנו להלן נעלה הרהורי פקפוק בעניין. מכל מקום, הירושלמי מסביר שהווידוי הוא ביום האחרון כדי שיוכל לאכול מפֵרות מעשר שני ונטע רבעי בכל ימי החג. עולי הרגל צרכו את המעשר השני והביאו עמם תרומות ומעשרות לחלוקה, על כן קשה להניח שאסרו אכילת פֵרות מעשרות כל ימי החג. איננו יכולים לקבוע מה היה נוסח המשנה, אבל קרוב לוודאי שבימי בית שני היה הנוהג הרווח לנצל את פֵרות המעשרות כל ימי החג, ולבערם במוצאי החג. ייתכן שנוהג זה שונה לאחר החורבן. הירושלמי נו ע"ב לומד את מועד הביעור ממועד מעמד הקהל, אלא שההקהל בסוכות והביעור בפסח. מכל מקום אין הוא מעלה את ההבדל שהקהל ביום טוב אחרון כגרסת הירושלמי למשנה שם והביעור ביום טוב הראשון. מכאן אולי ראיה נוספת לכך שהירושלמי גרס "האחרון".

8 ושלרביעית ושלשביעית היה הביעור – מבערים את המעשרות של פֵרות השנים א-ג וד-ו. הביעור הוא בשנה שלאחריה, שכן עד אז אוכלים את הפֵרות של השנה הקודמת.

9 כיצד היה הביעור – מה היא מצוות ביעור מעשרות. המונח "היה" חסר בכמה עדי נוסח, וכן היה חסר בנוסח שעמד לפני רבי יהוסף אשכנזי והוא הוסיפו כהגהה. עם זאת, במשפט הקודם "...ושלשביעית היה הביעור" מופיע המונח בכל הנוסחאות. אם אכן המונח מופיע נראה שהמשנה מתייחסת אל הביעור כאל מצווה שחלפה ובטלה מן העולם. בספֵרות חכמים עשרות ומאות עדויות על הפרשת מעשרות ותרומות, ועל ביעור שביעית, אבל אין עדויות על קיומה של מצוות ביעור מעשרות. לכן יש מקום לטענה שהמצווה נתפסה כחלק מעבודת המקדש שלא הועברה לגבולין. כפי שנראה להלן נתפס וידוי המעשרות כמעמד ציבורי וטקסי, ואם כך הדבר הרי שנעשה במקדש. הקישור למקדש הוסיף למעמד הוד והדר, אך סייע לכך שלאחר החורבן בטל. השאלה האם קוימה המצווה למעשה בימי התנאים תלווה את דיוננו, ונסכמה בסוף משנה יד.

10 נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה – תרומה ותרומת מעשר ניתנות לבעלים, כלומר לכוהנים. מהמשנה משמע בפשטות שביעור מעשרות חל גם על תרומה, זאת בניגוד לתנא קמא בביכורים פ"ב מ"ב האומר שביעור מעשרות חל רק על מעשרות ותרומה אינה טעונה ביעור. בפירושנו להלן ננסה לברר ניגוד זה. אבל כפשוטה משנתנו כרבי שמעון הסובר שביכורים פטורים מווידוי, ומן הסתם גם מביעור ביכורים שם. פירוש זה קשה, שהרי להלן חולק רבי שמעון על תנא קמא, וברור שהתנא הסתמי אצלנו אינו רבי שמעון. פירוש אחר הוא ששני ביעורים הם. שם מדובר בהשמדת הפרי אחר זמן הביעור, ואילו אצלנו מדובר בנתינתו לכוהן ובאיסור השהיית התרומה בביתו של הבעלים. הסבר חריף זה אינו משמע מלשון המשנה. יתר על כן, כפי שנראה בפירושנו להלן כנראה גם את פרי שנת השביעית לא ביערו מן העולם. גם שם ה"ביעור" אינו השמדה אלא הפקרה פורמלית ראו פירושנו לשביעית פ"ט מ"ח. אם כן, קשה לפרש שמשנת ביכורים נוקטת לשון ביעור ומתכוונת לביעורים שונים.

11 ומעשר ראשון לבעליו – לא נקבע מיהם בעליו, כוהנים או לוויים. שאלה זו תעלה במשנה ט להלן.

12 ומעשר עני לבעליו – הבעלים כאן הם העניים.

13 ומעשר שני והביכורין מתבערין בכל מקום – מעשר שני שייך לבעליו המקוריים. הם ניצלו אותו ככל יכולתם, ואת העודפים עליהם לבער.

14 רבי שמעון אומר הביכורין ניתנין לכהנים בתרומה – במשנת ביכורים נמסר שרבי שמעון פוטר ביכורים מביעור משנה, ביכורים פ"ב מ"ב. כידוע ניתנו הביכורים לכוהנים לאכילה, "הם נכסי כהן" משנה, שם מ"א. אם רבי שמעון דורש שהביכורים יינתנו לכוהנים הרי שלדעתו הם חייבים בביעור, אם כן למה הוא אומר שביכורים פטורים מביעור? אין גם כל אפשרות להסביר שהביכורים יינתנו לכוהנים מחוץ לירושלים, שהרי הביכורים "טעונים הבאת מקום" משנה, שם מ"ב. בפשטות ניתן היה לתרץ שאלו שתי מסורות חולקות, בבחינת שני תנאים אליבא דרבי שמעון. ייתכן גם שרבי שמעון התכוון שהביכורים ניתנים לכוהנים אף לאחר מועד הביעור. נחזור לשאלה זו עת יזכנו החונן לאדם דעת לפרש את מסכת ביכורים.

15 התבשיל – מעשר שני שבושל. באופן עקרוני הדברים נכונים גם על כל מזון אחר של תרומה, אלא שמעשר שני מבושל הוא דרכו של עולם ואילו את התרומה, למשל, לא האדם בישל אלא הכוהן. עם זאת, לעתים הפריש אדם את התרומה מתבשילו כפי שעולה ממקורות מספר.

16 בית שמי אומרים צריך לבער – תבשיל כפֵרות חיים יש לבער ממש.

17 בית הלל אומרים הרי הוא כמבוער – פֵרות שמניחים אותם עדיין מתאימים למאכל, ולכן אינם מבוערים, אבל תבשיל שהצטנן איבד מערכו ועל כן הוא כמבוער. המשנה אינה מגדירה מהו הביעור הנדרש. "ביעור" נדרש במצוות רבות, אך לא תמיד נקבע מהו אותו "ביעור". כך, למשל, ביעורו של חמץ הוא בעיקר בשרפה, ומחלוקת תנאים היא האם ניתן להסתפק בשעת הדחק בפחות משרפה, כגון ריסוק והפיכת האוכל לפירורים. במקרים רבים מדובר בסתם על שרפה, כמו למשל בדיני נותר ופיגול. במשנה מתנהל דיון על שרפת בשר כזה בשבת, והמסקנה היא שהשרפה אינה דוחה שבת והביעור נדחה עד לאחר השבת ראו פירושנו לפסחים פ"ו מ"י. אבל אין במשנה או במקבילות הצעה לבער בדרך אחרת. דרך ביעור אחרת היא "יוליכנו לים המלח". דרך זו נזכרת במקורות, אך מסתבר שהיא רק תבנית ספֵרותית. לא ייתכן שכל אדם שהיו בידו מעות האסורים בהנאה צריך להביאם כה רחוק. מכל מקום, דרך ביעור זו נזכרת בעיקר בהקשר למתכות ולכספים. לעומת כל זאת ראינו שביעור שביעית הוא למעשה הפקרתו, ובפועל יכול כל אדם, כולל הבעלים המקוריים, לזכות בו. יתר על כן, ראינו כי בתקופת האמוראים הפך הביעור במידה רבה לסמלי ואורגן כך שאדם יזכה בפֵרותיו.

18 לעומת זאת איננו שומעים במפורש על הדרישות באשר לביעור תרומה ומעשר שני. ראשונים הסיקו שביעור מעשר שני הוא כשביעית. אמנם התוספתא מזכירה אותם זה ליד זה שביעית פ"ז ה"ד, אך אין ללמוד מכך שדרך הביעור זהה, וכאמור ביעור שביעית היה קל ביותר, לפחות בימי האמוראים. אבל בתוספתא נאמר: "כיון שהפרשתו מן הבית אין אתה זקוק לו" פ"ה הכ"ד; ספרי, שג, עמ' 321. אם כן, זו למעשה דרך הביעור בימי התנאים, והוצאה לרחוב והפקרת הפֵרות היא ביעורם. ברם, קשה להניח שפֵרות מעשר שני לאחר הביעור הם הפקר וכל הרוצה יכול לזכות בהם, האוּמנם הם חדלו מלהיות פֵרות קודש? וכי כיצד יֵדע שאלו פֵרות קודש? דרך פתרון זו נראית בלתי מתאימה לתנאים של תרומה או מעשר שני.

19 תרומה שנפסלה לשימוש מבוערת בדרך כלל על ידי הנחתה כך שהפֵרות יירקבו ראו משנה, תרומות פ"ה מ"א ומקבילות רבות. ברם, אין כל הכרח להניח שביעור מעשר שני הוא כביעור תרומה, זאת אף שבמשנתנו מדובר בהעלם אחד על שניהם. במשנת ביכורים נאמר שמעשר וביכורים חייבים בביעור מה שאין כן בתרומה משנה, ביכורים שם, וכן מבדילים המקורות בין פֵרות תרומה שנמצאו בעיר נידחת ויש להשמידם ובין פֵרות מעשר שנמצאו בה: "מכאן אמרו ההקדשות שבה יפדו ותרומות ירקבו מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו". את התרומה והמעשר אין להשמיד בידיים, אבל בכל זאת יש הבדל בדרך ביעורם. את התרומה מניחים ללא שימוש, ואת המעשר השני גונזים. כך עלינו לפרש גם את משנת ביכורים. את התרומה יש להניח ולא לגעת בה, ואילו את המעשר השני להשמיד בדרך אקטיבית יותר. אבל בבבלי נאמר: "הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג – ירקבו" מכות יח ע"ב. לפי מקור זה גם פֵרות מעשר שני יירקבו, כמו תרומה ובניגוד למשנת ביכורים. יירקבו והנחה מחוץ לבית עשויים להיות פתרונות קרובים, אך אין הם זהים.

20 משנתנו מבחינה בין תבשיל ובין פרי טרי. פרי צריך לבער, ואילו התבשיל שהונח סתם נחשב למבוער. בית שמאי חולקים על ההלכה, אך מן הסתם גם הם מכירים במרכיב המציאותי המתואר במשנה. אם כן, לביעור של פֵרות אין די בהנחה אלא יש צורך בפעולה אקטיבית של השמדה. אולי זו הגניזה הנזכרת כלומר קבורה בקרקע, או זריקתם בחוץ בדרך שתביע את השלכתם.