משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני ד׳:ג׳

3 בעל הבית אומר בסלע – כשבאים להעריך ולפדות את המעשר השני ובעל הבית מודיע כי הוא מוכן לפדות בסלע, ואחר אומר בסלע – ואחר אומר כי אף הוא פודה בסלע, בעל הבית קודם – לאחר, מפני שהוא מוסיף חומש – כי בעל הבית הפודה את מעשרו הוא מוסיף חומש על הקרן, כפי שהכתוב מחייבו: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמשיתו יסף עליו" ויקרא כז לא – על שלו מוסיף חומש ולא על של חברו, וכמו שנלמד בסופה של משנה זו. פדיון בחומש הוא הלכה רגילה. המשנה מונה חמישה מקרים של חומש: "חמשה חומשין הן: האוכל תרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, והחלה, והבכורים, מוסיף חומש. והפודה נטע רבעי, ומעשר שני שלו, מוסיף חומש. הפודה את הקדשו מוסיף חומש, הנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש מוסיף חומש, והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו מוסיף חומש" בבא מציעא פ"ד מ"ח. הרשימה אינה מלאה, שכן גם הנשבע לשקר משלם קרן וחומש שבועות פ"ח מ"ג; בבא קמא פ"ט מ"ז.

4 בעל הבית אומר בסלע – בעל הבית אומר "אני פודה את המעשר השני שלי בסלע", ואחר אמר בסלע ואיסר – האחר מוכן לפדותו בסלע ואיסר האיסר הוא אחד חלקי תשעים ושישה של הסלע. הסלע הוא ארבעה דינרים, הדינר הוא שש מעות והמעה היא ארבעה איסרים.

5 התוספת שמציע האחר היא קטנה אך היא תוספת, ומשום כך: שלסלע ואיסר – האחר המציע סלע ואיסר קודם מפני שהוא מוסיף על הקרן – האחר מוסיף על ערך הקרן, ועיקר מצוות הפדיון היא על הקרן. החומש שבעל הבית יהיה חייב גדול מתוספת האיסר שמציע האחר, ומכל מקום אין מקפידים על כך. התלמוד הירושלמי למשנתנו שואל: "ואין חומשו שלזה מרובה על תוספתו שלזה?", והסוגיה מתרצת: "אמר רבי אבין שנייא היא שהוא יכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש" נד ע"ד. ניתן למצוא דרך כדי להערים על החובה להוסיף חומש, כפי שנשנה במשנה הבאה.

6 התלמוד הבבלי במסכת ערכין כז ע"ב מסביר שלמעשה אין ההקדש מפסיד שהרי הקרן והחומש נשארים ברשותו של בעל הבית, הכסף שנפדה אינו נאכל אלא בידי הבעלים בירושלים. יש לזכור ש"הפסד" זה הוא למראית עין. ההצעה של המתחרה כבר לוקחת בחשבון שהבעלים חייבים להוסיף חומש, ולמעשה הצעתו נועדה בעיקר לדרבן את הבעלים לפדות בעצמו, ועל דרבון זה הוטלו מגבלות.

7 הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חמישיתו – כאמור בתורה בספר ויקרא: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יֹסֵף עליו" כז לא. הלכה זו חוזרת רבות בכתבי ספֵרות החכמים. ההלכה חוזרת בלשון קרובה בתוספתא ראש פ"ד: "הפודה מעשר שני שלו הרי זה חייב בחומש". במשנת בבא מציעא פ"ד מ"ח היא נמנית בין "חמשה חומשין", ובספרא בחוקותי: "יוסיף עליו שיהא הוא וחומשו חמש" פרק יב ה"י, קטו ע"ב. כלומר, התוספת היא חומש והחומש הוא מלבר, כך שארבע חמישיות מהסכום הכולל הן הקרן. אם הקרן ארבעה דינרים, מוסיף עוד דינר שלם כך שארבע חמישיות מהסכום הכולל הן הקרן, ובלשון התלמוד הבבלי: "חומשא מלבר" בבא מציעא נג ע"ב. "חומשא מלבר" הוא למעשה תוספת של 25%, וזו חומרא. אך יש תנא הסובר: "חמישיתו חומשו של קרן" שם נד ע"א, ובלשון התלמוד הבבלי: "חומשא מלגיו" שם נג ע"ב. גם בדיני ערכין חוזר חיוב של פדיון בחומש, וברור למשנה שזה חומש מלבר ערכין פ"ח מ"ג, ללא כל אפשרות נוספת. לא מן הנמנע שהגישה המחמירה, חומשא מלבר, משקפת לא יראת שמים יתרה אלא ההפך, ידיעה שזו הלכה תאורטית שאין מיישמים אותה בפועל.

8 בין שהוא שלו – בין אם הפֵרות הם מגידולי שדהו, בין שניתן לו מתנה – שניתן – כך בכל הנוסחאות העיקריות, לרבות קטעי גניזה. לפנינו בדפוסים: שנתן, והוא שיבוש. בתלמוד הבבלי קידושין נד ע"ב נתפרשה משנתנו בנותן לו פֵרות במתנה בעודם טבל והוא מפריש את המעשר השני. הסוגיה בבבלי סבורה שאין לפרש את משנתנו שניתן לו מעשר, שהרי לדעת רבי מאיר המעשר הוא ממון גבוה קידושין כד ע"א; בבא מציעא צ ע"א ועוד, ואין ליתנו במתנה. מפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים, מפרשים את משנתנו לפי פירושה של הסוגיה בבבלי. רבי יהוסף אשכנזי, לפי בעל מלאכת שלמה, דוחה פירוש זה כדרכו אין הוא מטיח דברים נגד הבבלי אלא נגד הרע"ב שאם ניתנו לו הפֵרות בטבלם היה על המשנה לומר בין שגדלו בשדהו ובין שקנה את הפֵרות, כלומר למה המשנה אומרת שניתן לו במתנה ולא שקנה. הירושלמי למשנתנו נה ע"א מפרש את משנתנו בשניתנו לו פֵרות המעשר השני בגופם, כשם שלהלן שונה המשנה בפ"ה מ"ה: "הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו ובין שניתן לו מתנה", ובנטע רבעי אין לפרש שנתן לו פֵרות טבולים כי נטע הרבעי כולו קודש וחייבים להעלותו לירושלים; לדעת הסוגיה משנתנו כרבי מאיר הסובר שאין מתנה כמכר, ובניגוד לדברי חכמים השונים ש"מתנה כמכר" בכורות פ"ח מ"י. לדעת רבי מאיר ניתן לתת במתנה מעשר שני וכשבא לפדותו הוא חייב, לפי משנתנו, להוסיף עליו חומש כגידולי שדהו הוא.