משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני ד׳:א׳

1 המוליך פירות למעשר שיני – "למעשר" – כך גם בקטע גניזה פ ו- ת3, וכתב בעל מלאכת שלמה: "וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסינן המוליך פֵרות למעשר שני בלמד, ע"כ". כל זאת כנגד רוב העדויות הגורסות "פירות מעשר שני" בלא ל'.

2 ממקום היוקר למקום הזול – מוליך פֵרות ממקום שהפֵרות נמכרים בו ביוקר למקום שהם נמכרים בו בזול, או ממקום הזול למקום היוקר – ממקום שהפֵרות נמכרים בו בזול למקום שהם נמכרים בו ביוקר, פודהו כשער מקומו – פודה את המעשר השני כשער הפֵרות במקום שהוא פודה, בין אם השער במקום שהוא פודה גבוה ובין אם הוא נמוך. התלמוד הירושלמי בראש הפרק מוסיף: "אמר רבי יונה לא אמרו אלא המוליך, הא כתחילה אסור" נד רע"ד. זו הוספה והחמרה על ההלכה שבמשנה, אך אין היא עולה מלשון המשנה. הירושלמי ממשיך שמשנתנו האוסרת לכתחילה היא רק "ובפירות מעשר שיני כלומר, מעשר שני שהופרש ולפנינו המעשר השני גופו, אבל בפירות שהן טבולין למעשר שיני אפילו לכתחילה מותר", פֵרות שחייבים לעשרם אפשר לפדותם בשער הזול, ומביא מעשה מנוהגו של רבי: "כהדא רבי הוה ליה פירין הכא ופירין בכותניין והוה קבע מעשרא דהכא תמן ומפרק לון בשערה דתמן" =כזאת: רבי היו לו פֵרות כאן ופֵרות בבשן והיה קובע את המעשר של כאן שם ופודה בשער של שם. רבי זכה לקבל באריסות אדמות ממלכתיות בגולן ירו', שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ב; בגולן היה השער נמוך יותר מזה שכאן, כלומר בציפורי או בבית שערים, והוא קבע את המעשר השני שהוא חייב להפריש על הפֵרות בבשן ופדם לפי השער הזול של הבשן.

3 בתוספתא בראש פרק ג נאמר: "המוליך פירות מעשר ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר, פודהו כשער מקומו" ה"א, וכבר הניח חכם אחד שצריך לומר במקום "פודהו כשער מקומו" – "פודהו כשער הזול". זו היא הברייתא שהובאה בירושלמי ראש פ"ד: "תני בין ביוקר והוזלו בין בזול והוקרו" נד ע"ד, יש לפדותו בשער הזול ראו בסוגיה שם, והברייתא חלוקה על משנתנו ותוקנה בהשפעת דברי המשנה. על ברייתא זו חולק רבי יהושע בן קרחה בהמשך דברי התוספתא: "במי דברים אמורים בשל דמיי, אבל בשל ודיי פודין אותו כשער היוקר", ומעין דברי רבי יהושע בן קרחה בברייתא בירושלמי: "תני אבא חילפיי כך בכ"י רומי והרש"ס. לפנינו בטעות: בר חילפיי בר קוריאי אמר במה דברים אמורים בודאי, אבל בדמאי בין ביוקר והוזלו, בין בזול והוקרו, מוכרו בזול" שם.

4 מובא שם אף מעשה: "רבי חייה בר ווא הוה ברומי וחמתין מפרקין אילין ניקלוסיא דהכא תמן כשערה דהכא, אמר מאן דהורו לון חילפיי בר קרויה כך בכ"י רומי אורי לון" =רבי חייא בן אבא היה ברומא וראם פודים ניקלוסיא זן משובח של תמרים לפי השער של כאן, אמר מי שהורה לכם חילפי בן קרויה הורה לכם. רבי חייה בן אבא היה ברומא וראה שפודים תמרים משובחים לא לפי השער הרומאי, שהוא בוודאי שער גבוה יותר מזה שבארץ, והניח שהם נוהגים לפי היתרו של אבא חילפא מקרויה. התמרים שהגיעו לרומא נידונו כדמאי, ויהודי רומא פודים מעשר שני אך פודים לפי השער הנמוך בארץ ישראל.

5 קוראי היא אזור גידול התמרים; המשווקים פונים לחכם המקומי כדי שיפסוק להם הלכה, והלה פוסק הלכה מקלה ביותר. עוד מן הראוי להעיר שהקונים ברומא הם יהודים; ודאי שהתמרים נמכרו גם ללא יהודים, אבל רק היהודים עוררו את השאלות ההלכתיות. על זן הניקלוסין ועל הייצוא של התמרים לרומא אנו יודעים גם ממקורות אחרים, ולא נרחיב בכך.

6 המשנה והברייתות שלפנינו דנות כיצד יש לנהוג בפֵרות שהובאו ממקום למקום, אולם ההלכה שיש לפדות לפי השער שבמקום אמורה בתוספתא: "אין פודין מעשר שיני במקום היוקר כשער הזול" דמאי פ"ה ה"כ. ההלכה שנויה בתוספתא דמאי, ומסתבר להניח כי היא התכוונה לדמאי ומכל שכן לפֵרות ודאי, שיש לפדותם לפי השער שבמקום אף אם השער במקום הוא "מקום היוקר".

7 אם כן, משנתנו אינה מחמירה או מקלה אלא עומדת על ההבחנה המשפטית שיש לפדות "כשער מקומו". זו הדרך הרגילה לנהוג בדבר שיש בו הלכות מקומיות, ובדרך כלל נקבע שאדם צריך לנהוג לפי ההלכה המקומית. כך הוא בקריאת מגילה, כאשר בן כרך נקלע לעיר או להפך מגילה פ"ב מ"ג. במשנת פסחים גישה שונה: "ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת" פ"ד מ"א. בפירושנו למשנה זו הראינו כי יש במקורות גם גישות "משפטיות" שלפיהן נוהג כמנהג המקומי בין לחומרא בין לקולא. כמו כן: "ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה משלים תעניתו" תוס', תענית פ"ב הט"ז. גישה שלישית ראינו בברייתא שבתוספתא שאם יש מנהג מקומי ועובר אורח נקלע לאותו מקום, עליו לנהוג לפי המנהג הזול יותר. לעומת זאת במשנת מעשר חכמים בוחרים בפתרון המקל, "כשער הזול", אף שאין בכך היגיון משפטי. המדובר בדמאי, שהוא מטבעו חובה הנובעת מספק, ואמוראים באו להקל בה, ואכן בתוספתא נאמר: "אמר רבי יהושע בן קרחא במי דברים אמורים בשל דמיי, אבל בשל ודיי פודין אותו כשער היוקר פ"ג ה"א. דברי בן קרחא אינם פירוש למשנה, אלא חולקים עליה. "ודאי" ו"דמאי" הם מונחים מתחום המעשר הראשון, אבל ההלכה שבמשנה חלה גם על מעשר שני להלן. נמצאנו למדים שאין היא מושפעת מכך שמדובר בדמאי אלא מבוססת על הבחנה משפטית שתמיד יש לפדות כשער מקומו, ותנאים מאוחרים הפכו את ההלכה וקבעו כשער היוקר או כשער הזול. אם כן, מה שהנחה את חכמים לא היה האחידות המשפטית אלא כל נושא לגופו, ובברייתא שבתוספתא ובמעשי האמוראים נטייה להקלה.

8 אחר הוא הנוהג באשר להקדש. המשנה קובעת שבהקדש ההצהרה מהווה קניין קידושין פ"א מ"ו. בירושלמי סא ע"א נוסף פרט: אם החפץ התייקר בינתיים הרי שהוא התייקר ברשות ההקדש. בתלמוד הבבלי כט ע"א נוספה בברייתא הגבלה שההקדש קנה רק אם הוא מרוויח, אבל אם ירד ערכו של החפץ הרווח להקדש, וכאילו הקניין לא חל. נראה שזו תוספת מאוחרת לברייתא הבאה למנוע מההקדש נזקים כספיים. גישה כזאת מובילה לגישה של "כשער היוקר" שממנה מתרחקים האמוראים למשנתנו. לנוסחה של הבבלי אין ביטוי בברייתא שלפנינו, אבל במסורות תנאיות אחרות מופיע הטיעון ש"יד הקדש על העליונה". במדרשי התנאים זהו משפט כללי שהקדש אינו חשוף לתביעות נזיקין אם שור של הקדש נגח שור אחר וכו' – מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כא לה, עמ' 188. אבל במקורות התנאיים האחרים אפשר להבין את המשפט גם כאילו בכל עסקה עם ההקדש שחל שינוי בתנאיה יד הקדש על העליונה משנה, שקלים פ"ד מ"ט וכן תוס', ערכין פ"ד ה"ג וה"ד, עמ' 547. שם נקבע עיקרון אחר, שאין ההקדש מפסיד תוך התעלמות משאלת דרך הקניין. הברייתא בניסוחה הבבלי באה לפשר בין שתי העמדות, ברם כפשוטן אלו שתי עמדות חולקות. האחת רעיונית, שתמיד ההקדש ירוויח, והאחרת משפטית, מתי חל הקניין, וממילא ההקדש עשוי להרוויח או להפסיד, תלוי בנסיבות המקרה. העיקרון הוא שלהקדש קל לבצע קנייה ומכירה, אך ממילא יש בכך גם סיכון שאכן המכירה תתבצע ותנאי השוק ישתנו לרעת ההקדש.

9 אם כן, בהקדש נקבע הכלל "כשער היוקר" או הכלל המשפטי הצהרה היא קניין לטוב או למוטב. בדמאי נקבע הכלל כשער מקומו או כשער הזול, ובוודאי כשער היוקר כמו בהקדש.

10 אם כן, הפתרון של כשער הזול מותאם למקרה הספציפי של דמאי, אבל משנת מגילה ומשנת פסחים ותוספתא תענית מציגות דעות שונות, האם יש לשמור על מנהג המקום שאליו הוא אמור לחזור או שתמיד יעשה כמקום שבו מתקיימת המצווה כדי שלא ישנה אדם מפני המחלוקת.

11 המביא פירות מן הגורן לעיר – והרי שוויים של הפֵרות בעיר הוא יותר משוויים בגורן, כדי יין מן הגת לעיר – או המביא כדי יין מן הגת לעיר, השבח – מה שהפֵרות או כדי היין שווים יותר בעיר, לשיני – מתווסף למעשר השני. בלשון זו נאמר אף לעיל בפ"ב מ"א: "כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשיני". במקרה של משנתנו ודאי אין השבח ניכר.

12 ויצאות מביתו – ההוצאות שהוציא על הבאת הפֵרות וכדי היין יוציא בעל הבית מחשבונו, מביתו, ואין הוא רשאי לנכותן מדמי הפדיון של המעשר.