משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני ד׳:י״א

11 המוציא כלי וכתוב עליו קוף קרבן – האות ק היא ציון לקרבן, כלומר הקדש.

12 מם מעשר – האות מ היא ציון למעשר. הרמב"ם בהלכותיו כותב: "המוצא כלי וכתוב עליו מם הרי מה שבתוכו מעשר שני" הלכות מעשר שני פ"ו ה"ח, וכך פירשו מפרשי המשנה. אולם בתוספתא נאמר: "מעשר סתם מטילין עליו שני חומרין" פ"ה ה"ג, כלומר חוששים שמא זה מעשר ראשון וצריך להרים הימנו תרומת מעשר, ויש להעלותו לירושלים או לפדותו.

13 דלת דמיי – פֵרות שנלקחו מעם הארץ. בבבלי יבמות מובאת משנתנו בלשון: "דל"ת – דמוע" קטו ע"ב, וכך בכל הספרים בבבלי. כלומר, חולין ותרומה מעורבים ואינו נאכל אלא לכוהן. נוסח זה נראה יותר, שהרי אף בלי הסימון דל"ת התבואה שאין יודעים בוודאי שהופרשו ממנה מעשרות היא בחזקת דמאי.

14 טית טבל – תבואה שעדיין לא הופרשו ממנה המעשרות, תיו תרומה – כולו תרומה, שבשעת סכנה היו כותבין תיו תחת תרומה – בנוסחאות רבות: הסכנה, ולעולם הכוונה לימי הרדיפות וגזרות הדת שלאחר מלחמת בר כוכבא.

15 רבי יוסה אומר כולם שמות אדן הן – ואין לנהוג בהם לא כהקדש, לא כקודש, לא כתרומה ולא כמעשר. בתוספתא אמורים הדברים בשם החכמים: "וחכמים אומרים כולן שמות אדם הן" פ"ה ה"א.

16 אמר רבי יוסה אפילו מצא חבית מליאה פירות וכתוב עליה תרומה – אפילו כתובה על הכלי במפורש כל התיבה, "תרומה", או התיבות האחרות כ"קרבן" ו"מעשר", הרי אלו חולין – היו בכלי הקדש ותרומה אך אינם מעידים שהפֵרות שלפנינו הם הקדש ותרומה.

17 דברי רבי יוסי מנומקים: שני =שאני אומר אשתקד היתה תרומה ופינה – הייתה בה אמנם תרומה אך זו עדות על אשתקד, שהרי אין אדם משליך את הכלי שהשתמש בו בשנה שעברה לתרומה. אין זו צורה שכיחה במשנה להציע את דברי רבי יוסי ולאחריהם פעם נוספת "אמר רבי יוסי", ללא מילת קשר או הלכה אשר בהמשכה או כנגדה אמר רבי יוסי. בתוספתא שם הדברים מתקשרים יפה. וזו לשון התוספתא: "וחכמים אומרים כולן שמות אדם הן, אבל מצא חבית מלאה פירות וכתוב עליה תרומה, הרי זו תרומה, מעשר, הרי זו מעשר. אמר רבי יוסי אפילו מצא חבית מלאה פירות וכתוב עליה תרומה, הרי אילו חולין, שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות ופנה", והתוספתא ממשיכה: "אם היתה חדשה, אומר אני תרומה כנס לתוכה ופנה, וחזר ומלאה חולין. מודה רבי יוסה שאם כתוב בחרס ונתון על פי חבית בינייר ונתון על פי עגולה, אם תרומה הרי זו תרומה, אם מעשר הרי זה מעשר".

18 הסוגיה בבבלי יבמות קטו ע"ב מסבירה כי התנא קמא סבור שאם פינן היה מגרד את הסימנים, ורבי יוסי סבור שמא שכח או שהניח את הסימנים "לפנחיא", כלומר למחסה מפני בני אדם שנרתעים מלגעת בתרומה אך אינם מושכים ידיהם מגזל, והרי מצינו בני אדם שמאופיינים בכך במשנת נדרים פ"ג מ"ד.

19 בחפירות מצדה התגלו עשרות כדים ועליהם חרותות של אותיות בודדות, או מילים מפורשות הרומזות לתוכנם של הכדים: ת' תרומה, ט' טהור, מעשר כהן מעשר מן המעשר. כדים אלה הם אילוסטרציה מרשימה למשנה איורים 43- 44. עוד אנו לומדים שאין לכתיבת האותיות קשר דווקא לימי הסכנה, אלא זה היה דרכם לציין ולשמור על קדושת התוצרת וטהרתה. נראה שכבר בזמן עריכת המשנה לא הכירו את הנוהג הקדום ועל כן בא הפירוש "שעת סכנה", ולרבי יוסי הסבר אחר לכתיבת אותיות בודדות.