משנת ארץ ישראל על משנה קינים א׳:ד׳

4 לפי כתב-יד קופמן

5 כיצד משם אחד – המשנה היא משנה תוספתאית המסבירה את המונח הנזכר במשנה הקודמת. לידה ולידה זיבה וזיבה – יולדת חייבת בקן, ואישה שיש לה זיבה חייבת בקן, משם אחד – הן "שם אחד", ושם אחד הוא סיבה זהה להבאת הקרבן, אבל זיבה ולידה אינם שם אחד. שתי נשים שונות המביאות קרבן לידה כל אחת על לידה אחרת הן שם אחד. המשנה מבהירה: משתי שמות לידה וזיבה – ברוב עדי הנוסח נוסף "כיצד", שתי נשים על זו לידה ועל זו לידה על זו זיבה ועל זו זיבה משם אחד – המשנה אינה מזכירה את האפשרות הפשוטה יותר, שאותה אישה מביאה שני קִנִּים, אחד על לידה אחת והאחר על לידה אחרת. המשנה הקודמת דנה באפשרות זו, וראינו שתקנת רבן גמליאל הייתה שלא תביא שני קִנִּים. משני שימות על זו לידה ועל זו זיבה – שתי נשים המביאות קרבן כל אחת על סיבה שונה. אפשר להבין שהוא הדין באישה אחת שהייתה לה זיבה ולידה. רבי יוסה אומר שתי נשים שלקחו קיניהן בעירוב – במשנה הקודמת תוארה אפשרות של עירוב הקִנים כתקלה, שרק חלק מהעופות כשרים לקרבן 1. הממועט, 2. או חצי, 3. או חצי מן הממועט, או שנתנו דמי קיניהם לכהן – הן נתנו לכוהן כסף דמי קן, לאי זה שירצה כהן יקריב חטאת ולאיזה שירצה יקריב עולה בין משם אחד בין משני שמות – אם כן, אפשרות של עירוב שתוארה לעיל כתקלה חמורה מוצגת כאן כאפשרות של לכתחילה, ומשמע שהעופות כשרים כי ממילא הכוהן המבצע קובע מהו העוף לחטאת ומה העוף לעולה. בנתינת כסף אין כל זיקה בין מביאת הקרבן לעוף עצמו, וממילא אין כל בעיה בתערובת. לפנינו אפוא מצב שבו התערובת היא המצב הטבעי. עמדה זו מתוארת כייחודית לדין קן, אבל בברייתות שהבאנו מתוספתא זבחים הופיעה עמדה כזאת לגבי סתם חטאות.

6 כיצד התנהלה הבאת הקִנים בפועל? בוודאי היו רבים שהביאו עופות בעצמם, ורבים קנו את העופות במקדש. דומה שדרך המלך הייתה מכירת העופות באופן פרטי, אחרת לא היה מקום לתקנת רבן גמליאל במקדש. עם זאת, במקדש היה ממונה על הקִנים משנה, שקלים פ"ה מ"א. לכאורה נראה שתפקידו מקביל לזה של הממונה על הנסכים. כלומר, הוא היה האחראי על מכירת הקִנים לעולי הרגל. הבעיה היא שאין ראיה לכך שהמקדש סיפק מכר קִנִּים לעולי הרגל, כפי שאין ראיה שהיה ניתן לקנות במקדש בהמות להקרבה. אדרבה, משנה אחת מספרת על סוחרי קִנִּים שהיו בירושלים משנה, כריתות פ"א מ"ז, ומשמע שזה היה שוק פרטי לכל דבר, ללא התערבות של המקדש. יתר על כן, בפירושנו לשקלים הבאנו את מקורות חז"ל המלמדים שפתחיה זה, שהיה הממונה על הקִנים, נחשב לחכם וחריף, ואין אלו תכונות הנדרשות מהאחראי על מכירת יונים לעולי הרגל ונשותיהם. לפיכך ייתכן שתפקידו היה הלכתי, והוא נדרש להורות לעולי הרגל את חובותיהם בתחום הרגיש והאינטימי של חובת היולדת. אם כן, הרי שהמקדש גם הורה הלכות הקרבה לבאים לחסות בצלו, תפקיד שחכמים ראו בו מונופול שלהם. גם הברית החדשה מתארת מצב שמוכרי יונים ניצבים בו בהר הבית. כל המקורות הללו מעידים כי נשים רבות הביאו כסף וקנו את היונים ממוכרי יונים פרטיים, או שהביאו את קרבנן אִתן מהכפר.

7 במקביל היה במקדש "שופר" קופה שבו הונחו רוכזו תרומות לקִנים משנה, שקלים פ"ו מ"ד. משנה זו מדברת לכאורה על הסדר אחר. הנשים הביאו לשופר כסף, דמֵי הקן, המקדש קנה את היונים ישירות מהסוחרים והבאתן למזבח הייתה באחריות הכוהנים. הסדר זה נרמז במשנה, והוא רמוז באופן ברור יותר בתוספתא ובירושלמי: "האשה שנתנה דמי קינה לשופר" תוס', שקלים פ"ג מ"ג; ירו', שם פ"ו ה"ד, נ ע"ב. אם כן האישה תרמה כסף ובמקום כלשהו נרשם שצריך להביא קן בשבילה, וכל יתר הפעולות בוצעו על ידי הכוהן ללא ידיעת הבעלים.

8 יש להניח שהסדר "מסחרי" ובלתי אישי כזה הוא ההסדר המאוחר, כאשר מספר מביאי הקן גדל מאוד ולפני האישה עמדו כל האפשרויות. ההסדר שכינינו "מסחרי" הוא המוני, ובבסיסו ערעור של הקשר ההדוק והמקודש שבין האדם המביא קרבן, הקרבן עצמו והמזבח. בפירושנו לכריתות, לתמורה, למעילה ולזבחים עמדנו על קשר זה בפירוט, והוא היה מיסודות ההלכה. מתברר שבפועל לא תמיד אפשרו סדרי המקדש הסדר כזה, ואכן בתוספתא מובאים גם דברי רבי יהודה שלא היה שופר לקִנים, כדי למנוע דין תערובת. במבוא נחזור לשאלה זו.

9 שתי אפשרויות להעמדת המשנה. האחת היא שההסדר הקדום היה שכל אישה הביאה את קרבנה, ברם ריבוי המהומה הוביל להסדר ממוסד של קנייה מרוכזת של עופות. ייתכן גם שהבאת קרבנות פרטיים גרמה לספקות באשר לכשרות הקרבנות. הדעת נותנת שנוהלי המקדש התפתחו מן המצב הספונטני למצב הממוסד, ולפיכך סביר שבתקופה הקדומה הביאה כל אישה את קרבנה. ברם רשימת הממונים, המשקפת את סוף ימי בית שני, מניחה ככל הנראה שהייתה מקובלת קנייה מרוכזת של יונים. פתחיה שעל הקִנים משנה, שקלים פ"ה מ"א היה אכן גזבר ולא איש הלכה המורה לנשים מה לעשות. מן הסתם הוא גם ענה לשאלות והנחה את באי המקדש, כמו כל אחד מהממונים בתחום תפקידו במקדש, אך תפקידו העיקרי היה לארגן את אספקת הקִנים ולמכרם. הברית החדשה ותקנתו של רבן שמעון בן גמליאל משקפים את המצב בתקופה הקדומה. לישו הייתה ביקורת על המסחר בהר הבית. ייתכן שביקורת מעין זו היא שהייתה בין הגורמים לקביעת ההסדר החדש, אף שלפי ההלכה אין להר הבית קדושה, ואין מניעה הלכתית למסחר בהר הבית. אבל הייתה הסתייגות מהבאת כסף למקדש ומהפיכתו למרכז מסחרי, כמו ששנינו: "לא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפונדתו, ובאבק שעל רגליו" משנה, ברכות פ"ט מ"ה. כמו שפירשנו במשנה בברכות הפונדה היא המקום להנחת כיס הכסף, והמשנה בברכות מסתייגת מהכנסת כסף להר הבית. כפי שגם העלינו בפירושנו לשקלים פ"ו מ"א ולברכות זה היה ההסדר האוטופי, בפועל נכנסו תורמים להר הבית וכספם עמם. התקווה שהמקדש לא יהא מקום מסחר פינתה את מקומה למציאות אחרת.

10 רבן שמעון בן גמליאל חי דור לאחר ישו, בסוף ימי הבית, ועוד השתתף במרד החורבן, על כן נראה שההסדר החדש נוסד ממש בשנים האחרונות של בית שני. ייתכן גם ששני ההסדרים נהגו במקביל. כלומר, נשים היו יכולות לצאת ידי חובה בהבאת כסף, דמֵי הקן, למקדש, או להביא את העופות בעצמן. ברם אם המקדש סיפק את היונים לנשים, ואלו היו יכולות להיפטר בתשלום כספי, לא ייתכן שמחיר היונים בשוק הפרטי הרקיע שחקים. אם לנשים היה מוצא אחר ופשוט, הרי שמן הסתם הדבר בלם את עליית המחירים בשוק הפרטי. על כן נראה שתקנת רבן שמעון בן גמליאל משקפת את הימים שלפני ההסדר המתואר במשנה.

11 אפשרות אחרת היא שכמו בכל השופרות אין מדובר על הספקת קרבנות מטעם המקדש אלא על תרומות פרטיות למטרות ייחודיות, כמו יתר השופרות ל"נדבה", או עולה או שקלים. בירושלמי ובתוספתא רבי יהודה אומר שלא היה במקדש שופר לקִנים "מפני התערובת, שמא תמות אחת מהן ונמצאו דמי חטאות מיתות מעורבות בהן" ירו', שקלים פ"ו ה"ה, נ ע"ב; תוס', שם פ"ג ה"ג. החשש הוא שמא תמות אחת ממביאות הקרבן עוד לפני הקרבת קרבנה, וכידוע אין להביא קרבן חטאת או אשם של מת משנה, תמורה פ"ג מ"ג ומקבילות. דברים אלו של רבי יהודה הם בניגוד למשנת שקלים המונה שלושה עשר שופרות, ואף בניגוד לדברים המיוחסים לאותו רבי יהודה בסוף משנת שקלים פ"ו מ"ה. ספק רב אם היו לרבי יהודה מסורות מימי הבית. הוא אינו נמנה עם החכמים המספרים על ההוויי בזמן הבית. סביר יותר שלא מסורת לפנינו אלא דיון משפטי. רבי יהודה מנסח כלל משפטי ולפיו הוא מנסה "לתקן" את ההיסטוריה של המקדש. הכלל המשפטי עצמו עשוי להיות קדום, אך נראה שאנשי המקדש בסוף ימי בית שני לא חששו לו, שהרי לפי אותו עיקרון משפטי לא היה אפשר לגבות מחצית השקל, שמא ימות התורם, ונמצא השקל מובא בשמו של מת. אין צריך לומר שחשש זה משמעותי יותר מהחשש שאישה תמות בפרק הזמן הקצר שבין מתן דמי הקן והקרבתו. במפגש בין שני הכללים העדיפו במקדש את ההסדרים הכספיים ואת עידוד התרומות על העיקרון של קרבן של אדם החי בוודאות בלבד.

12 המשנה הקודמת בקִנים עסקה רק ברובד התאורטי שבו כל אישה מביאה את קרבנה, אבל משנתנו מבטאת את ההסדר המסחרי שהונהג במקדש מן הסתם לא ללא מאבק. היא אינה מזכירה את דרך גביית הכסף, והיא אפוא פחות מעשית ממשנת שקלים. התיאור במסכת קִנִּים אמנם מנוסח בצורה תאורטית, ללא כל הפרטים הארגוניים שהונהגו בדור האחרון של ימי בית שני, אבל היא מתייחסת למצב חדש זה של מרכז מסחרי במקדש. בהמשך הפרק הבא נעמוד על מרכיבים תאורטיים נוספים במשנה תמורה.

13 נוסיף עוד שמן הסתם עולה הרגל שהגיע למקדש אחת לכמה שנים שאף להביא למקדש קרבנות אישיים, לסמוך עליהם את ידיו, לדבר עם הכוהן, להתרגש ולשמוח בהבאת קרבנותיו. לפיכך מן הראוי להניח שקניית מוצרים מהמקדש והבאתם ישירות למזבח על ידי הכוהנים "ללא מגע יד אדם" מישראל לא הייתה תופעה נדירה. היא התאימה למי ששלח כסף למקדש להביא בשמו קרבנות, אבל ספק אם דרך זו של עבודת ה' הייתה מקובלת.