משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ט׳:ח׳

8 המשנה בנויה מהלכה ברורה ובהמשכה דרשה הבנויה על הנוטריקון של המילה "שעטנז". יש שקטעי מדרש כתובים משולבים בהלכה שבמשנה, אך לא מצינו במשנה מדרשי כתובים של נוטריקון.

9 אין אסור משום כלאים – כלשון בראש הפרק: "אינו אסור משם כלאים" וכו'. אף לפנינו מרובות הנוסחאות: "משם", אלא מטוי ואריג – "מטוי" רק בכ"י קופמן, אבל "ואריג" בכל הנוסחאות העיקריות. ניסוחה הרווח של ההלכה הוא, אפוא: טווי ואריג. מסוגיית הבבלי בנדה סא ע"ב משתמע כי המשנה מתכוונת לומר כי מן התורה אינו כלאיים אלא טווי ואריג. המשנה קובעת שני דברים בלבד: טווי ואריג, אולם המדרש שהמשנה מצרפת קובע שלושה דברים: שנאמר דברים כב יא לא תלבש שעטנז דבר שהוא שווע וטווי ונוז – המדרש דורש נוטריקון. את שתי האותיות הראשונות של המילה "שעטנז" הוא דורש לשווע. "שוע" לא נזכר בהלכה אך טיבו ברור, כפי שמופיע בתשובת גאון: "שוע לשון שעיעות והוא תרגום 'ועל חלקת צוארו' בראשית כז טז, וכך צורתו שטורפין צמר ופשתים זה עם זה ועושין אותן כמו לבדים". המילה "ונוז" אינה ברורה, ובאותה תשובת גאון אנו קוראים: "ולא מצינו ללשון הזה עיקר", ואמנם גם בלשונות האחרות אין שום מקור למילה זו. על כל פנים, היא באה במקום "אריג" שבהלכה שבמשנה. יש להניח, אפוא, שלא הדרשה עיצבה את ההלכה אלא הומצא לה הסבר כדי לתאם בין ההלכה לבין המילה הנדירה "שעטנז".

10 רבים ממפרשי המשנה פירשו כי כוונת המשנה ללמדנו שאין כלאיים מן התורה אלא בשעה שכל בגד שהוא שוע, טווי ואריג כאחד מצמר ופשתים, ואחרים מפרשים שכל אחד בפני עצמו שהוא שוע או טווי או אריג ומעורבבים בו חוטים של צמר עשויים כהלכה עם חוטי פשתן העשויים אף הם או שוע או טווי או אריג הרי הוא כלאיים.

11 רבי שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז את אביו שבשמים עליו – רבי שמעון בן אלעזר אף הוא מקבל את הדרשה של הנוטריקון, אלא שדורש את סוף המילה לא כצורה של עיבוד או אריגת החוט אלא כתיאור המעשה הרע שעושה האדם בשעה שלובש כלאיים. הלובש כלאיים עושה מעשה נלוז, מעשה מעוות, כביטוי החוזר פעמים מספר במקרא, כגון "ותבטחו בעשק ונלוז" ישעיהו ל יב ופסוקים כיוצא בו. אף הפועל "מליז" מצוי במקרא במשמעות לנטות, לסור: "דרכיה דרכי נעם... בני אל ילֻזו מעיניך" משלי ג יז-כא. ההלכה שבמשנתנו ודרשתו של רבי שמעון בן אלעזר סדורות אף בספרא קדושים, פרק ד הי"ח, פט ע"ב.