משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ט׳:י׳

10 אותות הגרדים – סימני היכר של חיבור או של אריגת חוט שמחברים האורגים כדי לדעת למי שייכת האריגה אשר הם אורגים, ואותות הכובסים – מכבסי הבגדים כדי לדעת של מי הבגד, אסורות משום כלאים – אם סימנו בפשתן את בגד הצמר, או בחוט צמר את בגד הפשתן, אסור ללבוש את הבגד עד שיסיר את הסימן.

11 התוכף תכיפה אחת – המחבר בגד צמר לפשתן בתכיפה, בתחיבה, בתפר אחד, אינה חיבור – אינה מהווה חיבור. כפשוטה הכוונה למה שבהמשך, כלומר החיבור יוצר כלאיים. אבל בין האחרונים הציעו שהכוונה שהוא חיבור לטומאה. אמנם דומה שהלכות חיבור לעניין כלאיים ולעניין טומאה זהות, אך מבחינת משנתנו – טומאה מאן דכר שמיה? בכל הפרק אין אזכור להשלכות של דיני כלאיים על דיני טומאה.

12 ואין בה משם כלאים והשומטה בשבת פטור – שכן השיעור לחיבור בכלאיים הוא הוא השיעור למלאכה בשבת.

13 עשה שני ראשיה מצד אחד חיבור – לאחר שהעביר את החוט מצד הצמר לפשתן חזר והעביר את החוט מצד הפשתן לצד הצמר, נמצא ששני ראשיה הם מצד אחד והם חיבור כהלכתו, ויש בה משם כלאים והשומטה בשבת חייב – אם שמט את שתי התפירות על מנת לתפור חייב, שכן כך "הקורע על מנת לתפור שתי תפירות" משנה, שבת פ"ז מ"ב חייב.

14 רבי יהודה אומר עד שישלש – אינו חיבור לכלאיים ולשבת עד שישלש, שיתחוב את המחט שלוש פעמים, שלוש תכיפות, שלוש תפירות. בתלמוד הירושלמי מסביר רבי סימון: "טעמא דרבי יהודה על ידי שלישי מלאכתו מתקיימת" לב ע"ד. התלמוד מעלה את השאלה האם רבי יהודה מהלך בשיטת רבי אליעזר בדין אריגה בשבת, ש"רבי ליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחילה... חייב, וחכמים אומרים... שיעורו שני חוטין" ירו', שבת פי"ג ה"א, יג ע"ד. הסוגיה מעלה הבחנה בין כלאיים לשבת, שבשבת בשלושה חוטים האריגה מתקיימת יפה אבל בכלאיים אפילו בשניים התפירה אינה מסתתרת. כפשוטם של דברים רבי יהודה אמנם מהלך בשיטתו של רבי אליעזר כפי שמצינו בהלכות אחדות, בין במישרין בלימודו מפי רבי אליעזר ובין מפי אביו רבי אלעאי, תלמידו של רבי אליעזר, "מפני שיהודה תלמידו של אילעאי, ואילעאי תלמידו של רבי אליעזר. לפיכך הוא שונה משנת רבי אליעזר" תוס', זבחים פ"ב הי"ז, עמ' 483. אף במשנתנו נאמר במפורש שהשיעור בכלאיים הוא כשיעור המלאכה בשבת.

15 השק והקופה – אלו הם שני כלי אכסון להולכת דברי מאכל ודברים כיוצא בהם, מיצטרפין בכלאים – אם בכלי הראשון מחובר פס של פשתן ובכלי השני פס של צמר. השק והקופה לרוב אינם עשויים מצמר או פשתן, אך יש שנתנו עליהם בקצותם צמר או פשתן או שהידיות עשויות מחומרים אלו. אם חיבר שני כלים אלו הם מצטרפים לכלאיים, ואסור לו לאדם לשים שני כלים אלו על גבו. כרגיל היה השק מאחוריו והקופה מלפניו. ההלכה היא מעין ההלכה ששנינו במשנה שלפני כן, ש"לא יקשור סרט שלצמר ושלפשתן לחגור בו את מתניו אף על פי שהרצועה באמצע". אף בהלכה שלפנינו, אף על פי שהחיבור הוא של רצועת עור או של כל דבר אחר, הצמר והפשתן מצטרפים לכלאיים. השק והקופה מופיעים יחד בתחומי הלכה שונים משנה, בבא מציעא פ"ב מ"ח; תוס', מקואות פ"ו ה"ה ועוד, והתלמוד הירושלמי מביא בשם רבי יהושע בן לוי: "לא שנו אלא שק הא סל לא", כנראה מפני שאין רגילים לחבר יחד סל עם קופה או להשאירם מחוברים, אבל בהמשך: "תני הסל והשק והקופה מצטרפין בכלאים" לב ע"ד.