משנת ארץ ישראל על משנה עירובין ו׳:א׳

1 הפרק מתחיל בדיון בעירוב חצרות בחצר מעורבת, כשחלק מדייריה משתתפים בעירוב וחלק נמנע מלהשתתף. משנה א מונה את הכלל, ועוסקת בדייר גוי ובדייר ישראלי שאינו מודה בעירוב. משנה ב מפרטת את דינו של מי שאינו מודה בעירוב, ומשנה ג מפרטת את דינו של ישראלי ששכח ולא עירב, וכיצד אוסרים ישראל זה על זה להוציא לחצר המשותפת.

2 הדר עם הנכרי בחצר – הנכרי אינו משתתף בעירוב, אבל אין הוא מתואר כמתנכל להכעיס. בתקופת המשנה והתלמוד התנהל המפגש עם הנכרי בעיקר בערי הפוליס המעורבות, וכאן מתוארים מגורים באותה חצר ללא מתח נראה לעין, או עם מי שאינו מודה בעירוב – מי שאינו מודה בעירוב נזכר כבר לעיל. ניסינו שם לברר אם יש במשנה רמז לחוגים המקפידים במצוות ואינם מוכנים לקבל את הקלות העירוב של חכמים. הבבלי ניסה להסביר כי אלו השומרונים, והתחבטנו אם פירושו משקף רֵאליה של ארץ ישראל או של בבל, או טיעון היפוטתי-דיאלקטי בלבד. כך או כך, דומה שבמשנתנו הכוונה לצדוקים הנזכרים במשנה הבאה, כלומר מדובר בקבוצה שהיא בבחינת זיכרון היסטורי בלבד, הרי זה אוסר עליו – ואי אפשר לערב בחצר מעורבת. הוא הדין גם במבוי, שהבתים לחצר כחצרות למבוי. רבי אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסור עד שיהו שני ישראל אוסרין זה על זה – אבל הנכרי נחשב כחסר דעת וממילא כחסר בעלות, ואינו מפריע ליצירת העירוב. דעתו של רבי אליעזר בן יעקב מנומקת בירושלמי שהגוי כבהמה, כלומר שאין לו בעלות אמיתית כג ע"ב. ברור שאף זו הנמקה מלאכותית, ויש לגוי קניין בכל תחום משפטי רגיל. נראה שרבי אליעזר בן יעקב אינו חולק על דינו של מי שאינו מודה בעירוב, שהרי אין הוא נחשב לגוי. כך מסתבר, אך אין לכך ראיה, ואכן דברי רבי אליעזר בן יעקב משקפים את מגמתם של חכמים להקל בעירובין, והנימוק שהגוי חסר דעת הוא מלאכותי.

3 בירושלמי התנא קמא מכונה "רבנין" והוא אנונימי, וכן בכתב יד קופמן; אבל בנוסח הדפוס ועדי נוסח נוספים דעה זו מיוחסת לרבי מאיר. בדרך כלל רבי מאיר מחמיר בדיני עירובין, וקשה להכריע אם לתלמוד הבבלי הייתה מסורת על מקורה של הרישא, או שמא זו פרשנותו של הבבלי, שכן "סתם משנה כרבי מאיר" בבלי, סנהדרין פו ע"א בכל הש"ס. אמנם רבי מאיר הוא חכם מרכזי במסכת שלנו, אך ודאי שלא כל סתם משנה היא כשיטתו.

4 הבבלי הבין שרבי אליעזר בן יעקב אוסר להשתמש בעירוב רק בשני ישראלים, ואילו רבי מאיר אוסר גם בישראל אחד. לבבלי ברייתא האומרת זאת במפורש, כמובן לפי שיטתו שתנא קמא הוא רבי מאיר סב ע"א. במשנה עצמה אין יסוד לפרשנות זו, והיא נובעת רק מהברייתא שמביא הבבלי. מכל מקום, גם לפי הבבלי המחלוקת אם ישראלי אחד אוסר את העירוב או שניים אינה באה למעט את המחלוקת אם גוי אוסר את העירוב.

5 בתוספתא פ"ה ה"כ פ"ח ה"ב מובא: "ר' ליעזר בן יעקב אומר: לעולם אין אוסר עד שיהו שני ישראל אוסרין זה על זה, והלכה כדבריו". אם כן, נקבע שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב. בספרות התנאית יש פסקי הלכה מעטים בסגנון "הלכה כפלוני" כדברי פלוני, או "נראים דברי פלוני". בתקופת יבנה רבו פסיקות ההלכה, והבולטת שבהן הייתה סדרת ההכרעות במחלוקות בית שמאי ובית הלל. עם זאת, הקביעה שהלכה כפלוני אינה סיכום של דעת הכול, אלא הבעת דעה של חכם כלשהו, וייתכן שאחרים חולקים עליו. מכל מקום אין זה מפתיע שההלכה כמי שמקל, שכן ראינו כי בהלכות עירובין חתרו חכמים להקל. גם התלמוד הבבלי סבור שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב, אלא שעבורו אין זו הלכה רגילה אלא "מנהג", או "נהגו העם" סב ע"ב. המנהג קבע לעתים בנושאים הלכתיים מובהקים, וזו דוגמה נוספת לכך.

6 בתוספתא נוספו שני דינים: האחד שישראל המחלל שבת בפרהסיה "אינו צריך לבטל רשותו", כלומר שהוא נחשב כגוי, וזו דעת רבי אליעזר בן יעקב, ומי שמחלל שבתות שלא בפרהסיה צריך לבטל את רשותו פ"ה ז הי"ח. ההלכה חוזרת בתלמודים, ומובן שאי אפשר לדעת עד כמה הייתה התופעה מוכרת. מכל מקום הבבלי מזכיר אדם שחילל שבת, אך התבייש מהחכם וניסה להסתיר את חילול השבת. זו עדות מעניינת, ונדירה למדי, על יהודים שאינם שומרים מצוות, וקשה לדעת מה היה היקף התופעה. מאידך גיסא, הסיפור מעניק כבוד רב לחכם שכן ממנו מתביישים. ההלכה עצמה נתפסת כמקובלת, אלא שיש שאינם מקיימים אותה וחשים עקב כך בושה, וכבוד לנורמה ההלכתית. אין בתיאור זה בהכרח מידע היסטורי, אך הוא משקף את הערכתו של עולם החכמים לגבי מעמדו בחברה היהודית לרבדיה השונים.

7 הוספה שנייה בתוספתא נוגעת ל"קסדור" ולאכסנאי. לפי התוספתא קסדור שבא לעיר לתקופה של חודש לפחות ומתגורר בחצר אוסר את העירוב, ואכסנאי אינו אוסר, ובירושלמי שתי ברייתות מנוגדות בעניין ראו בטבלה. קסדור הוא קווסטור, פקיד רומי שבא להשגיח על העיר, ואכסנאי הוא חייל רומי הזכאי למס הקסניה Xsania – אכסניה, כלומר לאירוח על חשבון תושבי העיר. בימי שלום היה החייל חייב לשלם עבור האירוח, אך בימי מלחמה ומתח הוטל על התושבים לארח את החיילים, וזהו מס האכסניה. בירושלמי גרסה שונה, אך כבר הירושלמי מעיד שאין כאן מחלוקת, אלא ההבדל הוא בסוגי המס ובמצב השונה בשני המקורות. ייתכן גם שדברי הירושלמי משקפים את תקופת האנרכיה. במאה השלישית, בין השנים 225-284, הורעו סדרי השלטון באימפריה עקב סדרת מרידות. כתוצאה מכך איבדו החיילים רסן וגבו מהתושבים הרבה מעבר למגיע להם. על רקע זה חלה אולי גם ההחמרה ההלכתית בתחום שבת: הקווסטור והאכסנאי הפכו לתופעה קבועה, והיה צריך להתייחס אליהם כאל דיירי קבע. הירושלמי מבחין בין קווסטור "רגיל", כלומר קצינים ופקידים שבאים כרגיל בזמנים קבועים ויודעים שיישארו זמן רב ברייתא א, ובין קווסטור חריג שלוח הזמנים שלו עמוס ברייתא ב; כמו כן הוא מבחין בין אכסנאי שבא ברשות, כלומר לפי החוק ברייתא א, ובין אכסנאי שמפקיע לעצמו אכסניה שלא בתוקף החוק, וזה אינו אוסר לעולם ברייתא ב. מכל מקום הלכה זו היא כתנא קמא רבי מאיר, אף שנמסר כאילו ה"הלכה" היא כרבי אליעזר בן יעקב.