משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ח׳:ה׳

5 משנתנו היא קטע ממשנת יבמות פט"ז מ"ז:

6 אמר רבי עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעיבר השנה מצאתי נחמיה איש בית דלי. אמר לי שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא רבי יהודה בן בבא ונומיתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם משמי אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות. מקובלני מרבן גמליאל הזקן. שמשיאין את האשה על פי עד אחד. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל שמח לדברי ואמר מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא. מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא רבן גמליאל הזקן נשותיהם על פי עד אחד. . . ". והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה אשה מפי אשה מפי עבד מפי שפחה." לפי כי"ק

7 העיד רבי עקיבה משם נחמיה איש בית בדלי - נחמיה איש בית דלי-הדלי או 'בדלי בכתיבים דומים אינו מוכר ממקומות אחרים. בחילופי הנוסחאות הוא מכונה לעתים "בר דלי" או "ברדליה". ייתכן שמוצאו מהכפר ששמו הקדום השתמר בשם הערבי "ברדלה", בשולי עמק בית שאן. ייתכן גם שנחמיה הוא ממשמרת הכוהנים "דליה". שמשיאין את האשה על פי עד אחד - לפי משנת יבמות רבי עקיבא שמע את דברי רבי נחמיה. ובא ומסר אותם לבית הדין ביבנה. והמשנה ביבמות מספרת את המשך ההשתלשלות, וגם מספרת את הסיבה לפגישתו של רבי עקיבא עם נחמיה איש בית הדלי. לפי משנת יבמות רבי עקיבא ירד לעבר את השנה. עיבור שנים נעשה רק בארץ, ועל ידי הנשיא ובפירושנו ליבמות התמודדנו עם השאלה כיצד זה מעבר רבי עקיבא ראשי שנים בבל.

8 עדותו של רבי יהודה בן בבא, נדונה לעיל פ"ו מ"א. שם סקרנו את הדעות השונות בנושא עדות לפי עד אחד. או יותר נכון קבלתה של 'עדות חלקית'. עדות מלאה שני עדים כשרים מחייבת בכל נושא, אבל היו חכמים שנטו לקבל עדות פגומה בנושאים אישיים, כמו גם העדות הנוגעת להקרבת נדרים נדבות וקרבנות לכפרת עוונות. באופן כללי בית שמאי דרשו עדות שלמה, ובית הלל נטו לקבל עדות חלקית. במשנה לעיל במ"ב עמדנו על סיפורו של זכריה בן הקצב שנאלץ, על פי בית דין, להתרחק מאשתו, זאת בגלל שרק הוא היה העד היחידי לכך שלא נטמאה בעת בריחתה ממצור ירושלים.

9 משנתנו היא קטע מסיפור ארוך המצוי במסכת יבמות. לפיכך נראה שמשנת עדיות השתמשה במשנת יבמות, או לחילופין שהכירה את השתלשלות הדיון ממקור אחר.

10 העיד רבי יהושע על העצמות שנימצאו בדיר העצים אמרו חכמים מלקט עצם עצם הכל טהור – דיר העצים שכן בעזרת נשים שבמזרח המקדש בהר הבית מידות פ"ב מ"ה. לא ברור מה העדות בדיוק. האם רבי יהושע אמר שהכל טהור. או שהוא העיד שכך אמרו חכמים. בתוספתא למשנתנו: "אמר ר' שמעון בן עזאי. מעשה שנמצאו עצמות בירושלם בדיר העצים, ובקשו חכמים לטמא את ירושלם. אמר להן ר' יהושע בושת היא לנו וכלימה שנטמא את ביתינו. איה מיתי מבול? איה הרוגי נבוכדנצר? איה הרוגים שנהרגו במלחמה ועד עכשיו? אבל אמרו ודאי טמא ספק טהור" פ"ג ה"ג, בבלי זבחים קיג ע"א. אם כן רבי יהושע הוא זה שקבע את ההיתר, ונראה שבמשנה 'העיד' משמעו' 'אמר' או 'מעשה שהיה'. 'ירושלים' כאן הוא מינוח לבית המקדש, וכנראה שהיו שרצו לטמא את המקדש. לא ברור האם לפנינו רמז לחוג או קבוצה שהסתייגו מקדושתו היתרה של המקדש, או שמא זו הייתה בעיה נקודתית. רבי יהושע מכשיר את המקדש בטענה שהעצמות עברו ובטלו, והראיה שאין איש הרואה אותם כיום. לפיכך אין לחשוש לטומאת ספק. אבל כאשר יש עצמות סביבתם טמאה. מן הסתם זהו גם מה שאמרו חכמים: "מלקט עצם עצם והכל טהור". לאחר הוצאת הממצאים החשודים, הכול טהור. אפשר שחסר כאן וו החיבור "ואמרו" או שכן אמרו, כלומר שרבי יהושע מצטט משנה קדומה אחרת שבה נאמרה הלכה זו.

11 דברי חכמים במשנתנו הם דברי חכמים באהלות פט"ז מ"ה: "שדה שנהרגו בה הרוגים, מלקט עצם עצם והכל טהור. המפנה קברו מתוך שדהו, מלקט עצם עצם והכל טהור". במשנה אחרת שם פט"ז מ"ג נדרשת דרישה גדולה בהרבה, לבדוק עפר תחוח, להוציא את העפר סביב האבן ועוד. פתרון המציע ליקוט עצמות מדוקדק שאינו מחייב חציבה באדמה הבתולה או איסוף תבוסה חולק על משנת אהלות שם.

12 בהקפדה על פינוי קברים מצינו דרגות שונות:

13 א. מלקט עצם עצם והשאר טהור.

14 ב. נטילת עפר תבוסת קבר

15 1. נוטל קיסמין וקססות

16 2. עפר ספוג במוהל

17 3. עפר תיחוח ושלוש אצבעות בבתולה

18 ג. הגדרת כל האזור כשכונת קברים

19 1. שכונת קברים בלבד

20 2. גם תפוסה תבוסה וגם שכונת קברים.

21 כפי שנראה להלן, משנה ג' באהלות שם פט"ז מציגה חזות של מערכת לכידה, אבל במשנה ה שם ובמקבילותיה כגון משנת עדיות שלנו מוצגות עמדות שונות באשר לשתי השאלות האם יש לקבר תבוסה, והאם יש לחשוש לשכונת קברות, והרחבנו בכך בפירוש לאהלות פט"ז.

22 המסורת שבמשנתנו והרחבתה שבתוספתא היא סיפור עטור רמזים. דיר העצים איננו סתם מקום. לפי אחת המסורות כאן טמון ארון הקודש, שאין קדוש הימנו בתבל. וכן שנינו: "שלשה עשר שופרות שלשה עשר שולחנות שלש עשרה השתחויות היו במקדש. של בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים, היו משתחוין ארבע עשרה. והיכן היתה יתרה? כנגד דיר העצים שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז" שקלים פ"ו מ"א. ובמשנה שאחריה: "מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה הרצפה שהיא משונה מחברותיה. בא ואמר לחברו, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו ביחוד ששם הארון נגנז" פ"ו מ"ב. אם כן במקום הקדוש ביותר נמצאו עצמות, והארון לא נטמא. או אולי במקום הקדוש ביותר, עשויות להיות עצמות. יש כאן ביטוי מחד גיסא לחרדת הטומאה, ומאידך גיסא לגישה הלכתית שפויה. הטומאה איננה איום מיתי, אלא מלקט עצם עצם והוא טהור.