משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ח׳:א׳

1 אין למשנתנו מקבילה ישירה ומלאה. עם זאת במשנת כריתות פ"ה מ"א, דיון בעל אופי דומה.

2 העיד רבי יהושע בן בתירא על דם נבלות שהוא טהור - לעיל פ"ה מ"א שנינו שזו מחלוקת בית שמאי ובית הלל, והעדות כאן היא כבית שמאי. עד כאן אין בכך תימה, שכן הרבה משניות נסתמו כבית שמאי, והרבה חכמים נקטו בדרכם. במיוחד נכונים הדברים על ימי הבית השני שבהם בדרך כלל נפסקה ההלכה כבית שמאי. עם זאת המשנה מעידה על כפילות, שימוש עורך עדיות במקורות שונים, ושילוב בלתי מלא בין המקורות.

3 בתוספתא: "העיד ר' יהושע בן פתירה על דם נבילות שהוא טהור. אמר שמעון בן פתירה נוחרין היו עדרות באיסטרטית של מלך, והיו עולי רגלים מפקיעין בדם עד רכובותיהם. ולא חשו להם משום טומאה". הסיפור מסופר מפי קרוב משפחה של אותו חכם. והוא מימי הבית השני. הסיפור הרמוז כאן איננו מפורט. אך ייתכן שיש להשלימו על סמך התמונה הכללית עולה מהמקורות. ימי העלייה לרגל היו ימי מתח ומאבק לאומי. הצבא הרומי הגביר את נוכחותו בעיר, והקנאים ניצלו את ההזדמנות להתסיס ולמשוך את העם למהומה וללחימה נגד השלטונות. ייתכן שמדובר באחד מהאירועים הללו. הקנאים היהודים הצליחו לפגוע ביחידת פרשים רומית ולנחור להרוג ללא שחיטה את סוסי הלחימה של הרומאים. יוספוס מספר על מספר הזדמנויות כאלו שבהן התחוללו מהומות והיהודים זכו להצלחות מקומיות, עד שבפעם האחרונה הצליחו להבריח את המשמר הרומי מרחובות ירושלים. למרות ההרג והדם עולי רגל ראו עצמם טהורים, והדם לא טימא, כדעת בית שמאי.

4 ברור לפי הסיפור בתוספתא ש'טהור' הוא שהנגיעה בדם איננה כנגיעה בנבילה עצמה. ברם, בירושלמי מופיעה הצעה אחרת שטהור משמעו שאיננו מכשיר לקבל טומאה. התחבטנו בשאלה בפירוש לפ"ה מ"א. התחבטות דומה פגשנו לעיל פ"ז מ"ב.

5 כאמור משנתנו סותרת במידת מה את משנת פ"ה מ"א, אין כאן סתירה הלכתית אלא מסורות ספרותיות מזמנים שונים. אבל שתיהן אינן מאותו מקור.

6 בתירא' הוא 'פתירא' ואין כאן אלא שינוי הגיה. חכם אחר בן בתירא הוא רבי יהודה בן בתירא. הקשר בין החכמים הללו, לבין בתירא בירתם של בני זמריס בטרכון, אינו ברור. אולי נמנו על שבט ביתרא שישב בטרכון. אפשר גם שהם מביתר, העיירה המפורסמת מימי מרד בר כוכבא שבהרי יהודה.

7 העיד רבי שמעון בן בתירה על אפר החטאת שנגע טמא במיקצתו שטימא את כולו – גם להלכה זו אין מקבילה ברורה. ברור שטמא שנגע באפר חטאת טימא אותו, כשם שהוא מטמא כל חפץ אחר. אלא שלא ברור האם נגיעה בקצה הערימה מטמאת את כל הערימה. אם מדובר בכלי סביר שהכנסת יד טמאה או טומאה אחרת לתוך הכלי מטמאת את כל שבתוכו, אבל אם מדובר בערימה באוויר החופשי לא ברור מה נטמא. סביר שרק מה שנגע בו הטמא יטמא. ייתכן שכוונת התנא להחמיר שכל הערימה תיטמא, וזו החמרה גדולה ביותר, המתאימה לשיטתם הכללית של בית הלל בטומאת אפר חטאת.

8 הבבלי מקשר את ההיגד הנוכחי עם ההיגד הבא ועם משנת חגיגה "הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה" חגיגה פ"ג מ"ב; תוספתא, שם פ"ג ה"ז. הווה אומר הכלי הטהור לקודש מצרף אוכלים שונים הנמצאים בכלי. אם נטמא אחד מהם נטמאו אף האוכלים האחרים אשר בכלי. התוספתא שם מדגימה זאת: "כיצד? סלת שנתערבה בביסא ונגע טבול יום במקצתה פסל את כולה, בתרומה לא פסל אלא מקום מגעה". לדברי הבבלי זו עדותו של רבי עקיבא במשנת עדויות ובתלמוד הבבלי: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מעדותו של רבי עקיבא נשנית משנה זו" בבלי, חגיגה כד ע"א; כג ע"ב; פסחים יט ע"א, ובלשון קצרה אף בתלמוד הירושלמי עט ע"א. אולם אמוראים אחרים בשני התלמודים חלוקים על זיהוי זה של משנתנו עם עמדת רבי עקיבא. ואכן רבי עקיבא העיד על טבול יום שמטמא את הקודשים ולא יותר. ובכלל אם האפר נמצא בכלי ותוך הכלי נטמא ודאי האפר כולו טמא.

9 הוסיף רבי עקיבה הסולת והקטורת הלבונה והגחלים שנגע טבול יום במיקצתן שפסל את כולם - התוספת היא בשני סעיפים: הראשון שכל פרטי הקודש הללו הם כאפר חטאת, וזה חידוש מועט שכן ברור שחטאת דינה כקודש הוא מוסכמה רווחת. החידוש השני שטבול יום שטומאתו בספק, ובדרך כלל איננו מטמא, מטמא את הקודש ואת החטאת. ההלכה שטבול יום פסול לקודשים ואם נגע טימא אותם היא ההגדרה הטבעית של טבול יום ובזה ייחודו.