משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ז׳:ה׳

« משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ז׳:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ז׳:ו׳ »

5 פסחים פתח ↗

הַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִקׇּרְבָּן, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִים.

5 כריתות פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמַּפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקׇּרְבָּן, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין.

6 תמורה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַרְגִּילִין בְּיוֹם טוֹב, כְּיוֹצֵא בוֹ — אֵין מַרְגִּילִין בִּבְכוֹר, וְלֹא בִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין.

6 ראש השנה פתח ↗

מֵיתִיבִי: הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיָיס עַל וָלָד שְׁלָמִים שֶׁיִּקְרַב שְׁלָמִים. אָמַר רַבִּי פַּפְּיָיס: אֲנִי מֵעִיד שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָּרָה שֶׁל זִבְחֵי שְׁלָמִים וַאֲכַלְנוּהָ בַּפֶּסַח, וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג.

6 יומא פתח ↗

וְאִם נִתְעַבְּרָה — נִתְעַבְּרָה לַמּוֹכֵר. הָתִינַח שָׂעִיר, פַּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? גְּזֵירָה פַּר אַטּוּ שָׂעִיר. וּמִשּׁוּם גְּזֵירָה יָמוּת?! וְעוֹד, חַטָּאת שֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָהּ — לִרְעִיָּה אָזְלָא! דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חַטָּאת שֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָהּ, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא עוֹמֶדֶת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְרוֹעָה. אֶלָּא אָמַר רָבָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם תַּקָּלָה. אֵין מַקְדִּישִׁין, וְאֵין מַעֲרִיכִין, וְאֵין מַחְרִימִין בַּזְּמַן הַזֶּה. וְאִם הִקְדִּישׁ וְהֶעֱרִיךְ וְהֶחְרִים, בְּהֵמָה — תֵּיעָקֵר. פֵּירוֹת כְּסוּת וְכֵלִים — יֵרָקְבוּ, מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת — יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח. וְאֵי זֶה הוּא עִיקּוּר — נוֹעֵל דֶּלֶת לְפָנֶיהָ, וְהִיא מֵתָה מֵאֵלֶיהָ. תַּקָּלָה דְּמַאי? אִי תַּקָּלָה דְּהַקְרָבָה, אֲפִילּוּ כׇּל רְעִיּוֹת נָמֵי! אִי תַּקָּלָה דְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה, אֲפִילּוּ כׇּל רְעִיּוֹת נָמֵי! לְעוֹלָם תַּקָּלָה דְּהַקְרָבָה, וְהָנָךְ דְּלָאו בְּנֵי הַקְרָבָה נִינְהוּ — לָא טְרִיד בְּהוּ, הָךְ דְּבַת הַקְרָבָה הִיא — טְרִיד בַּהּ. וְתַקָּלָה עַצְמָהּ תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא חֲדָא: פֶּסַח שֶׁלֹּא קָרַב בְּרִאשׁוֹן — יִקְרַב בַּשֵּׁנִי, בַּשֵּׁנִי — יִקְרַב לְשָׁנָה הַבָּאָה. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא יִקְרַב. מַאי לָאו, בְּתַקָּלָה פְּלִיגִי? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא חָיְישִׁינַן לְתַקָּלָה, וְהָכָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי, הָא רַבָּנַן. וְהָתַנְיָא: וְכֵן הַמָּעוֹת! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ — בְּתַקָּלָה פְּלִיגִי, שְׁמַע מִינַּהּ. מַתְנִי׳ בָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר: אָנָא הַשֵּׁם! חָטְאוּ, עָווּ, פָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָא הַשֵּׁם! כַּפֶּר נָא לַחֲטָאִים וְלָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטְאוּ וְשֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״. וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹּהֵן גָּדוֹל, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. מְסָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהוֹלִיכוֹ, אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים גְּדוֹלִים קֶבַע, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה וְהוֹלִיכוֹ עַרְסְלָא, וְיִשְׂרָאֵל הָיָה. וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ מִפְּנֵי הַבָּבְלִיִּים, שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: טוֹל וָצֵא טוֹל וָצֵא. גְּמָ׳ וְאִילּוּ ״בְּנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ״ לָא קָאָמַר. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָא אָמַר: יֵשׁ לָהֶם כַּפָּרָה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, אַטּוּ כֹּהֲנִים לָאו בִּכְלַל ״עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״ נִינְהוּ? מְסָרוֹ לְמִי שֶׁמּוֹלִיכוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר, ״עִתִּי״ —

7 סנהדרין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא אִם כֵּן יִרְצֶה נָשִׂיא. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָלַךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת אֵצֶל הֶגְמוֹן אֶחָד שֶׁבְּסוּרְיָא, וְשָׁהָה לָבוֹא, וְעִיבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וּכְשֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״, נִמְצֵאת שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת.

8 עבודה זרה פתח ↗

וְהִנְאֲךָ, וְעָלָיו נִתְפַּסְתָּ? אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, הִזְכַּרְתַּנִי, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִיפּוֹרִי, וּמָצָאתִי אָדָם אֶחָד מִתַּלְמִידֵי יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, וְיַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סְכַנְיָא שְׁמוֹ. אָמַר לִי: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: ״לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וְגוֹ׳״, מַהוּ לַעֲשׂוֹת הֵימֶנּוּ בֵּית הַכִּסֵּא לְכֹהֵן גָּדוֹל? וְלֹא אָמַרְתִּי לוֹ כְּלוּם.

9 ספרי זוטא פתח ↗

מן העזים, לחלוק את הגנוב ואת הגזול שידעו בו הרבים והשעיר שנתן ריח והחולה. מן העזים, ומן העזים לרבות שאר כל הפסולין:

9 גיטין פתח ↗

וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ: תָּנוּ רַבָּנַן: גָּזַל מָרִישׁ וּבְנָאוֹ בְּבִירָה – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַעְקֵעַ כׇּל הַבִּירָה כּוּלָּהּ וּמַחְזִיר מָרִישׁ לִבְעָלָיו; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא דְּמֵי מָרִישׁ בִּלְבַד, מִשּׁוּם תַּקָּנַת הַשָּׁבִין.

5 משנתנו היא מחלוקת במשנת פרה פ"י מ"ג.

6 העיד רבי יהושע ורבי יקים איש חדיד – וכן ב-מפ, בדפוס הדר. חדיד הוא יישוב בשפלת לוד שממנו נחשפו שרידים מהתקופה הביזנטית. על קלל של חטאת שנתנו על גבי השרץ שהוא טמא – קלל הוא כלי חרס להלן שהרבו להשתמש בו להחזרת אפר פרה אדומה המשמש להזאה, או מים שבהם מעט מאפר זה. את אפר הפרה שמרו בטהרה, וכפי שראינו במבוא למסכת פרה נהגו בו טהרה בצורה חמורה ביותר. שרבי אליעזר מטהר – במשנה לשוני זה נתקלנו גם לעיל פ"ו מ"ב ולהלן מ"ז. בכולם הפירוש הפשוט הוא שהקידומת ש. . . משמעה כמו וו החיבור. ורבי אליעזר מטהר. כאמור גם במשנת פרה אותו תוכן הלכתי בשינוי.

7 כלי חרס אינו מטמא מאחוריו, ולכן אם נגע הכלי בשרץ או אפילו במת, הוא טהור. עמדתו של רבי אליעזר היא אפוא ההלכה הפשוטה המקובלת וחלה בכל הלכות כלי חרס וטומאה. גם אם הקלל נגע בשרץ אין כאן יותר מנגיעה, והדין הכללי תקף. רבי יהושע הם דברי 'חכמים' במסכת פרה. אמנם כלי חרס אינו מטמא בגבו אבל יש כאן חשש של היסט, שהשרץ מזיז את הכלי, והיסט מטמא, כמו שטען רבי יהושע במשנה הקודמת בפרה. בתוספתא פרה ויכוח על פרט אחד המנהיר את שיטת רבי יהושע החולק:

8 מעשה ברבי ישמעאל שהיה מהלך אחר רבי יהשע. אמר לו הטהור לחטאת, שהסיט את המפתח שהוא טהור של תרומה, מהו טמא או טהור? אמר לו טמא. אמר לו, ולמה? אמר לו שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמה ישכח ויסיט את הדבר הטמא. אמר לו, וכי אינו אלא שהסיטו ודיי. אבל נראין דבריך בדבר הראוי לטמא מדרס. או שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמא ישכח ויסיט את הדבר הטמא. השיאו לדבר אחר. אמר לו, ישמעאל אחי, היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דדיך מיין? אמר לו, כי טובים דדיך. אמר לו, אין הדבר כן שהרי חברו מלמד עליו לריח שמניך טובים. וחכמים אומרים הטמא מדף והטהור אינו מדף הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף" תוספתא, פ"י ה"ג, עמ' 638.

9 רבי יהושע חושף את טעמו להחמרות במי חטאת "שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמא ישכח ויסיט". החומרות הן, אפוא, סייג להרחקת הטומאה. סייגים שאי אפשר להסבירם ולכן 'השיאו לדבר אחר'.

10 ממדרש ספרי זוטא ניתן להסיק שגם המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים רבי יהושע חוזרת לימי בית שמאי ובית הלל:

11 והניח אל מקום, היה רוק נתון תחתיו טמא, על גביו טהור. היה שרץ נתון תחתיו טמא, על גביו טהור. היה עומד על גבי תנור, ועל גבי כירים, ועל גבי מעטן של הלגין של חטאת בידו פסול, היה נסר מונח על גבי תנור ועל גבי כירים ועל גבי מעטן של זיתים ולגין של חטאת תלוי בה ב"ש פוסלין ובית הלל מכשירים" ספרי זוטא י"ט ט, עמ' 305-304.

12 אפשר להבין שהטמא שברישא הוא רק לשיטת בית שמאי

13 במבוא מסכת פרה עמדנו על שתי גישות לימודיות-הלכתיות להלכות חטאת. האחת דרשה הקפדה במסגרת הרגילה. הדרישה לטהרת חטאת וקודש היא דרגה אחת יותר מאשר לתרומה, כשם שלתרומה נדרשת הקפדה בדרגה אחת יותר מטהרת חולין, ושתיהן במסגרת היררכיה של הקפדה הבנויה כמבנה מודולרי של דרגות חומרה והקפדה. זו הלכת בית שמאי ורבי אליעזר ממשיך ומייצג אותה. לעומת זאת רבי יהושע מהלך בשיטת בית הלל והם תבעו החמרה נוספת בדיני חטאת לא במסגרת ההיררכיה הרגילה אלא הקפדה בדרישות שהן מחוץ לכללי ההלכה המקובלים בתחומים אחרים. כך גם כאן. אמנם כלי חרס איננו מטמא מגבו ומאחוריו, ואכן אין חשש להיסט המת איננו מסיט. אלא שלעניין חטאת מקפידים גם על אפשרות של העברת טומאה דרך אחורי כלי חרס, בניגוד למה שהבינו חכמים מדין תורה.

14 משנת עדיות וכך גם משנת פרה, מבחינה בין נגיעה בשרץ לבין "נתנו על גביו". כפשוטה המשנה דורשת יחס של כבוד לקלל מי החטאת. צריך להיזהר לבל ייגע בשרץ; אמנם אין הקלל נטמא מאחוריו, אך יש כאן פחיתות כבוד, בבחינת היסח דעת. ברם, בתוספתא שנינו:

15 קלל של חטאת שנתנו על גבי השרץ רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין. במה דברים אמורים, בזמן שאם ינטל השרץ והקלל מסיט, אבל אם ינטל השרץ והקלל עומד, ואפילו מת ונבלה נוגעין בו מאחריו – טמא טהור, כך לפי תיקון הר"ש. נתנו על גבי משכב ומושב ועל גבי כלי חרס הטמא – טמא. נתנו על גבי אוכלין ומשקין ועל גבי ספר תורה – רבי יוסי מטהר ורבי מאיר מטמא" פ"י ה"ה, עמ' 639.

16 אם כן גם בכלי שאינו מטמא מאחוריו, אם נתנו על גבי שרץ, יש כאן מקום לחשוש לטומאת היסט. ברם, לא ברור אם המשפט "במה דברים אמורים" חולק על התנא הראשון או מפרש אותו, ופירוש המשפט מותנה בהבנתו של המונח "אימתי", אם הוא בא לפרש ולסייג או לחלוק. עסקנו בכך לעיל וראינו שלעתים מציין המונח מחלוקת ולעתים פרשנות והגבלה. אנו בדקנו את כלל ההופעות של מונחים אלו וראינו ששני הפירושים אפשריים, והכללים שהציעו אמוראים "מכסים" רק חלק מהמקרים.

17 משנת פרה ומשנת מקוואות מייצגות אותו תוכן הלכתי בשינוי סגנון וקשה לקבוע האם יש ביניהם תלות ומי לקח ממי.

18 ההיגד הבא מצוי כלשונו במשנת נזיר פ"ג מ"ב.

19 העיד רבי פפייס על מי שנזיר שתי נזירות שאם גלח את הראשונה יום שלשים שמגלח השנייה יום ששים ואם גילח יום ששים חסר אחד יצא שיום שלשים עולה מן המנין – במשנת נזיר פ"ז מ"א נקבע הדין העקרוני שסתם נזירות, כלומר נזירות בלי הגבלה, היא שלושים יום שלמים: "מי שאמר הריני נזיר מגליח יום שלושים ואחד ואם גלח יום שלושים יצא". הווה אומר הגילוח לכתחילה הוא ביום שלושים ואחד. אם יש שתי נזירויות הרי יום שלושים ואחד נחשב כבר כחלק מהנזירות השנייה, לפיכך עליו לגלח ביום שישים ואחד. הסתמא של המשנה שנוי בתוספתא פ"ב ה"י כמחלוקת בית הלל ובית שמאי:

20 ליברמן, כ"י וינה: אמר רבי שמעון בן לעזר: לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על שנדר נזיר שלשים יום, שאם גילח ביום שלשים לא יצא, על מה נחלקו? על שנדר סתם, שבית שמיי אומרים אם גילח ביום שלשים לא יצא, ובית הלל אומרים אם גילח ביום שלשים יצא.

21 צוקרמאנדל עמ' 285, כ"י ערפורט: אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הילל על מי שנזר שלשים יום אם גילח ליום שלשים לא יצא. על מה נחלקו על מי שנזר סתם, בית שמאי אומרים אם גילח לשלשים יום יצא, ובית הילל אומרים אם גילח ליום שלשים לא יצא.

22 מתי הנזיר מגלח לפי כתב יד וינה

24 מסורת הברייתא בשני כתבי היד הפוכה, ולא ניתן להכריע האם בית הלל או בית שמאי מניחים שיש להקדיש יום נפרד לטקסי הסיום או להפסקה בין הנזירויות, ומשנתנו כבית הלל לפי כ"י וינה וכבית שמאי לפי כ"י ערפורט. העובדה שסתם משנה היא כבית שמאי איננה מפתיעה, וכמותה מצינו משניות רבות. אך המשנה, כמו הברייתא, מבחינה בין נדר נזיר סתם לבין נדר נזיר המציין בלשון הנדר את חיוב הימים המינימלי המדויק. מחלוקת דומה בין בית שמאי ובית הלל היא על המפלת אור ליום שמונים ואחד. בית שמאי סבורים שטמאה והערב שלפניו הוא כיום עצמו, ובית הלל מתחילים את יום שמונים ואחד בבוקר. ברם, למרות הדמיון הנושא שם שונה במידת מה. שם הוויכוח הוא מתי היום מתחיל, האם לפי הלוח העברי בערב שלפניו או לפי לוח המקדש שבו היום מתחיל בבוקר. הדמיון בין הנושאים איננו מלא, ואי אפשר להקיש ממנו מה עמדת כל אחד מהבתים בנושא שלנו.

25 המשנה שלנו ומקבילתה בנזיר חוזרת ומאששת בעדות משמו של רבי פפיס שניתן לקצר את המכלול ביום אחד, שכן לכל אחת מן הנזירויות ברצף ניתן לחשב בפועל שלושים יום. ניתן כמובן גם לטעון שהסיפא "אם גלח יום ששים חסר אחד – יצא" חולקת על מ"א "אם גלח יום שלשים – לא יצא". הירושלמי מסביר את עדותו של רבי פפיס, כלומר את מ"ב, כמעשה בדיעבד: "יודעין היו שהוא אסור לגלח אלא שהן סבורין אם גילח יום שלשים – לא יצא. בא להעיד, אם גילח יום שלשים – יצא" נב ע"ג, ובזאת הוא מניח שאין בין משנה א למשנה ב בנזיר מחלוקת אלא הנחה הלכתית שגויה שהעדות מבטלת אותה, ובלשונו "לית היא אלא חדא" שם.

26 בתוספתא פ"ב הי"א מובאת ברייתא המרכיבה את שני טיפוסי הנדר, נדבך שלישי במורכבות ההלכתית. ובמסכת נזיר הרחבנו בכך.

27 יש קשר בין משנת נזיר למשנתנו, ברם קשה לקבוע אם משנתנו השתמשה במשנת נזיר או להיפך.

5 ספרי זוטא פתח ↗

פתוח, כל הפתוח לצורך טמא מכאן אמרו כל העושה מאור בתחלה שעורו כמלא מקדח גדול של לשכה שירי המאור אלו הן שירי המאור העושה פתח בינה לבין ביתה בינה לבין חברתה להשמיע את הקול ולהדליק את הנר שעורו בפותח טפח הדלת ששייר בה החרש בין מלמעלן בין מלמטן בין מן הצדדין או שפתחתו הרוח או שהגיפו ולא מרקו שעורו כל שהוא דברי בית שמאי ובית הלל אומר בפותח טפח החור שבדלת שעורו מלא אגרוף דברי ר״ט ר״ע אומר בפותח טפח גרדי שחפר מלא קנה וכן לכר או לאיספטי שעורו כל שהוא דברי ב״ש ובה״א בפותח טפח אמר להן ב״ה לבית שמאי חור הדלת מהו אמר להן ב״ש בפותח טפח אמרו מ״ש אמרו להן שזה עשוי לצורך וזה אינו עשוי לצורך בלויי הכתלים שחררום שרצים או שאכלתו מלחת שעורו כל שהוא דברי ב״ש ובה״א בפותח טפח. מי שהיה טח בתנור ושייר בו הרי זה כ״ש ובזמן שפרע מעצמו שעורו בפותח טפח. תנור שניקב מעינו שעורו מלא חוט תמרה כפול דברי ב״ש ובה״א מלא כוש דולק. ניקב מצדו שעורו מלא צדו דולק נכנס מן הצד נכנס מן האמצע אינו נכנס. ר' ישמעאל אומר באמצע נכנס מן הצד אינו נכנס מגופת חבית שנקבה שעורה מלא מידה של שיפון מן הצד נכנס מן האמצע אינו נכנס רש״א מן האמצע נכנס מן הצדדין אינו נכנס כסוי כדי יין וכדי שמן וכסויי טפיחי הרי אלו כל שהן רשבג״א הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקיים פתוח לרבות את הסדוק:

6 שבועות פתח ↗

כָּרֵת דִּימָמָא לְרַבִּי לֵית לֵיהּ. אַלְּמָה לָא? מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דַּאֲכַל אוּמְצָא וְחַנְקֵיהּ וּמִית; אִי נָמֵי דַּאֲכַל סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה – דְּלָא הֲוָה שְׁהוּת לְכַפּוֹרֵי לֵיהּ! אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֲנִים וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ. הָא גּוּפַאּ קַשְׁיָא – קָתָנֵי: אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֲנִים וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ; וַהֲדַר תָּנֵי: מָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לְכֹהֲנִים וּלְכֹהֵן מָשׁוּחַ! אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֲנִים וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ מִתְכַּפְּרִין בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת, וְאֵין חִילּוּק בֵּינֵיהֶן. וּמָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לְכֹהֲנִים וּלְכֹהֵן מָשׁוּחַ? אֶלָּא שֶׁהַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו וְכוּ׳. וּמַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא: ״וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ״ – זֶה לִפְנַי וְלִפְנִים; ״אֶת אֹהֶל מוֹעֵד״ – זֶה הֵיכָל; ״מִזְבֵּחַ״ – כְּמַשְׁמָעוֹ; ״יְכַפֵּר״ – אֵלּוּ עֲזָרוֹת; ״כֹּהֲנִים״ – כְּמַשְׁמָעוֹ; ״עַם הַקָּהָל״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; ״יְכַפֵּר״ – אֵלּוּ הַלְוִיִּם; הוּשְׁווּ כּוּלָּן לְכַפָּרָה אַחַת, שֶׁמִּתְכַּפְּרִין בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁדַּם שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, כָּךְ דַּם הַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. וּכְשֵׁם שֶׁוִּידּוּיוֹ שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת, כָּךְ וִידּוּיוֹ שֶׁל פָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא וַדַּאי הוּשְׁווּ! מַאי הוּשְׁווּ – דִּבְנֵי כַּפָּרָה נִינְהוּ; מִיהוּ כֹּל חַד וְחַד מְכַפַּר בִּדְנַפְשֵׁיהּ. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב: ״וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם״ – אִיתַּקַּשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים; מָה שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים אֵינוֹ מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״אֲשֶׁר לָעָם״; אַף שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ אֵינוֹ מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת. וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ: לְהָכִי אִיתַּקּוּשׁ – שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִים בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים הוּא דַּאֲתָא. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם״ – שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים מִתְכַּפְּרִין בּוֹ. וּבַמֶּה מִתְכַּפְּרִין? בְּפָרוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. יָכוֹל לֹא יִתְכַּפְּרוּ בְּפָרוֹ שֶׁל אַהֲרֹן; שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״אֲשֶׁר לוֹ״ – מֵעַתָּה אֵין לָהֶן כַּפָּרָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״יְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים״ – מָצִינוּ לָהֶן כַּפָּרָה. בַּמָּה הֵן מִתְכַּפְּרִין? מוּטָב שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בְּפָרוֹ שֶׁל אַהֲרֹן – שֶׁהֲרֵי הוּתַּר מִכְּלָלוֹ אֵצֶל בֵּיתוֹ, וְאַל יִתְכַּפְּרוּ בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים – שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ אֵצֶל בֵּיתוֹ. וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר – הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה׳, בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת ה׳, יִרְאֵי ה׳ בָּרְכוּ אֶת ה׳״. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה; דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: ״כֹּהֲנִים יֵשׁ לָהֶן כַּפָּרָה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ״. וּמַנִּי? רָבָא אָמַר: רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: ״כֹּהֲנִים אֵין לָהֶם כַּפָּרָה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ״. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: מֵעַתָּה אֵין לָהֶם כַּפָּרָה בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״יְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים״, מָצִינוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כַּפָּרָה בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת; וּכְמוֹ דְּמָצִינוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כַּפָּרָה בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת, כָּךְ יֵשׁ לָהֶן כַּפָּרָה

6 ספרי זוטא פתח ↗

והקריב המקריב קרבנו לה', הרי מי שאמר הרי מנחה ולא פירש מניין שיביאנה בלולה אמרת ונפש כי תקריב קרבן מנחה לי״י סלת יהיה קרבנו ויקרא ב א. פפייס איש אונן היה מקיימה מכאן והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סלת עשרון בלול:

6 סוכה פתח ↗

תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד שְׁבִיעִית וְאֶחָד מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִתְחַלְּלִין עַל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל שְׁחוּטִין — מִתְחַלְּלִין, עַל חַיִּין — אֵין מִתְחַלְּלִין, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים.

8 גיטין פתח ↗

רַב מִנְיוֹמֵי בַּר חִלְקִיָּה וְרַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִיָּה וְרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא הָווּ יָתְבִי גַּבֵּי הֲדָדֵי, אָמְרִי: אִי אִיכָּא דִּשְׁמִיעַ לֵיהּ מִילְּתָא מִכְּפַר סְכַנְיָא שֶׁל מִצְרַיִם, לֵימָא.

9 ילקוט שמעוני על התורה פתח ↗

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִשֶּׁל צִבּוּר הַנְּסָכִים בָּאִין, וְלֹא מִשֶּׁל יְחִידִים, וְלֹא מִשֶּׁל גֵּרִים, וְלֹא מִשֶּׁל נָשִׁים, וְלֹא מִשֶּׁל עֲבָדִים. מִנַּיִן לְרַבּוֹת גֵּרִים נָשִׁים וַעֲבָדִים שֶׁיִּשְׁקְלוּ אוֹ יִשְׁתַּתְּפוּ, אָמַרְתָּ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, לְרַבּוֹת יְחִידִים, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְרַבּוֹת גֵּרִים, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְרַבּוֹת נָשִׁים וַעֲבָדִים. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים לְהַנְהִיגָם בְּמִצְווֹת. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹקְלִין שְׁקָלִים וְלוֹקְחִין נְסָכִים לְעוֹלוֹת נָכְרִים, לְעוֹלוֹת תּוֹשָׁבִים, לְעוֹלוֹת הַנִּמְצָאוֹת, וְעַל יְדֵי מִי שֶׁהֵנִיחַ עוֹלָתוֹ וּבָרַח. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ שׁוֹקְלִין שְׁקָלִים וְלוֹקְחִין נְסָכִים לְשַׁלְמֵי נָכְרִים, וּלְשַׁלְמֵי תּוֹשָׁבִים, וְלִשְׁלָמִים הַנִּמְצָאִים, וְעַל יְדֵי מִי שֶׁהֵנִיחַ שְׁלָמָיו וּבָרַח. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ שׁוֹקְלִים שְׁקָלִים וְלוֹקְחִים מֶלַח שֶׁיְּהוּ הַכֹּהֲנִים מוֹלְחִין בּוֹ חַטְּאוֹתֵיהֶם וּמִנְחוֹתֵיהֶם וּמוֹלְחִין בּוֹ אֶת הָעוֹרוֹת. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ שׁוֹקְלִין שְׁקָלִים וְלוֹקְחִים עֵצִים שֶׁיְּהוּ הַכֹּהֲנִים מְבַשְּׁלִין בּוֹ אֶת חַטְּאוֹתֵיהֶן וּמִנְחוֹתֵיהֶן, וְעוֹשִׂין בּוֹ מְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדּוֹ. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ שׁוֹקְלִין שְׁקָלִים וְלוֹקְחִים פָּרַת חַטָּאת, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְעַל יְדֵי כֹּהֵן הַמְּאַבֵּד, וְעַל יְדֵי מִי שֶׁשִּׁנָּה וְעָשָׂה חַטַּאת הָעוֹף לְמַעְלָה, וְחַטַּאת בְּהֵמָה לְמַטָּה, חוֹבָה כִּנְדָבָה וּנְדָבָה כְּחוֹבָה, וּלְבוּשֵׁי כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיּוֹם הַכִּיפּוּרִים, וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִנּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו. כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, קַבֵּל עָלֶיךָ עַד שֶׁלֹּא תָּבוֹא לָאָרֶץ. יָכוֹל כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לָאָרֶץ יְהוּ חַיָּבִין לְהַקְרִיב נְסָכִים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ, אָמַרְתָּ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם אַתֶּם חַיָּבִין לְהַקְרִיב נְסָכִים, וְלֹא בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אוֹ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם אֵין לִי אֶלָּא בֵּית הַבְּחִירָה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת בָּמָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" לְרַבּוֹת בָּמָה אֵלּוּ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יָכוֹל יַעֲשׂוּ בָּמָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְיַקְרִיבוּ עָלֶיהָ נְסָכִים, אָמַרְתָּ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם אַתֶּם עוֹשִׂין בָּמָה, וְלֹא בְּחוּצָה לָאָרֶץ. עֹלָה אוֹ זֶבַח, אַחַר שֶׁיִּזָּבְחוּ הָאִשִּׁים יִקְרְבוּ הַנְּסָכִים, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁקָּדְמוּ נְסָכִים לָאִשִּׁים. יָכוֹל אִם קָדְמוּ נְסָכִים לָאִשִּׁים יְהוּ כְּשֵׁרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר "לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'", אִם עָשִׂיתָ רֵיחַ נִיחוֹחַ הַנְּסָכִים בָּאִין, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁיִּקְדְּמוּ לָאִשִּׁים. וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עֹלָה, יָכוֹל כָּל הָעוֹלָה לָאִשִּׁים יְהֵא טָעוּן נְסָכִים, וַאֲפִלּוּ מִנְחָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "עֹלָה". שְׁלָמִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר "זֶבַח". תּוֹדָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר "אוֹ זֶבַח", יָכוֹל שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה אַף בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח חַטָּאת וְאָשָׁם, תַּלְמוּד לוֹמַר "לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִּנְדָבָה", בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה טָעוּן נְסָכִים, שֶׁאֵין בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה אֵין טָעוּן נְסָכִים. מַשְׁמָע לְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ, וְלֹא אוֹצִיא אֶת חוֹבוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת הָרֶגֶל בָּרֶגֶל, וּמַאי נִיהוּ עוֹלַת רְאִיָּה וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם", כָּל הַבָּא בְּמֹעֲדֵיכֶם טָעוּן נְסָכִים. מַשְׁמָע לְהָבִיא אֶת אֵלּוּ, אָבִיא שְׂעִירֵי חַטָּאת הוֹאִיל וּבָאִין חוֹבָה בָּרֶגֶל, תַּלְמוּד לוֹמַר "וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח", בֶּן בָּקָר בִּכְלָל הָיָה וְלָמָּה יָצָא, לְהַקִּישׁ אֵלָיו, מַה בֶּן בָּקָר מְיֻחָד בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה, אַף כָּל בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה. לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "עֹלָה", שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ עוֹלַת הָעוֹף בְּמַשְׁמָע, תַּלְמוּד לוֹמַר "מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן" דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִיָּה, רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר זֶבַח, וְעוֹף אֵינוֹ זֶבַח. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן", לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא א, ב "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן", יָכוֹל הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה יָבִיא מִשְּׁנֵיהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר "מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן", רָצָה אֶחָד מֵבִיא רָצָה שְׁנַיִם מֵבִיא. וְרַבִּי יוֹנָתָן, לָמָּה לִי קְרָא, הָא אָמַר עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב יַחְדָּו. אִצְטְרִיךְ סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וּכְתִיב "וּמִן הַצֹּאן", כְּמָאן דִּכְתִיב יַחְדָּו דָּמִי. וּלְרַבִּי יֹאשִיָּה דְּאָמַר אַף עַל גַּב דְּלֹא כְּתִיב יַחְדָּו כְּמַאן דִּכְתִיב יַחְדָּו דָּמִי, לִבָּעֵי קְרָא, הָא כְּתִיב ויקרא א, ג "וְאִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר" וְגוֹ' "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ", וְאִידָךְ, אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי בִּמְפָרֵשׁ, אֲבָל בִּסְתָמָא לֹא, קָא מַשְׁמָע לָן. תּוֹדָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר "אוֹ זֶבַח". אַטּוּ תּוֹדָה לָאו זֶבַח הוּא, אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וְאַיְיתִי לֶחֶם בַּהֲדֵיהּ וְלֹא תִּבָּעֵי נְסָכִים, וּמַאי שְׁנָא מֵאֵיל נָזִיר דְּאִיכָּא בַּהֲדֵיהּ לֶחֶם וּבָעֵי נְסָכִים, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וְהָתָם שְׁנֵי מִינִין, וְהָכָא אַרְבַּעַת מִינִין, קָא מַשְׁמָע לָן. וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה וְלֹא בָּעֵי עוֹלָה, אִי לֹא כְּתִיב עוֹלָה הֲוָה אֲמִינָא, וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' כְּלָל, לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה פְּרָט, לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ, חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא, אַף כָּל שֶׁאֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא, אוֹצִיא חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁהֵן בָּאִין עַל חֵטְא, אָבִיא בְּכוֹר מַעֲשֵׂר וּפֶסַח שֶׁאֵין בָּאִין עַל חֵטְא, תַּלְמוּד לוֹמַר "עֹלָה". הַשְׁתָּא דְּכָתַב רַחֲמָנָא עֹלָה כְּלָל וּפְרָט מַאי מְרַבִּית בֵּיהּ, מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב וְעוֹמֵד, אַף כָּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב וְעוֹמֵד, לְהָבִיא וְלָדוֹת קָדָשִׁים, וּתְּמוּרָתָן, וְעוֹלָה הַבָּאָה מִן הַתְּמוּרוֹת, וְאָשָׁם שֶׁנִּתָּק לְרַעְיָה, וְכָל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַרְתָּ אוֹ לִדְרָשָׁא, לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה לָמָּה לִי, לְחַלֵּק אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא עַד דְּמַיְיתִי נֵדֶר וּנְדָבָה לֹא מַיְיתִי נְסָכִים, קָא מַשְׁמָע לָן דְּאִי אַיְיתִי נֵדֶר לְחוּדֵיהּ בָּעֵי נְסָכִים, וְאִי אַיְיתִי נְדָבָה לְחוּדֵיהּ בָּעֵי נְסָכִים, הַנִיחָא לְרַבִּי יַאשְׁיָּה אֶלָּא לְרַבִּי יוֹנָתָן לָמָּה לִי, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא אַיְיתִי נֵדֶר לְחוּדֵיהּ אַיְיתִי נְדָבָה לְחוּדֵיהּ לִבָּעֵי נְסָכִים, אַיְיתִי נֵדֶר וּנְדָבָה תְּסַגִּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמָע לָן. אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לָמָּה לִי, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי עוֹלָה בְּנֵדֶר וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה, אִי נַמִּי אִפְּכָא, אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בְּנֵדֶר, אִי נַמֵּי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה, שֵׁם נֵדֶר אֶחָד וְשֵׁם נְדָבָה אַחַת הִיא וּתְסַגִּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמָע לָן. להלן פסוק ח "וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זֶבַח" לָמָּה לִי, אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בְּנֵדֶר, אִי נַמִּי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה, אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי שְׁתֵּי עוֹלוֹת אַחַת בְּנֵדֶר וְאַחַת בִּנְדָבָה שֵׁם עוֹלָה אַחַת הִיא, וּתְסַגִּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד קָא מַשְׁמַע לָן. להלן פסוק ח "לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים" לָמָּה לִי, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי שְׁתֵּי עוֹלוֹת חָדָא בְּנֵדֶר וְחָדָא בִּנְדָבָה אִי נַמִּי שְׁנֵי שְׁלָמִים חָדָא בְּנֵדֶר וְחָדָא בִּנְדָבָה, אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי שְׁתֵּי עוֹלוֹת בְּנֵדֶר וּשְׁתֵּי עוֹלוֹת בִּנְדָבָה, אִי נַמִּי שְׁנֵי שְׁלָמִים בְּנֵדֶר וּשְׁנֵי שְׁלָמִים בִּנְדָבָה, שֵׁם עוֹלָה וְשֵׁם נֵדֶר אַחַת הִיא, וּתְסַגִּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמָע לָן. וְרַבִּי יַאשְיָּה הַאי מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן לָמָּה לִי, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי בִּתְרֵי מִינֵי אֲבָל בְּחָד יָבִיא שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. תַּלְמוּד לוֹמַר ויקרא א, י "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים", וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה עוֹלָה חֲמוּרָה כְּשֵׁרָה לָבוֹא מִין אֶחָד, פֶּסַח הַקַּל, דִּין הוּא שֶׁכָּשֵׁר לָבוֹא מִין אֶחָד, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ", מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אִסִּי בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר, לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן, מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אוֹ יָבִיא מִשְּׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמַה כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁהֵן נִזְקָקִין לָבוֹא שְׁנַיִם כָּשְׁרוּ לָבוֹא מִין אֶחָד, עוֹלָה שֶׁאֵין זְקוּקָה לָבוֹא שְׁנַיִם, אֵינָה דִּין שֶׁתִּכְשַׁר לָבוֹא מִין אֶחָד, לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁמִּעֵט הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָן, לְפִיכָךְ כָּשְׁרוּ לָבוֹא מִין אֶחָד, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ, לְפִיכָךְ לֹא תִּכְשַׁר לָבוֹא אֶלָּא מִין שְׁנַיִם. הֲרֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹכִיחוּ, שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָן, וְכָשְׁרוּ לָבוֹא מִין אֶחָד, וְהֵם יוֹכִיחוּ לְעוֹלָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ תִּכְשַׁר לָבוֹא מִין אֶחָד, לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּשְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁמִּעֵט הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָן וְאֵינָן בָּאִים בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, לְפִיכָךְ כָּשְׁרוּ לָבוֹא מִין אֶחָד, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ וּבָאָה בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, לְפִיכָךְ לֹא תִּכְשַׁר לָבוֹא אֶלָּא מִין שְׁנַיִם. הֲרֵי חַטָּאת תּוֹכִיחַ, שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ וּבָאָה כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה וּכְשֵׁרָה לָבוֹא מִין אֶחָד, וְהִיא תּוֹכִיחַ לְעוֹלָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ וּבָאָה בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁתִּכְשַׁר לָבוֹא מִין אֶחָד, לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּחַטָּאת שֶׁמִּעֵט הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ שֶׁאֵינָהּ בָּאָה בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה, לְפִיכָךְ כְּשֵׁרָה לָבוֹא מִין אֶחָד, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ וּבָאָה בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה, לְפִיכָךְ לֹא תִּכְשַׁר לָבוֹא אֶלָּא מִין שְׁנַיִם, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן" מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. יָכוֹל כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן יִטְעֹן נְסָכִים, אָמַרְתָּ "זֶבַח" פְּרָט לְעוֹפוֹת אוֹ "זֶבַח" פְּרָט לִמְנָחוֹת, "לְפַלֵּא" אֶת שֶׁהוּא לְפַלֵּא טָעוּן נְסָכִים, אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּא לְפַלֵּא אֵינוֹ טָעוּן נְסָכִים, "נֶדֶר" פְּרָט לְפֶסַח, "נֶדֶר" פְּרָט לְמַעֲשֵׂר. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר "שְׁלָמִים" פְּרָט לְחַטָּאת, "שְׁלָמִים" פְּרָט לְאָשָׁם. הוֹאִיל וְאֵין הַתְּמִידִים בָּאִים "לְפַלֵּא" יָכוֹל לֹא יִטְעֲנוּ נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר "מֹעֲדֵיכֶם", רִבָּה כָּל תָּמִיד וְתָמִיד. "מִן הַבָּקָר", פְּרָט לְכִלְאַיִם. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר, "מִן הַבָּקָר", פְּרָט לְשׁוֹר שֶׁנָּגַח וְהֵמִית וְיֵשׁ וְאֵין לוֹ עֵדִים. "מִן הַצֹּאן", פְּרָט לְרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר, "מִן הַצֹּאן" פְּרָט לְמֻקְצֶה, וּלְנֶעֱבָד, וְלַעֲבוֹדָה זָרָה. "מִן הָעִזִּים" לַחֲלֹק אֶת הַגָּנוּב וְאֶת הַגָּזֵל שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ הָרַבִּים, וְהַשָּׂעִיר שֶׁנָּתַן רֵיחַ וְהַחוֹלֶה, "מִן הָעִזִּים וּמִן הָעִזִּים" לְרַבּוֹת שְׁאָר הַפְּסוּלִין.

« משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ז׳:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ז׳:ו׳ »