מפרשים:
2 משנתנו היא משנה מפורשת בתרומות פ"י מ"ט.
3 העיד רבי צדוק על צר – בעידי נוסח אחרים 'ציר'. הציר הוא מחית שבו מעורבים חלקי 'בשר' מפוררים, עם נוזלים, כמו ציר דגים. חגבין טמאים שהוא טהור – את המונחים "טהור" ו"טמא" ניתן להסביר בשלוש דרכים שונות.
4 שהציר איננו נחשב כמשקה להכשר טומאה. מזון שנרטב נחשב כמו שנגמרה מלאכתו ומקבל טומאה אם ייגע בו שרץ יהא טמא. ציר חגבים אינו נחשב כאחד משבעת המשקים שמכשירים לקבלת טומאה. אם רוטב זה נזל על פירות אין הוא מכשיר אותם לקבל טומאה.
5 טמא הוא כשר. אכן בדיני כשרות שבמקרא בשר בהמה שאיננה כשרה או טרפה, כלומר בהמה כשרה שלא נשחטה כהלכה מכונה בהמה טמאה, והאוכל אותה עובר על איסור וגם נטמא. והנוגע בה נטמא. החגבים עצמם יש מהם כשרים ויש טמאים להלן, אבל לפי רבי צדוק ציר חגבים טמאים נחשב טהור, שכן לא כל היוצא מבעל חי טמא, הוא טמא. כך למשל דבש דבורים טהור, למרות שהדבורה עוף טמא תוספתא, בכורות פ"א ה"ח, עמ' 534; בבלי שם ז ע"ב. הבבלי מוסיף שציר איננו נחשב ליוצא מהחגב אלא "זיעה בעלמא" חולין צט ע"ב. המונח זיעה בעלמא איננו כפשוטו, גם דבש תמרים נחשב כ'זיעה בעלמא' וכנראה הכוונה לכל מיצוי נוזלים שאיננו דרך הנאתו הרגילה ברכות לח ע"א, וראו להלן.
6 א. חגב טמא הוא חגב רגיל, שכשר לאכילה, אלא שנגע בו שרץ או מת.
7 הירושלמי תרומות פ"י ה"ה, מז ע"ב מסביר את דברי רבי צדוק ש"טהור" משמעו שאינו מכשיר לקבל טומאה, אבל החגב עצמו טמא, כלומר אסור לאכילה. כל זאת שלא כמפרשים המסבירים שנוזל הגוף של החגב הטמא כשר לאכילה, שאיננו כדם פירוש רמב"ם למשנת תרומות ולעדויות פ"ז מ"ב, ועוד. הירושלמי מסביר כן משום שהוא מתייחס למשנת תרומות. שם נאמר שדג טמא שכבשו עם דג טהור מטמא בכשיעור. אבל ציר חגבים טמא שכבשו עם חגב טמא כשר. וההבדל בין השניים הוא כנראה בכך שציר הדגים כמותו רבה, ואילו ציר החגב הטמא כמותו זעירה, והחגבים השונים אינם מצטרפים זה עם זה.
8 עד כאן פירוש משנתנו כפי שהיא מתבארת בפשטות בהקשר של הפרק בתרומות. אבל בתוספתא עדויות ההלכה מצויה בהקשר אחר, ונברר זאת להלן. בתוספתא כאן: "העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאין שהוא טהור ומותר לאוכלי תרומה" עדיות פ"ג ה"א, עמ' 459. מהתוספתא משמע שעדותו של רבי צדוק היא על הכשר טומאה, שכן התוספתא מדגישה שכשר לאוכלי תרומה, כלומר למקפידים בטהרה, ומכאן שהתוספתא סברה שטהור איננו כשר, אלא טהור ממש לא כפירוש שני.
9 ברור שהעורך של הברייתא סבור שאוכלי תרומה נדרשים להקפדה יתירה, או שמצפים מהם להקפדה יתרה. הצענו שמדובר בהכשר טומאה אבל ניתן גם להבין את התוספתא כלשעצמה כעוסקת בנושא של הסיפא, כלומר בכשרות. נראה שציפו מכהנים לא רק לשמור טהרה, אלא גם להתנהג בחסידות יתר ובהקפדה רבה גם בתחומים אחרים. בנספח למסכת שקלים עמדנו על ציפייה זו מהכהנים. חכמים רצו להתעלם מהקפדת היתר של הכהנים. הם ראו רק בלימוד תורה את הנתיב העיקרי להעלות דתית. אבל הכהנים ראו בייחוסם ערך דתי, וציפו מעצמם להצטייר כשומרי מצוות בקפדנות יותר מהממוצע.
10 אם כן אפשר שרבי צדוק דיבר במקור על הבעיה שבסיפא, של כשרות. אבל עורכי משנתנו כבר ראו בכך בעיה של הכשר טומאה. מכל מקום עורכי שתי המשניות ערכו יחדיו הלכות בנושאים שונים.
11 שמשנה ראשנה – אמרה או 'הייתה' בכל עדי הנוסח חסר הפועל. חגבים טמאים שניכבשו עים חגבים טהורים לא פסלו את צירן – לפי פשט לשון המשנה מדובר בפסילת הציר לאכילה, ומכאן משמע שתערובת חגבים טהורה, ומכאן שחגבים טמאים בלבד, צירם טמא. המינוח 'טהורים' מטעה. אין כאן בעיה מתחום הלכות טהרה אלא מתחום אכילת אוכל כשר. אם כן אין כאן הכשר טומאה, אלא כשרות ההסבר השני ונמצאנו למדים שהסיפא והרישא עוסקות במובנים שונים של המונח טהור. שתיהן עוסקות בחגב טמא, אך משמעות המילה טמא שונה. העורך צירף את שתי ההלכות הדומות, ולא שת את לבו לכך שמדובר בשני מקרים שונים שרק צירוף הלשון "חגב טהור" מחבר ביניהם, אך ה"טהור" של הרישא אינו כ"טהור" של הסיפא. המשנה הראשונה היא הרישא של משנת תרומות. כמו במשנה הקודמת משנת עדיות מציגה את העדות ראשונה. ואילו במקבילה קודם מופיעה ההלכה ואחריה העדות. סדר זה בא להדגיש את ה'עדות' שהיא המונח המבריח את משניות הפרק.
12 עם זאת הבדל בין שתי המשניות במסכת תרומות זו מחלוקת ובמשנתנו התפתחות הלכתית ממשנה 'ראשונה' לעמדתו של רבי צדוק.
13 אשר לחגב גופו. יש סוגי חגב טמאים ויש סוגי חגב טהורים כמו דג טמא ודג טהור. החגב הוא שם של מין שרץ שיש בו מינים טהורים ומינים טמאים ראו משנה, חולין פ"ג מ"ז; תוספתא, עוקצין פ"ג ה"א, עמ' 688 ועוד. כיום אין מקובל לאכול מהחגב, אבל מבחינה הלכתית יש מיני חגבים כשרים, ובארצות המזרח התיכון נמנה החגב עם המרכיבים של המטבח המסורתי.