משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ו׳:א׳:א׳-י״ב

« משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ה׳:ז׳ משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ו׳:ב׳ »

1 סנהדרין פתח ↗

בַּעֲלִיל לָעִיר, צָרִיךְ לַעֲסוֹק בִּמְדִידָה. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ״, ״זְקֵנֶיךָ״ – זוֹ סַנְהֶדְרִין, ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ – זֶה מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל. מֶלֶךְ – דִּכְתִיב: ״מֶלֶךְ בַּמִּשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ״. כֹּהֵן גָּדוֹל – דִּכְתִיב: ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב בַּחֲדָא פְּלִיג אוֹ בְּתַרְתֵּי פְּלִיג? בְּמֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל פְּלִיג, אֲבָל בְּסַנְהֶדְרֵי – אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה אִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אוֹ דִילְמָא בְּסַנְהֶדְרֵי נָמֵי פְּלִיג, דְּאָמַר: כּוּלַּהּ סַנְהֶדְרִי בָּעֵינַן? אָמַר רַב יוֹסֵף: תָּא שְׁמַע, מְצָאָן אַבֵּית פַּגֵּי וְהִמְרָה עֲלֵיהֶן, יָכוֹל תְּהֵא הַמְרָאָתוֹ הַמְרָאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״, מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם. דִּנְפוּק כַּמָּה? אִילֵּימָא מִקְצָתָן, דִּילְמָא הָנָךְ דְּאִיכָּא גַּוַּאי קָיְימִי כְּוָותֵיהּ? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דִּנְפוּק כּוּלְּהוּ. לְמַאי? אִילֵימָא לִדְבַר הָרְשׁוּת, מִי מָצוּ נָפְקִי? וְהָכְתִיב: ״שׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג״! אֶלָּא פְּשִׁיטָא לִדְבַר מִצְוָה. הֵיכִי דָּמֵי? לָאו לִמְדִידַת עֶגְלָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא, דְּאָמַר: כּוּלֵּי סַנְהֶדְרֵי בָּעֵינַן? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לָא, כְּגוֹן שֶׁיָּצְאוּ לְהוֹסִיף עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת, כְּדִתְנַן: אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: מְצָאָן אַבֵּית פָּאגֵי וְהִמְרָה עֲלֵיהֶן, כְּגוֹן שֶׁיָּצְאוּ לִמְדִידַת עֶגְלָה וּלְהוֹסִיף עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת, יָכוֹל שֶׁתְּהֵא הַמְרָאָתוֹ הַמְרָאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״, מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם. נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין, בִּשְׁלֹשָׁה. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין? פֵּירוֹת שֶׁהִרְקִיבוּ, וְיַיִן שֶׁהִקְרִיס, וּמָעוֹת שֶׁהֶחְלִידוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין, פּוֹדִין אוֹתוֹ בִּשְׁלֹשָׁה לָקוֹחוֹת, אֲבָל לֹא בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁאֵין לָקוֹחוֹת. אֲפִילּוּ גּוֹי אֶחָד מֵהֶן, אֲפִילּוּ אֶחָד מֵהֶם בְּעָלִים. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: שְׁלֹשָׁה וּמְטִילִין לְתוֹךְ כִּיס אֶחָד, מַהוּ? תָּא שְׁמַע: אִישׁ וּשְׁתֵּי נָשָׁיו פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין. דִּילְמָא כְּגוֹן רַב פָּפָּא וּבַת אַבָּא סוּרָאָה. הַהֶקְדֵּשׁוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִילּוּ צִינּוֹרָא שֶׁל הֶקְדֵּשׁ צְרִיכָה עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לִפְדּוֹתָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, דְּאָמַר כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה, אֶלָּא לְרַבָּנַן – שְׁלֹשָׁה מְנָא לְהוּ? וְכִי תֵּימָא דִּכְתִיב בְּהוּ שְׁלֹשָׁה, קַרְקָעוֹת דִּכְתִיב בְּהוּ אַרְבָּעָה תִּיסְגֵּי בְּאַרְבָּעָה? וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, אַלְּמָה תְּנַן: הַקַּרְקָעוֹת תִּשְׁעָה וְכֹהֵן? אֶלָּא מַאי, דְּמַשְׁלְמִי בְּהוּ עֲשָׂרָה? הֶקְדֵּשׁוֹת, דְּמַשְׁלְמִי בְּהוּ שִׁיתָּא, לִיבְעוֹ שִׁיתָּא! קַשְׁיָא. הָעֲרָכִין כּוּ׳. מַאי עֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין? אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: בְּאוֹמֵר ״עֵרֶךְ כְּלִי זֶה עָלַי״. דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב:

1 מדרש תנחומא פתח ↗

‎זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ שמות לב, יג. יְלַמְּדְנוּ רַבֵּנוּ, עַד הֵיכָן שִׁעוּר לַתְּפִלָּה. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא הִתְקִינוּ הַתְּפִלּוֹת אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּרְבָּנוֹת. וְתָנֵינָן עַל הַתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, שֶׁקָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.

1 ברכות פתח ↗

וְתַנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת — שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד חֲצוֹת. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.

2 סוטה פתח ↗

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה, וְלֹא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה, וְנִיטַּל טַעַם הַפֵּירוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף נִיטַּל שׁוֹמֶן הַפֵּירוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַטׇּהֳרָה נָטְלָה אֶת הַטַּעַם וְאֶת הָרֵיחַ, הַמַּעַשְׂרוֹת נָטְלוּ אֶת שׁוֹמֶן הַדָּגָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַזְּנוּת וְהַכְּשָׁפִים כִּילוּ אֶת הַכֹּל.

3 חולין פתח ↗

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״, מָה בְּהֵמָה – גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – גִּידִים וַעֲצָמוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״ מָה בְּהֵמָה – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת.

1 למשנתנו אין מקבילה מלאה אם כי חלקים ממנה מופיעים בספרות חז"ל בסגנון ובצורה שונים. אך את הקבוצה הנזכרת גיבש עורך עדיות, אולי על סמך מקור אחר שאיננו מכירים.

2 רבי יהודה בן אבא העיד חמשה דברין שממאנים את הקטנות – מיאון הוא מוסד הלכתי ידוע הנדון ביבמות פי"ג. במבוא לפי"ג ביבמות דנו בהסדר זה ושם הרחבנו. בבסיסו של ההסדר מונח העיקרון שהאב משיא את בתו. זכות זו אינה מוטלת בספק כתובות פ"ד מ"ד ופירושנו לה. קשה לדעת עד כמה היו בני הזוג מעורבים באמת בקביעת בני זוגם. האם פעלו מאחורי הקלעים, האם הם היו מקבלי ההחלטות או שבאמת לדבריהם לא היה משקל, כפי שמוצג בספרות ההלכתית. יש להניח שהמציאות הייתה מורכבת יותר, ובוודאי שגם לאם ולאחים הגדולים היה משקל רב בקבלת ההחלטות.

3 עם מותו של האב זכו האם והאחים בזכות לקדש את הבת קטנה בלבד, אבל זכות זו מותנית בכך שבבוא היום היא תסכים לנישואין ולא תמאן. אם הבת לא אמרה מאומה היא כאילו הסכימה. לאחים ולאם אין מעמד בר תוקף על היתומה תוספתא יבמות, פ"ו ה"ח, על כן יתומה שהשיאוה הם אמה או אחיה רשאית למאן, מה שאין כן אם השיאה אביה משנה, יבמות פי"ג מ"א, וראו פירושנו לה. במשנה נאמר שיתומה "שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה" צריכה למאן, "השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן" פי"ג מ"ב. כפי שנראה ברוב עדי הנוסח למשנה נאמר שהשיאוה "מדעתה" או "לדעתה", ומילה זו חסרה בכתב יד קופמן וכן ב- פ, ל, ג3, ג19, כולם כתבי יד ארץ-ישראליים. לפי ההלכה קטנה שהשיאוה אמה או אחיה שלא לדעתה אין נישואיה נישואים ואפילו אינה צריכה למאן יבמות פי"ד מ"ב, אבל בפועל נהוג היה כנראה שבני המשפחה בהחלט ניצלו את כוחם החברתי והשיאו את הנערה, צעירה או בוגרת, כחלק מההתחייבות המשפחתית הבלתי כתובה לעזרה הדדית.

4 כל הסדר המיאון הוא חידוש של התורה שבעל פה, ההסדר הוא הלכה בעייתית. הבת שנישאה, ולפי בית הלל גם אם היא חיה עם בעלה, נחשבת כמי שטרם נישאה וחוזרת, מבחינה משפטית, לבתוליה יבמות פי"ג מ"א. זו דוגמה מצוינת להתהוות פיקציה משפטית, מציאות משפטית שאיננה משקפת את המציאות אלא תפיסה משפטית בלבד. יש להניח שההיגיון המשפטי הקדום אמר שהילדה יכולה למאן כל זמן שמצד אחד יש בה כבר דעת, ומצד שני אמנם היא בבית בעלה אך הייתה קטנה מכדי לקיים עמו יחסי אישות. כאשר הבת מגיעה לבגרות היא מגיעה למועד שבו היא יכולה ואמורה חייבת להתחיל לחיות עם בעלה חיי אישות; ברגע שחיים אלו החלו אין היא יכולה למאן עוד. היא יכולה לבקש גט, אך לא למאן. בפועל אין הדברים הולמים. הבגרות המינית עשויה להגיע מוקדם הרבה יותר מהבגרות התודעתית, וגם להפך. אף על פי כן חכמים מחליטים שמעשה האישות איננו קיים מבחינה משפטית, ובוודאי שלא מעשה האירוסין. לפי מנהג יהודה גם בזמן האירוסין אפשרו חיי אישות, לפחות בצורה מוגבלת ראו פירושנו לכתובות פ"א מ"ה, ובוודאי שהתינוקת הממאנת הייתה עשויה להיות כבר בעולת בעל.

5 הלכה למעשה סיפורי המיאון שבפרק יג ביבמות ובמקבילה בתוספתא יבמות פי"ג מלמדים שזכות המיאון נשמרה גם למי שילדה יותר מילד אחד, בכך חריגה מהתפישה הראשונית של ההסדר.

6 עצם המיאון הוא, אפוא, חידוש גדול וחריג בכך שהוא מאפשר לאישה לבטל באופן חד צדדי את הנישואין או האירוסין. מתמיה עוד יותר שהיו בחז"ל בית הלל כאלה שהעניקו את זכות המיאון גם לנשואה. "כלתו שלרבי ישמעאל מיאינה ובנה על כתיפה" יג ע"ג. ייתכן שבקטנה זו נהגו כמנהג יהודה, שבני הזוג קיימו יחסי אישות בזמן האירוסין. ברם, נראה שלא הניחו שייוולד ילד לזוג שאינו נשוי. סיפור זה הוא, אפוא, כשיטת בית הלל, שממאנים את הנשואות יבמות פי"ג מ"א. אישה נשואה כזאת עשויה להפוך חזרה ל'רווקה' מבחינה משפטית, בזכות מיאון בלבד. ללא גט ואולי אף ללא מעשה בית דין.

7 המחלוקות והעמדות ה'מפתיעות' מוצעות במשנה הראשונה העוסקת במיאון ומיוחסות לבית הלל:

8 1. בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות, ובית הלל אומרים ארוסות ונשואות. 2. בית שמאי אומרים בבעל ולא ביבם, ובית הלל אומרים בבעל וביבם. 3. בית שמאי אומרים בפניו, ובית הלל אומרים בפניו ושלא בפניו. 4. בית שמאי אומרים בבית דין, ובית הלל אומרים בבית דין ושלא בבית דין. 5. אמרו להן בית הלל לבית שמאי ממאנת והיא קטנה אפילו ארבעה וחמשה פעמים. אמרו להן בית שמאי, אין בנות ישראל הפקר. אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותנשא יבמות פי"ג מ"א.

9 מכל מקום כבר בימי בית שמאי ובית הלל מוכר מוסד המיאון והמחלוקת היא על היקפו ופרטיו. על רקע זה יש לשאול על מה העיד רבי יהודה בן בבא? האם על עצם המיאון?

10 לפי פשוטם של דברים רבי יהודה מעיד על עצם קיומו של מוסד המיאון. חכמי בית שמאי ובית הלל נחלקים בשאלות הבסיסיות ביותר של נוהג זה, מתי הוא חל ועל מי, ונראה שהיה זה מוסד חדש שרבי יהודה בן בבא מעיד על הנהגתו. התלמוד הירושלמי התקשה לקבל הסבר זה, שהרי מוסד המיאון היה עבורם ידוע ומוכר, והוא מפרש שרבי יהודה מעיד כבית הלל. כך שואל התלמוד "תמן תנינן רבי יודה בר אבא העיד חמשה דברים, שממאנין את הקטנות. ועל עדות חולקין? על עיקר עדות חולקין. כך היתה עיקר עדותן. בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות, ובית הלל אומרים ארוסות ונשואות" יג ע"ב. התלמוד הירושלמי הבין, אפוא, שרבי יהודה מעיד כאחד משני הבתים, ותמה האם ניתן לתאר מחלוקת על עדות. לאמיתו של דבר במסכת עדויות קיימות "עדויות" נוספות שמצינו עליהן מחלוקת, כפי שראינו במבוא. מכל מקום, הירושלמי מתרץ שעדותו של רבי יהודה בן בבא היא על המחלוקת שלפנינו, אלא שהסבר זה אינו מצוי בלשון העדות. לא נאמר שם שממאנים ארוסות או נשואות, וכל ההסבר דחוק ורחוק. עם זאת, גם קשה שבדור יבנה עדיין צריך להעיד על מוסד המיאון ובמקביל דנים על פרטי משנֶה בו.

11 אפשר גם שבעל משנת עדיות הכיר את המעשה הבא: "מעשה באחת שנשאת יתומה, וגירשה והחזירה אליו, ומיאנה בו ונשאת לאחר, ומת. ובאו ושאלו את ר' יהודה בן בבא מהו שתחזור לראשון? ואמר להן בין כך ובין כך הואיל ויצאת המינו בגט, אסורה לחזור לו" תוספתא יבמות פי"ג ה"ה. כלומר רבי יהודה העיד שהמיאון הוא בגט, ומן המעשה נלמד עצם דין מיאון ודרכי ביצועו בגט. בעל המשנה ליקט את דברי רבי יהודה בן בבא והציגם בקיצור. ומכל מקום לא ייתכן שהוא העיד על עצם חידושו של דין מיאון.

12 אם כן שני נתיבי פרשנות לפנינו. האחד שבמשנה 'עדות' על התקנת הסדר המיאון. השני שלפנינו קיצור בלתי מוצלח של הברייתא בתוספתא יבמות פי"ג ה"ה.

1 כתובות פתח ↗

מַאי לָאו, אָסוֹן מַמָּשׁ! לָא, דִּין אָסוֹן. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: ״וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ״, מַאי לָאו, דִּין אָסוֹן? לֹא, אָסוֹן מַמָּשׁ. אָמַר רָבָא: וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר חַיָּיבֵי מִיתוֹת שׁוֹגְגִין חַיָּיבִים? וְהָא תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: ״מַכֵּה אָדָם״ וּ״מַכֵּה בְהֵמָה״ — מָה מַכֵּה בְהֵמָה לֹא חִילַּקְתָּ בּוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין מִתְכַּוֵּין לְשֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין, בֵּין דֶּרֶךְ יְרִידָה לְדֶרֶךְ עֲלִיָּיה לְפוֹטְרוֹ מָמוֹן, אֶלָּא לְחַיְּיבוֹ מָמוֹן — אַף מַכֵּה אָדָם לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין מִתְכַּוֵּין לְשֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין, בֵּין דֶּרֶךְ יְרִידָה לְדֶרֶךְ עֲלִיָּיה — לְחַיְּיבוֹ מָמוֹן, אֶלָּא לְפוֹטְרוֹ מָמוֹן. אֶלָּא, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: חַיָּיבֵי מִיתוֹת שׁוֹגְגִין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּפְטוּרִין. כִּי פְּלִיגִי, בְּחַיָּיבֵי מַלְקוֹת שׁוֹגְגִין וְדָבָר אַחֵר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב: חַיָּיבֵי מִיתוֹת אִיתַּקּוּשׁ, חַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת לָא אִיתַּקּוּשׁ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה חַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת כְּחַיָּיבֵי מִיתוֹת. הֵיכָן רִיבְּתָה תּוֹרָה? אָמַר אַבָּיֵי: אָתְיָא ״רָשָׁע״ ״רָשָׁע״. רָבָא אָמַר אָתְיָא ״מַכֵּה״ ״מַכֵּה״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: הֵי ״מַכֵּה״? אִילֵימָא ״וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת״ — הַאי בִּקְטָלָא כְּתִיב! אֶלָּא הַאי ״מַכֵּה״: ״מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ״. וְהַאי לָאו ״מַכֵּה״ הִיא! אֲנַן הַכָּאָה הַכָּאָה קָאָמְרִינַן. וְהָא כִּי כְּתִיב — בְּחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ הוּא דִּכְתִיב, וְחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ בַּר תַּשְׁלוּמִין הוּא! אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְהַכָּאָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה — תְּנֵהוּ עִנְיָן לְהַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. סוֹף סוֹף לָאו בַּר תַּשְׁלוּמִין הוּא? לָא צְרִיכָא, דְּבַהֲדֵי דְּמַחְיֵיהּ, קְרַע שִׁירָאִין דִּילֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב חִיָּיא לְרָבָא: וּלְתַנָּא דְּבֵי חִזְקִיָּה דְּאָמַר ״מַכֵּה אָדָם״ וּ״מַכֵּה בְהֵמָה״, מִמַּאי דִּבְחוֹל כְּתִיב וְלֵיכָּא לְאִיפְּלוֹגֵי, דִּלְמָא בְּשַׁבָּת כְּתִיב דְּבִבְהֵמָה גּוּפַהּ אִיכָּא לְאִיפְּלוֹגֵי! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת״. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ, מַכֵּה אָדָם אַמַּאי יוּמָת? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ. וְאִי בְּשַׁבָּת, מַכֵּה בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה?! אֶלָּא לָאו בְּחוֹל. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: לְרַבָּה דְּאָמַר חִידּוּשׁ הוּא שֶׁחִידְּשָׁה תּוֹרָה בִּקְנָס, וְאַף עַל גַּב דְּמִיקְּטִיל, מְשַׁלֵּם, מַתְנִיתִין כְּמַאן מוֹקֵים לַהּ? אִי כְּרַבִּי מֵאִיר, קַשְׁיָא בִּתּוֹ! אִי כְּרַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה, קַשְׁיָא אֲחוֹתוֹ! אִי כְּרַבִּי יִצְחָק, קַשְׁיָא מַמְזֶרֶת! הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן — הוּא נָמֵי מְתָרֵץ לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֶלָּא אִי סָבַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ, הֵיכִי מְתָרֵץ לַהּ? עַל כׇּרְחָךְ כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב מַתְנָא לְאַבָּיֵי, לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה חַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת כְּחַיָּיבֵי מִיתוֹת, מַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה? אִי רַבִּי מֵאִיר, אִי רַבִּי יִצְחָק. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲרָיוֹת וּשְׁנִיּוֹת לַעֲרָיוֹת — אֵין לָהֶן לֹא קְנָס וְלֹא פִּיתּוּי. הַמְמָאֶנֶת — אֵין לָהּ לֹא קְנָס וְלֹא פִּיתּוּי. אַיְילוֹנִית — אֵין לָהּ לֹא קְנָס וְלֹא פִּיתּוּי, וְהַיּוֹצֵאת מִשּׁוּם שֵׁם רָע — אֵין לָהּ לֹא קְנָס וְלֹא פִּיתּוּי. מַאי ״עֲרָיוֹת״ וּמַאי ״שְׁנִיּוֹת לַעֲרָיוֹת״? אִילֵימָא ״עֲרָיוֹת״ —

1 דברים רבה פתח ↗

הֲלָכָה, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַשַּׁחַר אוֹ תְּפִלַּת מוּסַף אוֹ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, הַרְבֵּה פְּעָמִים שֶׁלֹא פָּנָה לְהִתְפַּלֵּל אוֹ מִקֹּצֶר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה צְרָכָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשָׁכַח לְהִתְפַּלֵּל, אֵי זוֹ שָׁעָה מֻתָּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל וְיֵצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, כֵּיצַד הוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת, תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב, תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע, אֲבָל שֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁכַח וְלֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסַף וּבָא לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, וְאַחַר כָּךְ תְּפִלַּת הַמּוּסַף, לָמָּה, הַכֹּל בְּעִתָּהּ מִתְבָּרֵאת, וּתְפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר, לָמָּה, שֶׁכֵּן כְּתִיב משלי ח, יז: אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי, וְכָל מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל וּמְכַוֵּן לִבּוֹ בַּתְּפִלָּה, סִימָן טוֹב לוֹ שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִתְקַבְּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים י, יז: תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה' וגו', גְּדוֹלָה הִיא הַתְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר רְצוֹנְךָ לֵידַע כֹּחָהּ שֶׁל תְּפִלָּה, אִם אֵינָהּ עוֹשָׂה כֻּלָּה חֶצְיָהּ הִיא עוֹשָׂה, קַיִן עָמַד עַל הֶבֶל אָחִיו וַהֲרָגוֹ, יָצְאָה גְּזֵרָה בראשית ד, יב: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ, מִיָּד עָמַד וְנִתְוַדָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ד, יג: גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְשׂוֹא, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל הָעוֹלָם אַתָּה סוֹבֵל וְלַעֲוֹנִי אִי אַתָּה סוֹבֵל, כָּתַבְתָּ מיכה ז, יח: נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע, סְלַח לַעֲוֹנִי שֶׁהוּא גָדוֹל, מִיָּד מָצָא חֶסֶד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִמְנַע מִמֶּנּוּ נָע חֲצִי הַגְּזֵרָה, שֶׁכֵּן כְּתִיב בראשית ד, טז: וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁגְּדוֹלָה הַתְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן חִזְקִיָּהוּ הַנָּבִיא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ ישעיה לח, א: צַו לְבֵיתְךָ כִּי מֵת אַתָּה, מִיָּד ישעיה לח, ב: וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ישעיה לח, ה ו: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ וגו' והוספתי הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שֶׁכֵּן כְּתִיב תהלים קמה, יט: רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם.

1 עבודה זרה פתח ↗

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: יָלְפִינַן מִמֹּשֶׁה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: לָא יָלְפִינַן מִמֹּשֶׁה, שָׁאנֵי מֹשֶׁה דְּרַב גּוּבְרֵיהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה: שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, אֲבָל אִם בָּא לוֹמַר בְּסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה מֵעֵין כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה — אוֹמֵר. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, אִם יֵשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — אוֹמֵר בְּבִרְכַּת חוֹלִים, וְאִם צָרִיךְ לְפַרְנָסָה — אוֹמֵר בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, אֲבָל אִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ, אֲפִילּוּ כְּסֵדֶר יוֹם הַכִּפּוּרִים — אוֹמֵר. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם — קָלֶנְדָּא, וּסְטַרְנוּרָא, וְקַרְטֵיסִים, וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם, וְיוֹם הַלֵּידָה, וְיוֹם הַמִּיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵיפָה — יֵשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵיפָה — אֵין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ, וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם, וְיוֹם שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְגוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ — אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבַד. גְּמָ׳ אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: קָלֶנְדָּא — שְׁמוֹנָה יָמִים אַחַר תְּקוּפָה, סְטַרְנוּרָא — שְׁמוֹנָה יָמִים לִפְנֵי תְּקוּפָה, וְסִימָנָךְ — ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וְגוֹ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: לְפִי שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר: אוֹי לִי! שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם. עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת, וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא. הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים. לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת עֲשָׂאָן לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים. הוּא קְבָעָם לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְהֵם קְבָעוּם לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: ״בְּתִשְׁרִי נִבְרָא הָעוֹלָם״, יוֹמֵי זוּטֵי חֲזָא, יוֹמֵי אֲרִיכֵי אַכַּתִּי לָא חֲזָא. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: ״בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם״, הָא חֲזָא לֵיהּ יוֹמֵי זוּטֵי וְיוֹמֵי אֲרִיכֵי! דְּהָוֵי זוּטֵי כּוּלֵּי הַאי לָא חֲזָא. תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹם שֶׁנִּבְרָא בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי, וְיַחְזוֹר עוֹלָם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם. הָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית וּבוֹכֶה כׇּל הַלַּיְלָה, וְחַוָּה בּוֹכָה כְּנֶגְדּוֹ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא. עָמַד וְהִקְרִיב שׁוֹר שֶׁקַּרְנָיו קוֹדְמִין לְפַרְסוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס״. ״מַקְרִין״ תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״מַקְרָן״ כְּתִיב. אָמַר רַב מַתְנָה: רוֹמִי שֶׁעָשְׂתָה קָלֶנְדָּא, וְכׇל הָעֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לָהּ מִשְׁתַּעְבְּדוֹת לָהּ, אוֹתָן עֲיָירוֹת אֲסוּרוֹת אוֹ מוּתָּרוֹת? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: קָלֶנְדָּא אֲסוּרָה לַכֹּל הִיא, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין אֲסוּרָה אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבָד. תָּנָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, רוֹמִי עָשְׂתָה קָלֶנְדָּא, וְכׇל עֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לָהּ מִשְׁתַּעְבְּדוֹת לָהּ, הִיא עַצְמָהּ אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבָד. סְטַרְנְלָיָא וּקְרָטֵסִים, וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם, וְיוֹם שֶׁהוּמְלַךְ בּוֹ מֶלֶךְ — לְפָנָיו אָסוּר, אַחֲרָיו מוּתָּר. וְגוֹי שֶׁעָשָׂה בּוֹ מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ — אֵין אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ. אָמַר רַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, דְּקָתָנֵי: יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ, וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם, וְיוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין — אֵין אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד וְאוֹתוֹ הָאִישׁ. בִּשְׁלָמָא ״אוֹתוֹ הַיּוֹם״ — לְאַפּוֹקֵי לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, אֶלָּא ״אוֹתוֹ הָאִישׁ״ לְאַפּוֹקֵי מַאי? לָאו לְאַפּוֹקֵי מְשֻׁעְבָּדָיו? שְׁמַע מִינַּהּ. תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּטָהֳרָה הֵן, כֵּיצַד? גּוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ וְזִימֵּן כׇּל הַיְּהוּדִים שֶׁבְּעִירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן וְשׁוֹתִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְשַׁמָּשׁ שֶׁלָּהֶן עוֹמֵד לִפְנֵיהֶם, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ״. וְאֵימָא: עַד דְּאָכֵיל! אָמַר רָבָא: אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ״, מַאי ״וְקָרָא לְךָ״? מִשְּׁעַת קְרִיאָה! הִלְכָּךְ,

« משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ה׳:ז׳ משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ו׳:ב׳ »