משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ב׳:ח׳

8 הכותרת ייחודית למסכת שלנו. למשפט הראשון אין מקבילות תנאיות, למשפט השני מקבילה חלקית ולשלישי מקבילה מליאה.

9 שלשה דברים אמר רבי עקיבה על שנים הודו לו – קיבלו את דבריו ועל אחד לא הודו לו – בוודאי שהיו עוד מימרות רבות שרבי עקיבא אמר, ועל רבים מהן 'הודו לו' וקיבלו דעתו, ועל רבים לא קיבלו דעתו. על סנדל שלסידין שהוא טמא מדרס – הכתוב בסוגריים נכתב בצד וקיים בכל עדי הנוסח. סנדל הסיידים הוא כנראה סנדל גדול מאוד שבו הטייח הולך על רצפה שזה עתה נוצקה, כדי שלא יטביע סימנים ברצפה. הבבלי מסביר שהסייד הולך על סנדל זה גם מחוץ לשעות העבודה "שכן הסייד מטייל בו, עד שמגיע לביתו" שבת סו ע"א. רבינו נטרונאי מתאר את הכלי: "כלי שיש להן לבנאין שדומה לסנדל, יש שעושין של ברזל ויש שעושין של עץ, בשעה שטחין את הבית בטיט או בסיד, מעבירין אותו עליו ומחליקין בו תשובות הגאונים ברודי, תסד. ובתשובה אחרת של אותו גאון תפב מתואר כלי המשמש להחלקת טיח מעין 'שפכטל' גדול, וקשה שהרי איננו יכול לשמש כמנעל. אבל רמב"ם מסביר שאלו נעליים להגנה שאותם נועל עושה הסיד בשעת עבודתו. כידוע את אבני הסיד מכנסים בבור הסיד, ומחממים את האבנים לחום רב ביותר. בשלב זה הבור מכוסה אבל צריך לעתים לעלות עליו מבחוץ כדי לסתום נקבים. לשם כך נדרשים נעלי מתכת שלא יישרפו בחום הרב ויגנו על רגלי העובד. נראה שלכך מתכוון רמב"ם.

10 סנדל טמא מדרס, כלומר אם זב עמד עליו, כל מי שעומד על אותו מעמד נטמא, הסיבה משום שהוא מושב או מעמד רגיל. בבבלי ברייתא העוסקת בסנדל זה במספר תחומים נוספים:

11 אמר שמואל: רבי מאיר היא, דתנן: הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר, רבי יוסי אוסר. ואף רב הונא הדר ביה, דתניא: סנדל של סיידין – טמא מדרס, ואשה חולצת בו, ויוצאין בו בשבת, דברי רבי עקיבא. ולא הודו לו. והתניא: הודו לו! אמר רב הונא: מאן הודו לו – רבי מאיר, ומאן לא הודו לו – רבי יוסי" שבת סו ע"א. חשוב לציין שלפי הבבלי 'הודו' לו איננו סוף המחלוקת אלא צד אחד שלה. רבי מאיר הודה, רבי יוסי חולק. המשנה שלנו, לפחות לפי הבבלי היא סיכום של תנא אחד, רבי מאיר או מישהו אחר המהלך בדרכו, ואיננה סיכום אובייקטיבי המשקף את דעת כל באי בית המדרש, או את 'ההלכה הפסוקה'.

12 המשפט כולו אינו מצוי במשניות מקבילות.

13 ועל שירי תנור ארבעה – תנור שנשבר לרוחבו ונותר בו גובה ארבעה טפחים נחשב לכלי ומקבל טומאה. דין זה מופיע בניסוח אחר במשנת כלים פ"ה מ"א: "תנור תחלתו ארבעה, ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים במה דברים אמורים בגדול אבל בקטן תחילתו כל שהוא ושיריו רובו" מסתבר ש"במה דברים אמורים" כאן איננו הגבלה אלא מחלוקת. שכן בתוספתא כלים שנינו: "תנור של בנות שתחלתו כל שהוא, ושיריו ברובו, שרבי מאיר אומר תחלתו ארבעה ושיריו החשש אינה נוגעת לאיסור הכניסה למקדש כלל וכלל. מכל מקום, נראה ששני הנימוקים, הנימוק לאיסור הכניסה בקב למקדש והנימוק לאיסור לצאת בקב בשבת, אינם זהים. ייתכן שהקב נחשב כמנעל לעניין הכניסה למקדש, אך לא לעניין היציאה בו בשבת1. ארבעה" כלים בבא קמא פ"ד ה"א, עמ' 572. התוספתא מציגה את הדברים כמחלוקת: הרישא הסתמית היא דברי חכמים שתנור קטן, שבנות בונות כמשחק וכעזר לאם העסוקה – תחילתו כלשהו, כלומר כל גודל שהוא כבר מטמא, ואם נפגע התנור אך רובו נשאר הוא טמא, ורבי מאיר חולק. בתוספתא נאמר "שתחילתו" בחילוף ש-ו, והוא חילוף רגיל.

14 הבבלי מוסיף ש"כלשהו" הוא טפח: "וכמה כל שהוא? אמרי דבי רבי ינאי: טפח, שכן עושים תנורים בנות טפח" חולין קכד ע"א; השוו נידה כו ע"א. אין כאן פירוש, אלא מגמה לקבוע ולכמת את פרטי ההלכה. תהליך זה של כימות רגיל בספרות התנאית המאוחרת ובספרות האמוראים. עוד נציין שהבבלי מצטט את ההלכה שלנו, אך לא כמשנה אלא בנוסח משולב של התוספתא והמשנה.

15 אם כן קיימת מחלוקת בנושא. ההלכה הקדומה הסתפקה בגובה שלושה טפחים. תנא אחר דרש 'רובו' או על כל פנים בתנור קטן צריך 'רובו' לשרוד ורק אז הוא נחשב לתנור תקני. ואילו רבי מאיר סבר שצריך גובה של ארבעה טפחים לפחות. הסיכום של משנתנו הם דברי רבי מאיר, והם שנויים במחלוקת. משנת כלים משתמשת במידע של משנת עדיות, אם כי לא בניסוח שלה.

16 שהיו אומרים שלשה – ההלכה הקדומה הסתפקה בגובה שלוטשה טפחים. והודו לו – המשנה נערכה ממבט רטרוספקטיבי. המסורת שהובאה הם דברי רבי מאיר. ואמנם 'הודו לו', אך בכך המחלוקת לא הגיעה לסופה ועדיין, במשנת כלים, היא קיימת.

17 ועל אחד לא הודו לו על כסא שניטלו שנים מחפוי וזה ביצד זה – החיפוי הוא ציפוי מעל הקרש של הכיסא לעיל פ"א מי"א. לעיל פ"א מי"א שנינו מחלוקת האם כיסא של כלה ללא חיפוי מטמא וכאן המחלוקת היא בכיסא רגיל שניטלו שניים מחיפוייו. המחלוקת כאן שונה מזו שבמשנה לעיל. שם מדובר בכיסא של כלה, שאמור להיות מפואר יותר מכיסא רגיל, ולכן אם ניטל חיפויו יש יותר סיבה להניח שהוא טהור. ואילו בכיסא רגיל יודו בית הלל שהכיסא עדיין שמיש ומקבל טומאה. שם ניטלו כל החיפויים, ולכן הוא טמא לשיטת בית שמאי אבל כאן ניטלו רק שניים מהחיפויים ואולי בית שמאי יודו בכיסא כזה. והמחלוקת היא לשיטת בית שמאי הסוברים שאם ניטלו שניים מחיפויו הוא כבר טמא. אבל כאן בכיסא רגיל שניטלו רק שתי צלעות מחלוקת עדיין טהור. שרבי עקיבה מטמא וחכמים מטהרין – זו משנה בכלים פכ"ב מ"ז, ושנויה שם כלשונה כאן. מחלוקת היא האם הפס שנותר מאפשר ישיבה ברמת נוחות מספקת. במשנת כלים שם נוסף: "אמר רבי יהודה אף כסא שלכלה שנטלו חפוייו ושנשתיר בו בית קבלה טהור" רבי יהודה מהלך בשיטת בית הלל במשנה ד, והמשנה מניחה שאכן לכיסא כזה צורה ודין קרובים לאלו של כיסא רגיל, אלא שהוא מפואר יותר. בכיסא זה היה "בית קבלה", כלומר כלי סגור, אולי להנחת מתנות או מצרכי איפור וקוסמטיקה. הנימוק במשנת כלים הוא "מפני שבטל העיקר בטלה טפילה" – גם כאן הנימוק מאוחר להלכה עצמה, ובמשנת עדיות המסורת חוזרת ללא הנימוק. הכלל עצמו נזכר עוד מספר פעמים במסכת כלים פי"ט מ"י; פ"כ מ"א. מלשון דברי רבי יהודה משמע שהוא חולק, ולפיכך תנא קמא רבי מאיר? קרוב יותר לשיטת בית שמאי. ברם, בסיכומנו לכלל דיני הכיסא כלים פכ"ב מ"ז ראינו שלל דעות, והגענו למסקנה כי קשה לעצב כאן כללי מחלוקת; או שיש כאן לפחות ארבע דעות, או שמא כל תנא דיבר במקרה שלפניו ואי אפשר להסיק ממה שנאמר על המקרים האחרים שאינם נזכרים במפורש.

18 בתוספתא רשימה שונה ממשנתנו: "תנור שתחילתו ארבעה ושיריו ארבעה שבראשונה היו אומרין שלשה הודו לו סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו" פ"א הי"ג. אם כן הייתה מסורת של שלושה דברים, אבל היו מסירות שונות בדבר פרטי שלוש המחלוקות הללו, וסדרן.