משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ב׳:ו׳

6 גם למשנה זו כקודמתה אין מקבילה תנאית מדויקת.

7 שלשה דברים אמר רבי ישמעאל ולא הודה לו רבי עקיבה השום – החל לרסק את השום לסעודת שבת וירדה עליו השמש, מותר לו לסיים, מלאכה שכבר התחיל בה. במחלוקות בשבת פ"א בית הלל הם המתירים לסיים את המלאכה בתוך השבת. ההיתר מבוסס על כך שהמלאכה נמשכת בתוך השבת, אבל עצם העבודה הסתיימה. כך למשל מותר להשאיר אונים סיבי פשתן בתנור כדי שימשיכו להתייבש. מובן שהעבודה בכך נאסרה, אך מותר שהמלאכה תימשך ללא נגיעת יד אדם גם בתוך השבת. לפי הסבר זה היה עלינו להניח שהשום נמצא בתוך מטחנה אוטומטית, הוא כבר החל להיטחן. לדעת בית שמאי מותר להשאירם במטחנה האוטומטית אם גוף הטחינה הסתיים, ובית הלל מתירים אף אם רק תחילת העבודה נעשתה. ברם הסבר זה בלתי אפשרי, כי את השום ממשיך אדם לרסק בעצמו. נמצאנו למדים שההיתר כאן מרחיק לכת מעבר להיתר להשאיר אונים בתנור. השום כבר מרוסק בחלקו ומותר להמשיך את המלאכה. מותר אף שיש בכך עבודה. מן הסתם העובדה שהמלאכה היא לצורך השבת מסייעת להסבר. הבושר או בוסר הוא פרי שטרם התבשל הפרי עדיין מצומק ויש בו מעט נוזל. המונח בוסר מופיע לגבי סדרת פירות כגון גפן ענבים שטרם הבשילו ויוצא מהם מעט תירוש גיטין פ"ג מ"ח. זיתים שיצא מהם מעט שמן מריר שביעית פ"ד מ"ח ומ"ט; תוספתא עוקצין פ"ג ה"ח, עמ' 688 ועודואפילו אתרוגי בוסר ירושלמי סוכה פ"ג ה"ז, נג ע"ד. פירות בוסר הם ספק אוכל. נשים זקנות לועסות אותם ירושלמי שביעית פ"ד ה"ו, לה ע"ג, אך אינם אוכל רגיל. אין הם מטמאים טומאת אוכלים ואין מפרישים מהם מעשרות. ליתר דיוק, במקורות דיון על כל פרי בוסר, והגדרות מתאימות מתי הוא נחשב לאוכל להרמת מעשרות לטומאת אוכלים וכו'.

8 והמלילות – שיבולים מלאות לחות שנקצרו, ואינן מיועדות לטחינה. אדם ממולל אותן, חולץ את הגרעין ואוכלו חי, או קלוי. ממלילות הכינו בין השאר 'זיתום מצרי' שהוא מעין בירה ירושלמי, פסחים פ"ג ה"א, כט ע"ד.

9 שריסקן מבעוד יום – החל לרסקם לפני שבת שרבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך – דברים אלו קרובים לשיטת בית הלל בשבת פ"א מ"ה ואילך. ורבי עקיבה אומר לא יגמור – משום שזו מלאכה.

10 עד כאן הלכנו בעקבות המפרשים והסברנו שהמחלוקת היא בערב שבת או יום טוב. סדרת מחלוקות עוסקת בשאלה האם צריך להפסיק עבודה כששבת נכנסת או מותר לסיימה. לכאורה השאלה שנויה במסכת שבת. נחלקו בה בית הלל ובית שמאי והמחלוקות הוכרעו בכינוס משותף בעליית חנניה בן חזקיה איש גרון שבת פ"א מ"ד. שם מדובר במלאכות הנגמרות מאליהן, והמשקים "יצאו מעצמן" ללא תוספת עבודת אדם. ואילו כאן גם במלאכות של ממש, שאדם ממשיך עבודה שהחלה, וצריך ממש לעבוד. אדרבה משנתנו מערבת יחד את שני הדברים חלות דבש שאפשר שהדבש זב מעצמו ושום שאדם ממשיך לרסק בעצמו. ההסבר שהמלאכה באה לצורך השבת איננו מופיע. לכן ההסבר קשה, אך לא בלתי אפשרי. על כל פנים בהקשר זה מציע הבבלי לפרש את משנתנו שבת י"ט ע"א-ע"ב.

11 בתוספתא פ"א ה"ט נוסף: "אבל כהנים נהגו כדברי ר' ישמעאל" פ"א ה"ט. בירושלמי מבואר שלכהנים מנהג מיוחד משום שמדובר בתרומה: "רבי יעקב בר אחא רבי שמעון בר אבא בשם רבי חנינא לא נחלקו אלא בחולין, הכהנים נהגו בתרומה כרבי ישמעאל" ירושלמי שבת פי"ד ה"ב, יד ע"ג. בתרומה יש חשש של הפסד תרומה, ואסור להפסיד תרומה בידיים, לכן יש לסיים את הכתישה והשחיקה. לפי הירושלמי הכהנים לא נהגו כרבי ישמעאל, אלא רבי עקיבא הודה בכך.

12 לפנינו אפוא שתי נוסחאות לגבי הכהנים, האחת שהקלו ואחזו בדעת רבי ישמעאל, והשנייה שהקלו בתרומה מסיבות הלכתיות וכדעת הכול. הנוסחה השנייה של הירושלמי נשמעת סבירה יותר מבחינה הלכתית הרי כהנים הם ככל האדם, ואילו לתרומה אכן יש הצדקה להלכה שונה קרובה לשיטת רבי ישמעאל. ברם כלל גדול הוא בידינו אם לפנינו שתי נוסחאות, האחת מסודרת מבחינה משפטית והשנייה 'פרועה', נגד כללי ההלכה הרגילים. יש להעדיף את הנוסחה היותר קשה ובעייתית. אם נכון כלל זה גם כאן הרי שהכהנים נהגו כרבי ישמעאל בחולין ובתרומה, והקלו. כפי שראינו בנספח למסכת שקלים הכהנים נחשבו צדיקים ונהגו בהתאם להלכה ביתר הקפדה מאנשים רגילים. כך בתרומות וטהרות כמובן אך כך גם בתחומים נוספים. הייתה לכהנים הלכה משלהם כמעין תת קבוצה בתוך בית המדרש. העלו אף את ההצעה שהיו גם מתחים בין הלכת כהנים להלכת חז"ל. חז"ל עשו מאמץ לנכס את הכהנים לעצמם ולראות בהם תת קבוצה בתוך בית המדרש. אך ייתכן שהכהנים ראו את עצמם כחלופה לבית המדרש. חלופה שאיננה רחוקה מחז"ל כמו שהיו הצדוקים בשעתם, אבל חלופה חברתית ואף הלכתית במידה מסוימת.

13 הנוסחה שלפיה נהגו כהנים כרבי ישמעאל, שהיה כהן בעצמו, מקבלת אפוא פרשנות נוספת. גם הכהנים המקפידים הקלו והילכו בשיטת רבי ישמעאל. רבי עקיבא חולק, וממשיך באופן חריג דווקא את שיטת בית שמאי. כהנים נהגו כרבי ישמעאל וכנראה רוב העם כרבי עקיבא המחמיר.

14 נחזור למחלוקת גופא. הסבר הבבלי קשה מבחינה מעשית. המחלוקות במסכת שבת פרק א' הם בעבודה הנעשית באופן אוטומטי, כגון ריחיים של מים העובדות בשבת, או מערכת הלחיצה בבית הבד. אבל לא שמענו שבארץ ישראל עשו שום או מלילות במתקן. אולי זו מציאות בבלית שבה השימוש בריחיים של מים היה נפוץ יותר, אך ההסבר אינו מתאים לארץ ישראל.

15 עד כאן הסבר המשנה לפי שיטת הבבלי. בירושלמי מופיעה המשנה שלנו בהקשר לדיון על משנת שבת פי"ד מ"ב. משנה זו במסכת שבת והמשניות שלאחריה עד סוף הפרק דנות באיסור והיתר בהכנת מרשמי תרופות בשבת ובשימוש בהן. "אין עושין הלמי בשבת. אבל עושה הוא מי מלח, וטובל בהן פיתו ונותן לתוך התבשיל" – הלמי הם מי מלח מלוחים במיוחד ושמן, והוא άλμη אלמה ביוונית, מעין רוטב של מלח. על כך מוסיף הירושלמי שם "רבי אבהו בשם רבי יוחנן שום ששחקו, אם היה מחוסר שחיקה אסור. ואם לערב את שומנן מותר תמן תנינן השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום שהיה רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך רבי עקיבה אומר לא יגמור" יד ע"ג שום בלתי שחוק מחוסר שחיקה אין לשחוק בו בשבת בגלל שהוא איננו מוכן לאכילה צריך מלאכה אסורה כדילהכינו, אך מוסיפה משנתנו שאם החל לשחוק את השום אין הוא כבר מ'חוסר שחיקה' אלא מזון מוכן. כך גם הבוסר שהחלו לטפל בו נחשב למזון, וכן מלילות. אמנם אין למלול בשבת על כך מחלוקת אך אם החל למלול מותר לו לסיים בשבת. אם כן המחלוקת איננה על מלאכה שהתחיל ומסיים בה בשבת, אלא האם שום שמחוסר שחיקה בלתי שחוק עד הסוף נחשב למוכן.

16 בדרך דומה מתפתחת ההלכה בתוספתא שבת פי"ד: "1. אין מרסקין דבילה וגרוגרת וחרובין לפני זקנים בשבת, אבל מרסק הוא ביד של סכין בעץ הפרוד ואינו חושש. 2. המולל מלילות מערב שבת מנפח על יד על יד ואוכל, אבל לא בקנון ולא בתמחוי. המולל מלילות מערב יום טוב מנפח בקנון ובתמחוי – אבל לא בטבלה, ולא בנפה, ולא בכברה, כדרך שעושה בחול". וכן תוספתא ביצה פ"א ה"כ: "המולל מלילות מערב שבת, מנפח על יד על יד ואוכל. אבל לא בקנון ולא בתמחוי. המולל מלילות מערב יום, טוב מנפח בקנון ובתמחוי – אבל לא בטבלה, ולא בנפה, ולא בכברה, כדרך שעושה בחול. ר' דוסתיי בר' ינייאמ' משם ר' ליעזר מוללין על המלול ומציעין על המוצע ואופין על האפוי ומבשלין על המבושל" תוספתא שבת פי"ד הט"ז. "מוללין על המלול" אלו דברי רבי ישמעאל אצלנו. אם התחיל יגמור.