משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ב׳:ג׳

3 למשנתנו אין מקבילה שלמה, אבל המסקנה ההלכתית "לפי דרכך אתה למד. . ." היא משנה בגיטין פ"ב מ"ה כפי שנביאה להלן.

4 אף הוא העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלם – מן הסתם הכפר היה ליד ירושלים הבנויה, לפני החורבן. כפר קטן הוא מקום יישוב שאין בו מנהל ציבורי וחיים בו מבודדים עד עשרות משפחות. לעתים הכפר הקטן היה בעצם אחוזה שבה מתגורר בעל האחוזה האמיד, לצד אריסים בני חורין, שעיבדו את אדמתו. והיה בו זקן אחד והיה מלווה לכל בני הכפר – נראה שהזקן בגיל או בחכמה היה גם אמיד, וגם היחיד שידע לכתוב. וכותב בכתב ידו ואחרין חותמין – הבעיה ההלכתית היא שמא הוא נוגע בדבר וחותמיו אינם יודעים לקרוא כהלכה, ועל כן יש מקום לפסול את השטר. ובא מעשה לפני חכמין והיתירו – הכשירו את השטר, והתירו את הנוהל. אמנם הזקן נוגע בדבר, אבל החותמים עשויים לבקר את מעשיו, ומותר לבעל דבר לכתוב את השטר. שכן השטר איננו תקף ללא החתימה. לפי דרכך אתה למד – זה מונח להסקת מסקנות. הוא איננו מופיע במשנה ובתוספתא, מופיע פעמיים במדרשי הלכה ופעם בתנא דבי אליהו. תופעה זו של ביטויים מיוחדים מצויה בהרבה מסכתות, והערנו עליה במבוא למסכתות השונות. אין פלא שהיא מופיעה גם במסכת עדיות שכל עריכתה שונה מיתר המשנה.

5 המשנה בגיטין נפתחת בכלל שהכל כשרים לכתיבת גט, ומוסיפה את הכתוב במשנתנו להלן:

6 שהאשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו –קבלה. למרות הנגיעה בדבר שאין קיום הגט אלא בחותמיו – הצד המשפטי אינו מתחיל אלא בחתימה. הכתיבה היא בבחינת הכנה, הכשרה בכל מי שמסוגל לעשות אותה, כל עוד נעשתה על פי הפרמטרים שנקבעו לעיל. למרות זאת רבי יוחנן מסתייג ביחס לאישה: "רבי יוחנן אמר: והכתיב: 'וכתב לה' דברים כ"ד א, ג – לשמה" ירושלמי מד ע"ב. הגט חייב להיכתב עבורה ולשמה, אך ככל הנראה לא על ידה. המשפט המדגיש את חשיבות החתימה הוא אולי לשיטת רבי שמעון בלבד, שהרי לחכמים ולרבי יהודה גם הכתיבה משמעותית ומהווה מעמד טקסי מחייב כללים. עסקנו בכך בפירושנו לגיטין פ"ב מ"ב ושם התחבטנו האם רבי שמעון רואה בכתיבה עיקר או שהוא ותנא קמא כאחד מתעלמים משאלת טקסיות הכתיבה ו/או החתימה, ועוסקים רק בהפרש הזמנים.

7 העדות הרביעית היא: ועל המחט שנימצאת בבשר שהסכין והיידים טהורות והבשר טמא ואם נימצאת בפרש הכל טהור – למשנה זו אין מקבילות. היא עוסקת כנראה במקדש, וכך מפרש הבבלי בפסחים יט ע"א: "תנן התם על מחט שנמצאת בבשר שהסכין והידים טהורות והבשר טמא נמצאת בפרש הכל טהור אמר רבי עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש". לפי הבבלי המחט התגלתה בבשר הקורבן, וממילא הקורבן פסול מחשש טריפה. וקורבן שנפסל טמא. אבל הסכין טהור, משום שמה שטמא טומאת מקדש קודש שנטמא הוא ולד הטומאה ואיננו מטמא לא את הסכין ולא את הידיים כלומר אין צורך בנטילת ידיים. זו הפרשנות הפשוטה למשנה. "זכינו" הוא מונח רגיל להסקת מסקנה במהלך דרשה. אם כן רבי עקיבא מסביר את המסקנה ההלכתית המשתמעת מעדות זו. כלומר העדות התקבלה ועתה יש בידינו מקור להלכה שאין טומאת ידים במקדש שכן הידים טהורות למרות שנגעו בבשר טמא לאכילה.

8 הבבלי שם מתחבט שכן הוא מכיר הלכה נוספת שאין טומאת כלים במקדש, התלמוד גם מפרש את המעשה בטומאה רגילה, שהמחט הייתה טמאה והשוחט הכירה. זה הסבר בלתי ריאלי, למחט אין סימני היכר. על כל פנים הבבלי תירץ שטרם תוקנה התקנה שאין טומאת כלים במקדש. במהלך המבוא למסכת ידיים, הצענו להבין את דברי רבי עקיבא בצורה שונה, ולא נדון בכך שכן אין הם קשורים, לפי פירושנו, למשנה עצמה.

9 מכל מקום אם המחט נמצאה בפרש, הבהמה איננה טריפה וממילא הבשר כשר לקורבן. אם כן הבבלי הכיר את ההלכה ממשנתנו אבל רבי עקיבא התייחס אולי להלכה זו והכיר אותה ממקור אחר.