משנת ארץ ישראל על משנה עדיות א׳:ז׳

7 לחלק השני של משנתנו מקבילה תוכנית אך בסגנון שונה ממשנתנו.

8 משנת עדיות: משנה ז בית שמאי אומרים, רובע עצמות מן העצמים, בין משנים בין משלשה. ובית הלל אומרים, רובע עצמות מן הגויה – מרוב הבנין או מרוב המנין. שמאי אומר, אפילו מעצם אחד.

9 אהלות פ"ב מ"א: רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין ורוב בנינו ורוב מנינו של מת אף על פי שאין בהם רובע טמאין כמה הוא רוב מנינו מאה ועשרים וחמשה.

10 מההשוואה ברור שמשנתנו משמרת את המחלוקת שלוש דעות ואיננה מכריעה. לעומת זאת משנת אהלות מביאה רק את דעת בית הלל. היא מהווה הכרעה במחלוקת. אך איננו יודעים אם הכרעה זו מקובלת על הכול, או שהיא פשוט עמדה אחת במחלוקת.

11 בית שמי אומרים רובע העצמות – רק כמות של רובע קב עצמות מת מטמאת באוהל. מן העצמים בין משנים בין משלושה – עצמות ולא בשר רך, משניים או משלושה אנשים וקל וחומר מאדם אחד. ובית הלל אומרים רובע העצמות מן הגוויא – מגווייה של אדם אחד, ומכל חלקיו, כולל בשר רך. מרוב הביניין או מרוב המיניין – בנפח זה של רובע יהיו החלקים החשובים בגוף האדם, או רוב העצמות. שמי אומר אפילו מעצם אחד – אפשר להסביר שלדעתו אין צורך בכמות מסוימת אלא די בעצם אחת, אבל זו צריכה להיות עצם שלמה. מבחינה מילולית אפשר גם להסביר שצריך רובע עצמות, אפילו עצם אחת או שבר ממנה. ואין צריך רוב מניין או כמות אחרת רובע.

12 ברם, בפירושנו לנזיר פ"ז מ"ב טענו שספק אם לכך התכוון שמאי. דעה כזאת שדבר שלם מטמא אפילו אם אין בו כ'שיעור' אמנם קיימת בהלכה.

13 שמאי הזקן בעצם קובע שעצם אחת מטמאת. המינוח "מעצם אחד" מרמז לכאורה שהוא מתייחס לדעת בית שמאי תלמידיו הם אמרו רובע עצמות משני אנשים והוא אומר רובע עצמות מאדם אחד. ברם, בית שמאי האומרים "בין משנים. . ." בוודאי לא התכוונו שרוע עצמות מאדם אחד איננו מטמא, אלא שגם אם כמות העצמות היא משני אנשים היא מטמאת. אם כן למה לא ניסח שמאי הזקן את דבריו 'אפילו עצם אחד'. לדעתנו המילה "אפילו" באה להדגשה בלבד, וכוונת שמאי שדי בעצם אחת לטמא. למעשה "אפילו מעצם אחד" משמעו 'אפילו עצם אחת'. למה השתמש שמאי במונח "מעצם אחד"? משום שיתר התנאים במחלוקת השתמשו במינוח "מן העצמים", "מן הגויה" ושמאי הזקן "מעצם אחד".

14 עמדתו של שמאי שעצמות מטמאות ב'משהו' היא סבירה ביותר. יש תחומים נוספים שבהם האיסור הוא ב'משהו' או 'בכלשהו'. ונראה שזו עמדה מוצקה שיש לה רקע רעיוני ברור. נראה שכל תורת השיעורים הוא פיתוח של חז"ל, האיסיים התנגדו לה ובעצם דעתם היא כדעת שמאי הזקן. המשנה במסכת אהלות שונה באופן סתמי: "אלו מטמאין באהל המת. . . השדרה והגלגולת. אבר מן המת, ואבר מן החי, שיש עליהן בשר כראוי. רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין, ורוב בנינו ורוב מנינו של מת. אף על פי שאין בהם רובע טמאין. כמה הוא רוב מנינו? מאה ועשרים וחמשה". לפי משנת אהלות נדרשים אחד משני תנאים : כמות עצמות בנפח של רובע קב, או ושיהא בה רוב מניין או רוב בניין מאבריו של אדם. המונח "רוב מניינו" מוסבר: כמה הוא רוב מניינו? מאה ועשרים וחמשה – המשנה האחרונה בפרק הקודם באהלות מנתה 248 אברים בגוף האדם, חצי מהם הם 124, ורוב מניין הם 125 אברים. גם להלכה עקרונית זו מקבילות רבות שנביאן במלואן.

15 לעומת זאת בית שמאי מצריכים רק תנאי אחד, 'רובע' ואינם דורשים שיהא מרוב בניין, או יותר מדויק אם יש רוב בניין ומניין אך אין בעצמות רובע אין העצמות מטמאות. במשנתנו עדיות בית הלל דורשים רובע מרוב הבניין, ואפשר להבין שהם דורשים שני תנאים מצטרפים גם רובע וגם מרוב בניין. כאן מתעוררת שאלה שקשה לענות עליה. האם מותר לפרש את דברי בית הלל כאן לפי משנת אהלות? נראה לנו לשער שהתשובה חיובית. גם משנת אהלות מתנסחת "רובע עצמות מרוב בניין" וכאילו נדרשים שני התנאים. רק ההמשך מבהיר שאלו שני תנאים חילופיים.

16 אם כן, משנת אהלות היא משנת בית הלל התובעים תנאי כפול: כמות עצמות ורוב בניין /מניין. אבל בית שמאי מחמירים ומסתפקים בכמות עצמות בלבד. שמאי מחמיר עוד יותר ומסתפק בעצם אחת.

17 בברייתא אחרת מצינו מסורת הפוכה: "1. רובע עצמות מרוב הגויה בגודל ועצמות אף על פי שאין בהן רובע טמאין. 2. רבי יהודה אומר לשון אחר בית שמאי רובע עצמות מן הגוייה מרוב הבנין או מרוב המנין. רוב בניינו ורוב מנינו של מת, אף על פי שאין בהן רובע, טמאין. 3. ואיזהו בניינו השוקים והירכים והצלעות והשדרה, ואיזהו מניינו אפילו ראשי אצבעות ידיים ורגליים בלבד שיהא בו עשרים וחמשה" תוספתא פ"ג ה"ד, עמ' 600-599. ההלכה הראשונה היא שיטת בית הלל המוכרת לנו, אבל רבי יהודה מוסר אותה בשם בית שמאי 2. עוד למדנו מהתוספתא ש"רוב בניין" הן העצמות הבונות את השלד, ורוב מניין הכוונה ל-125 עצמות קטנות לפחות. אם כן, אבר מן המת אינו מטמא אלא אם כן הוא מייצג את המת עצמו. אין צורך בגופה שלמה, אבל צריך ייצוג של גופה שלמה.

18 בברייתא אחרת מובאת מסורת דומה על רבי עקיבא שלא תבע שרובע עצמות יהא ממת אחד, אבל הוא חזר בו: "אמר רבי יהודה ששה דברים היה רבי עקיבא מטמא, וחזר בו. מעשה שהביאו קופות של עצמות מכפר טביא והניחום באויר בית הכנסת בלוד, ונכנס תיאודורוס הרופא וכל הרופאין עמו, אמרו אין כאן שדרה ממת אחד ולא גלגלת ממת אחד. אמרו הואיל ויש כן מטמאין ויש כן מטהרין, נעמוד למנין. התחילו מרבי עקיבא וטיהר, אמרו לו הואיל ואתה שהיית מטמא טיהרת יהוטהורין. אמר רבי שמעון ועד יום מיתתו של רבי עקיבא היה מטמא ואם משמת חזר בו אינו יודע" תוספתא פ"ד ה"ב, עמ' 600. כאן לא נזכרת דעתו של שמאי שגם עצם אחת מטמאת, וכל הוויכוח הוא סביב עצמות רבות ממתים אחדים מחלוקת בית שמאי ובית הלל דלעיל. חכמי אושה נחלקים האם רבי עקיבא חזר בו ונהג כבית הלל, או שהמשיך להחזיק בדעת בית שמאי. אגב מקרה זה שומעים אנו שאמנם רבי עקיבא הצביע שטהור, אך סבר שבעצם מקרה זה טמא, וההכרעה לא שינתה את עמדתו העקרונית.

19 אם כן, מצינו הסכמה כללית שכזית מהמת מטמא וסדרת עמדות באשר לטומאת עצמות. בפירושנו לנזיר פ"ז מ"ב הרחבנו בשאלת העמדות השונות, ואנו מפנים את המעיינים לדיוננו שם.

20 ברור שבמשנת אהלות היא מעין תוספתא למשנתנו והיא מרחיבה ומסבירה את דעת בית הלל.