משנת ארץ ישראל על משנה חולין ט׳:ג׳

3 לפי כתב-יד קופמן

4 המפשיט בבהמה ובחייה ובעוף – המילה האחרונה חסרה ברוב עדי הנוסח, כולל כתבי היד הטובים. בטמאה ובטהורה – בין בבהמה חיה טמאה ובין בטהורה. לפי גרסת כתב יד קופמן אין כאן בהמה טמאה, ואזי המשנה נוקטת בעמדת בני כת מדבר יהודה. כפי שראינו במשנה הקודמת אכן הלכת בני הכת נשמרה בפרט אחד קלף של ספר תורה, וייתכן שלפנינו השתמרות נוספת של העמדה הכיתתית. אם כן לפנינו מקרה נדיר שחילוף הנוסח אינו מבטא טעות סופר אלא מסורת הלכתית שונה. בדקה ובגסה – בין בבהמה גסה ובין בבהמה דקה, לשטיח כדי אחיזה – לפי ההמשך המדובר בדין חיבור. נפתח במקרה הפשוט, של נבלה. הבשר עצמו טמא, ולכן גם העור טמא כל זמן שהוא מחובר לבשר. השאלה היא מתי העור נחשב לחפץ עצמאי המתנתק מהבשר. הכלל הוא שאם הוא מכין שטיח, כלומר רוצה לעבד את העור לשטיח, כלומר כעור שטוח, ברגע שהפשיט את העור יותר מכדי אחיזה העור נחשב למנותק. אם הבהמה טהורה ונשחטת כהלכה עשוי להיווצר מצב הפוך, שהאדם טמא ואחיזתו בעור תטמא את הבשר. במשנה הקודמת נאמר שהעור חדל מלקבל את דין הבשר לאחר תחילת העיבוד וייתכן שגם משנתנו מתייחסת לכך, אלא שהתחלת העיבוד היא התחלת ההפשטה, ולא "ההילוך". כלומר, המונח "כדי אחיזה" אינו מוגדר בדיוק, ועל כן התוספתא מפרטת: "וכמה הוא כדי אחוזה מלא טפח כפול המפשיט כשעור הזה הנוגע במופשט טהור בעור של צואר טמא" פ"ח הי"ח, עמ' 510. בבבלי קכג ע"א יש מחלוקת האם השיעור הוא טפח או טפח כפול.

5 באופן כללי, בבואם של חכמים לקבוע שיעורים וכמויות הם משתמשים בשלוש דרכי תיאור:

6 • גודל כללי התלוי באומדנא.

7 • שיעור כמותי מדויק במערכת משקלות מוגדרת רביעית, לוג, קב וכו'. גם שיעור כזה הוא לעתים קרובות מינוח כללי בגלל הבדלי השיעורים.

8 • שיעור לפי חפץ או כלי, כנר, כרימון וכו'.

9 כדי אחיזה הוא שיעור מהסוג הראשון, כללי יותר. "שני טפחים" הוא השיעור מהסוג השני.

10 ולחמת – אם רוצה להתקין מהעור חמת, כלומר כלי סגור, עד שיוציא את כל החזה – השיטה היא לא לחתוך בעור אלא להוציא את הבשר ולהשאיר גליל של עור, שצריך לתפור רק את בסיסו וראשו ולהותיר בו פתח. המרגיל לכולו – מי שרוצה לפשוט את העור ללא כל פגיעה, ומוציא את כל הבשר דרך הרגליים תוס', ביצה פ"ב הי"א, חיבור – המרגיל, כולו, כל העור הוא חיבור. לטומאה ליטמא – אם הבשר טמא הוא נטמא ממנו, ולטמא – אם טמא נגע בעור הכול טמא. עור שעל הצואר רבי יוחנן בן נורי אומר אינו חיבור – עור הצוואר קשה לשמור על חיבורו לכלל העור, גם בגלל השחיטה שהיא חיתוך בעור, וגם בגלל דקותו. נהגו כנראה לחתכו בנפרד. וחכמים אומרים חיבור עד שיפשיט את כולו – שכן גם חיבור חלקי הוא עדיין משמעותי.

11 המשנה אינה מסבירה מה דין העור המופשט, ובבבלי יש על כך מחלוקת: "אמר רב: טהור המופשט, רבי אסי אמר: טפח הסמוך לבשר טמא" קכג ע"א.