משנת ארץ ישראל על משנה חולין ח׳:א׳

1 הפרק מתמקד בהלכות בישול של בשר וחלב.

2 בהלכה הנוהגת כיום בקהילות ישראל ובספרות ההלכה של ימי הביניים תופסות הלכות בישול מקום מרכזי. החשש לתערובת הוביל למערכת שלמה ומורכבת של הלכות הנוהגות עד היום: מתי כלי שהיו בו מאכל בשרי ומאכל חלבי זקוק להגעלה, או הופך לטרף, מתי מאכל נפסל בעקיפין על ידי כלי שנגע בבשר וחלב, מה משך ההפסקה הנדרשת הזמן החייב לחלוף לאחר אכילת חלב ולפני אכילת בשר, וכן הלאה. סדר היום היהודי מושפע עמוקות מההלכות הללו. המטבח היהודי, עד לימינו אנו, עוצב לאורן. מערכות כלים חילופיות, הקפדה רבה, ותורה שלמה שאם מעבירה לבתה.

3 כל זה אינו קיים בספרות תקופת המשנה, ולמעשה גם לא בתקופת התלמוד. העיסוק בתקופה התנאית בשאלות בשר וחלב מצומצם מאוד ואינו תופס מקום של ממש בספרות. הספרות אינה מייצגת בהכרח את כל המציאות, וכל שאנו יכולים לקבוע הוא שהעיסוק הספרותי בנושא מצומצם, ופרקנו הוא אחד המקורות הבודדים העוסקים בו. העיסוק כה מצומצם שאיננו יכולים לקבוע כיצד נהגו בתקופת התנאים למעשה בשאלות רבות. כך, למשל, התוספתא קובעת: "קדירה שבשל בה בשר, לא יבשל בה חלב. חלב, לא יבשל בה בשר. חולין, לא יבשל בה תרומה. תרומה, לא יבשל בה חולין. ואם בשלן הרי זה בנותן טעם". לכאורה עלינו להסיק שהאיסור הוא רק על בישול באותו כלי חרס סתם קדרה היא מחרס, כלומר שבעל הבית בעלת הבית צריך להחזיק שתי מערכות של כלי בישול. כל זאת בכלי חרס שבאמת משמר את טעמם של המאכלים שהתבשלו בו. אבל מותר לאכסן בשר ואחר כך חלב באותו כלי, כך בקר וכך בחם. יתר על כן, כל האיסור הוא רק בנתינת טעם. אם ניתן לנקות את הכלי כך שלא יישאר בו טעם האוכל הקודם מותר להשתמש באותו כלי גם לבשר וגם לחלב. האוּמנם זה היה הנוהג? או שמא זו הייתה הדרישה ההלכתית ובפועל החמירו הרבה יותר, כנהוג בימינו? מיעוט המידע מלמד על עיסוק הלכתי מועט, אך גם מונע הסקת מסקנות באשר לנוהג החברתי. במבוא הרחבנו בכך מעט.

4 פרקנו אינו נפתח בפתיחה המקובלת בפרקים הקודמים, אבל בתוספתא מצויה פתיחה מעין הפרקים הקודמים: "בשר בחלב נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין" פ"ח ה"א, עמ' 509. קשה לדעת האם עורך התוספתא שימר את הנוסחה המקורית, או שהוא שחזר אותה בהשראת המשניות הקודמות.

5 לפי כתב-יד קופמן

6 כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים – בשר דגים, הוא הדג עצמו, וכן החגב, אינם בבחינת בשר. כפי שכבר אמרנו לעיל היו מיני חגבים שהותרו לאכילה לעיל פ"ד מ"ז. אסור להעלותו עם הגבינה על השלחן – איסור אחד הוא איסור בישול, ואיסור אחר הוא איסור אכילה. האיסור להעלות על שולחן אחד מאכלי בשר וחלב הוא מעיין סייג למניעת אכילה של שני המינים יחדיו. לכאורה איסור הבישול הוא מיותר: אדם רשאי לבשל להנאתו מה שירצה, והאיסור הוא רק לאכול או ליהנות ממנו. אבל הפסוק בתורה הוא: "לא תבשל גדי בחלב אמו", ומינוח זה גרר את הצגת הבישול כאיסור כשלעצמו, וכן מתרגמים גם תרגום אונקלוס וגם תרגום יונתן את הפסוקים שמות כג יט; לד כו; דברים יד כא. תרגום יונתן מאריך יותר ומתרגם את הפסוק בשמות: "עמי בית ישראל לית אתון רשאין לא למבשלא ולא למיכול בשר וחלב מערבין כחדא, דלא יתקף רוגזי, ואיבשיל עיבוריכון דגנא וקשא תריהון כחדא" עמי בית ישראל: אין אתם רשאים לא לבשל ולא לאכול בשר וחלב מעורבים כאחד, שלא יתחזק רוגזי, ואבשל תבואתכם דגן וקש שניהם כאחד, וכעין זה גם בתרגום ניאופיטי לשמות שם.

7 חוץ מבשר דגים וחגבים – אם מותר לאכול מהם יחד עם חלב, מותר גם להניחם על השולחן. השולחן של תקופת המשנה הוא בגובה בינוני. הסועד מסב על המיטה הגבוהה, למרגלותיו דרגש שעליו מונחת המטפחת ומתחתיו הנעלים, וליד המיטה שולחן נייד שעליו הונחו המאכלים איור 15.

8 הנודר מן הבשר – במסכת נדרים מוזכרים נדרים רבים מעין אלו; אנו כינינו אותם נדרי הבל, נדרים של גחמה, ומאלו חששו חכמים, אך הציבור נהה אחריהם. מותר בבשר דגים וחגבים – שכן אין הם נחשבים בכלל בשר. כמו כן: "הנודר מן הבשר אסור בכל מין בשר. אסור בראש, וברגלים, בקנה, ובעופות, ומותר בבשר דגים וחגבים..." תוס', נדרים פ"ג ה"ה. העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל כדברי בית שמאי – העוף הוא בשר למחצה. מותר להניחו על השולחן, אך לא לאכלו יחד עם חלב. קשה לדעת למה התכוונו בית שמאי. האם הם סברו שמותר באותה סעודה לאכול מזה ומזה, אך לא ממש ביחד, או שמא התכוונו לאפשר לסועד לבחור בין עוף וגבינה? כפשוטם של דברים הכוונה למנות שונות. נוהג הסעודה היה להגיש מנות רבות, כל אחת בכמות קטנה, והסועדים אכלו מנה אחרי מנה; מותר לאכול עוף וגבינה, אך לא ללעוס אותם ביחד.

9 ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל – ודינו כבשר. אמר רבי יוסה זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל – במשנה רבי יוסי אינו מגלה את דעתו אלא מגדיר שזו הקלה של בית שמאי, שכן בהלכות רבות בית שמאי הם המחמירים

10 המשנה האחרונה במסכת סוטה פ"ט הט"ו אינה משנה אלא "ברייתא" המופיעה בספרות האמוראים ובבמדרש תנאים לדברים ראו בפירושנו למשנה זו. מדרש זה הוא ספק תנאי ספק מאוחר יותר. מכל מקום יש לה דרשה מפותחת מדרש תנאים לדברים, כג טו, עמ' 148; ירו', שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; שקלים פ"ג ה"ז, מז ע"ג.

11 פירוש דרשני למשנה היה מקובל בימי הביניים, ופירושים כאלה נכתבו במהלך הדורות. כזה הוא פירוש "מעשה רוקח" לר' אליעזר בן שמואל שמלקה לנדוי מרגליות, רבה של אמשטרדם במאה השמונה עשרה, שכתב פירוש על דרך הסוד למשנה מעשה רוקח, פירוש שיש בו גימטריות רבות ורמזים רבים לעולם של מעלה. אלא שבעל מעשה רוקח מדגיש שפירושו שעל דרך האמת אינו שולל את הפשט ואינו מחליף אותו. אין הוא בבחינת עומקו של הפשט, אלא עטיפה נוספת ונבדלת: "כל הדינים אינם יוצאים מפשטן אבל מרמזים דברים גדולים" עמ' כב..

12 אבל בתוספתא שנינו: "הנודר מן הבשר אסור בכל מין בשר ומותר בבשר דגים וחגבים. העוף לא עולה ולא נאכל, אמר רבי יוסי זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. בית שמאי אומרים עולה ואין נאכל ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל" פ"ח ה"ב, עמ' 509, וכן משנה, עדיות פ"ה מ"ב. אם כן רבי יוסי אומר שגם לדעת בית שמאי העוף עולה ואינו נאכל; מונח להניחו יחדיו, אך לא לאכלו יחד עם גבינה. לפי התוספתא אפשר שרבי יוסי חולק על תנא קמא ואפשר שהוא רק מציע ניסוח אחר לדבריו, וכבר הבבלי קד ע"א מתחבט בכך.

13 ההדגשה שזו מקולי בית שמאי מעבירה אותנו למשנת עדיות. שם מונים חכמים שונים את קולי בית שמאי, ורבי יוסי מונה את המחלוקת שלנו כאחת מהן. איננו יודעים להכריע במקרה זה האם מסכת עדיות היא המקור, ואז כל ניסוחי המחלוקת מכוונים לאותה הלכה, או שמא ליקטה המשנה בעדיות את המסורות השונות, וביניהן את דברי רבי יוסי ממשנתנו, וההסבר שבית שמאי אוסרים את האכילה עומד בניגוד לתנא קמא שלא הסביר את דברי בית שמאי. לפי זה עמדתם של בית שמאי הייתה מרחיקת לכת, ורבי יוסי מסייג אותה מתוך שרצה לסייג את החידוש. אנו נשוב לנושא במשנה ג להלן.

14 באיזה שולחן אמרו בשולחן שהוא אוכל עליו – כמו שהסברנו קודם, אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל – שולחן עבודה איור 16, נותן זה בצד זה ואינו חושש – לא ברור ממה צריך לחשוש. ההלכה המאוחרת עמלה רבות להרחיק אדם מהעברה והעלתה חששות שונים, של נגיעה והעברת טעם, אך המשנה דוחה חששות אלו. עם זאת, הדגשת ההלכה מצביעה על האפשרות שאי שם הייתה קיימת מגמת החמרה, זו המוכרת לנו היטב מההלכה המאוחרת, ושלביה הראשונים כבר בבבלי קד ע"ב ועוד.

15 במשנה ובתוספתא רבי יוסי רק מנסח את המחלוקת, אבל בתלמוד מייחסים לרבי יוסי את ההלכה עצמה: "במקומו של רבי יוסי הגלילי לא סתם רבי יוסי היו אוכלין בשר עוף בחלב" בבלי, קטז ע"א. בהמשך מסופר סיפור מבבל על לוי בן סיסי שנקלע לביתו של מנהיג בבלי, ושם התלמוד טוען כי אכילת עוף בחלב היא גם מדתו של רבי יהודה בן בתירא, תלמיד חכם ארץ-ישראלי שירד לבבל לפומבדיתא והיה ממייסדי הלימוד הבבלי. ההלכה מסתייעת גם בדרשה בבלי, שבת קל ע"א. רבי יוסי הגלילי, בן דור יבנה, היה כנראה מ"קצטרא דגלילא" הנזכרת בכתובת רחוב ובברייתא של התחומים. לסתם גלילי לא היו קוראים "הגלילי", שכן תלמידים רבים מהגליל היו בדור יבנה. מכל מקום מקומו של רבי יוסי הוא ציפורי, ושל רבי יוסי הגלילי הוא במערב הגליל העליון, ולפנינו מנהג גלילי כבית שמאי.

16 כפי שראינו גם בבבל רווח מנהג זה של אכילת עוף בגבינה, והבבלי מוסיף ומספר: "והא תאני אגרא חמוה דרבי אבא, עוף וגבינה נאכלין באפיקורן" קד ע"ב. אפיקורן הוא אפיקומן הנזכר בפסחים פ"י מ"ז, ואסור לעשותו לאחר סעודת הפסח. בתלמוד הבבלי נמסר בשם אמוראים שונים שפירושו מיני מאכל שונים פסחים קיט ע"ב. כיוצא בו בתלמוד הירושלמי פסחים פ"י ה"ח, לז ע"ד, בשם אמוראים אחרים, נפרטו מיני מאכל ומיני מתיקה, אולם נזכרו גם "מיני זמר". בסוגיה אחרת באותו פרק מצוי הפירוש המלא והממצה: "מהו אפיקימון? שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת" ירו', שם פ"י ה"ד, לז ע"ד, ומעין דברים אלו אף בתלמוד הבבלי בשם רב. ודאי שצודקים חכמים אחרונים שפירשו משפט זה כמכוון נגד נוהגם של היוונים ודרכם במשתה ושמחה, שבשעה שהגיעה השמחה לשיאה היו מתפרצים לבתים אחרים ומכריחים את האחרים להצטרף עמם תוך נגינה וזלילה. הם קראו לזה ' אפיקומיון – epikomion תרגום: הצטרפות לשמחה. המשנה הזהירה שאין משלימים-מפטירים את סעודת הפסח באפיקומן. המילה "פסח" כאן פירושה סעודת הפסח, מעמד סדר הפסח, כבמקורות תנאיים ובמקורות מאוחרים.

17 הדרשה שמביא הבבלי היא דרשת תנאים המצויה במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: " 'לא תבשל גדי', רבי עקיבה אומר חיה ועוף אינן מן התורה שנאמר 'לא תבשל גדי בחלב אמו', 'לא תבשל גדי בחלב אמו', שלשה פעמים, פרט לחיה ועוף ולבהמה טמאה. רבי יוסי הגלילי אומר נאמר 'לא תאכלו כל נבלה' דברים יד כא ונאמר 'לא תבשל גדי בחלב אמו', את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב עוף. שאסור משום נבלה, יכול אסור לבשלו בחלב? תלמוד לומר 'בחלב אמו', יצא עוף שאין לו חלב אם. 'לא תבשל גדי בחלב אמו' אין לי אלא גדי בחלב אמו, פרה בחלב אמה מנין? תלמוד לומר 'בחלב' מכל מקום" כג יט, עמ' 219, וכן בספרי דברים, קד, עמ' 163. עוד אנו שומעים מהמדרש שלפנינו שני שלבים, בראשון מחלוקת בית שמאי ובית הלל ובשני מחלוקת זהה מסוף דור יבנה בין תנא קמא לרבי יוסי הגלילי, ואולי רבי עקיבא מצטרף לרבי יוסי הגלילי. הדרשה מצויה להלן במשנה ד, בהקשר כללי יותר.

18 בתוספתא מובאות מסורות בשמם של חכמים אחרים, אך החידוש בהן מועט: "רבי אלעזר ברבי צדוק אומר העוף עולה עם הגבינה על השולחן. אפיקולוס אומר אין נאכל, אחרים אומרים משמו אף נאכל. במה דברים אמורים בשלחן שהוא של מאכל, אבל בשלחן שאינו של מאכל נותן אדם חתיכה בצד זה, וגבינה בצד זה" פ"ח ה"ג, עמ' 509. אם כן במפורש לפנינו שלוש דעות, כפי שהצענו לעיל. עוד נוסף בתוספתא שם של חכם רביעי: "...לא אסרו אלא בשולחן שהוא של מאכל, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף שולחן של מאכל" פ"ח ה"ד, עמ' 509. רבן שמעון בן גמליאל הוא בשיטת בית שמאי, ורגיל הוא שרבן שמעון בן גמליאל, אף שהיה מצאצאי הלל, נקט בהלכותיו כבית שמאי.

19 בבבלי מופיעה מחלוקת נוספת המיוחסת לבית שמאי ובית הלל: "תניא, בית שמאי אומרים: מקנח, ובית הלל אומרים: מדיח" קד ע"ב. כנראה הכוונה שלניקוי בין בשר וחלב צריך לנקות את הסיר שבו בושל בשר אחרי חלב או ההפך. כפשוטם של דברים בית שמאי המקלים מסתפקים בניגוב הסיר, ובית הלל דורשים שטיפה שלו. הבבלי אינו מקבל הסבר פשוט זה, ובסופו של דבר מפרש: "מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי" קה ע"א. כלומר שני הבתים דורשים שטיפה וניגוב, וכל אחד מתכוון להוסיף על חברו. קשה לקבל זאת כפשט, ונראה שהתלמוד התקשה לקבל את חידושו של בית שמאי שדי בניגוב הסיר. בבבל כבר רווחה החמרה רבה הרבה יותר, ולדעת האמוראים נדרשים שני התנאים לפחות שטיפה וניגוב. הנימוקים והקושיות של הבבלי אינם קושיות של ממש, אלא דרכו להוביל את המעיין להלכה המקובלת בבבל. אפשר גם שהמשפט מתייחס למשנה הבאה, כמו שנציע להלן. סתם קדרה היא מחרס, ולפי ההלכה המאוחרת הפסוקה במסורת ישראל אין די בשטיפה ובניקוי, אלא צריך טבילה, ואין הכשר לקדרת חרס אלא בשבירתה.