משנת ארץ ישראל על משנה חולין ז׳:א׳

1 לפי כתב-יד קופמן

2 גיד הנשה – מצוות גיד הנשה האיסור לאכלו היא מצווה יוצאת דופן. היא כתובה בתורה, אך לא כמצווה ישירה. לא נאמר שאין לאכול אותו, אלא "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה" בראשית לב לב. אבל בספרות חז"ל היא מופיעה כהלכה לכל דבר ועניין.

3 נוהג בארץ ובחוץ לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין – המשנה מסוגננת בסגנון משניות הפתיחה בשני הפרקים הקודמים, ודוחה ניסיונות לצמצם את המצווה. גיד הנשה אינו חלק מהקרבן, אלא מוקרב לחוד: "מיתיבי: גיד הנשה של שלמים – מכבדו לאמה, ושל עולה – מעלהו; מאי לאו מעלהו ומקטירו? לא, מעלהו וחולצו; ומאחר שחולצו, למה מעלהו? משום שנאמר: הקריבהו נא לפחתך. תניא כוותיה דרב הונא: גיד הנשה של שלמים – מכבדו לאמה, ושל עולה – חולצו לתפוח" בבלי, צ ע"ב. התפוח הוא בליטה על פני המזבח שעליה אספו את הדשן. ספק אם אלו מסורות או פרשנות תלמודית.

4 ונוהג בבהמה ובחיה – בלבד. בירך שלימין ובירך של שמאול – בשתי הירכיים. נושא זה שנוי במחלוקת תנאים: "גיד הנשה נוהג בכלאים ובכוי, נוהג בשתי ירכות בירך של ימין ובירך של שמאל. רבי יהודה אומר אין נוהג אלא באחת, ודעת מכרעת שהיא של ימין. זה הכלל כל שיש לו כף ירך גיד הנשה נוהג בו כל שאין לו כף ירך אין גיד הנשה נוהג בו" תוס', פ"ז ה"א, עמ' 508. הבבלי נהג כרבי יהודה סנהדרין נט ע"א, וכך גם בארץ ישראל: "רב הונא אמר האי פקוקלתא דגידא שרי, וישראל קדושים אסרו אותו עליהם. רבי יהודה ורבי יוסי, ר"י אמר באחת מהן נגע ואחת מהן נאסרה, רבי יוסי אמר באחת מהן נגע, ושתיהן נאסרו. אית תנא תני הדעת מכרעת שהוא של ימין כדברי רבי יהודה. ואית תנא תני הדעת מכרעת שהוא של שמאל כרבי יוסי. מאן דאמר הדעת נוטה שהוא של ימין ויגע בכף ירכו, ומאן דאמר הדעת מכרעת שהוא של שמאל שנאמר כי נגע בכף ירך יעקב" בראשית רבה, עח ו, עמ' 923. אם כן, שתי מחלוקות הן. האחת האם שני הצדדים נאסרו, ואם רק צד אחד נאסר, מהו אותו צד. כן אנו שומעים שגם חלקו התחתון של הגיד נאסר כהחמרה של הציבור, והאמורא מקבל החמרה זו בברכה.

5 ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף – רגל, אלא אצבעות בלבד לעיל איור 14, וכן במקבילות ירו', שבועות פ"ג ה"ד, לד ע"ג; תרגום יונתן לבראשית לב לג. נוהג בשליל – וכן בספרא שמיני פרק ו ה"א, נא ע"ג. השליל הוא העובר שבמעי הבהמה, והוא כשר לאכילה לעיל פ"ד מ"ה. עם זאת, לפי ההקשר הוא איננו מפגל. כן אומרת התוספתא: "אילו לא מפגלין ולא מתפגלין, העצמות, והגידין, והקרניים, והטלפיים, וצמר שבראש כבשים, ושער שבזקן תיישים, ביצי תורין, ומוראות העוף, והעור, והאבר, והאלל, והשליל, והשיליא. כל אילו אין מפגלין את הזבח לא חוץ לזמנו, ולא חוץ למקומו, ולא מחשבה פוסלת בו משום פיגול, והמעלה אותו בחוץ פטור" זבחים פ"ג ה"ט, עמ' 484. ברשימה זו כלולים חלקי בקר כשרים, אך שאין נהוג לאכלם. העובר שבמעי הבהמה ראוי לאכילה, אבל אין מקריבים אותו, וכן פסק הרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פי"ד ה"ז. רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל – שליל איננו בהמה בפני עצמה. עמדה זו קשורה, מן הסתם, לעמדת חכמים החולקים על רבי מאיר לעיל פ"ד מ"ה ואינם דורשים שחיטה נפרדת לעובר. וחלבו – של השליל, מותר – כי בשרו הוא חלק מבשר האם. זו עמדת רבי יהודה חכמים של המשנה לעיל פ"ד מ"ה, בניגוד לרבי מאיר. לשמואל הבבלי מיוחדת המסורת "וחלבו מותר לדברי הכל" בבלי, צב ע"ב. הבבלי מנסה לתאם בינה לבין המשנה שבה מחלוקת, וכפשוטם של דברים שמואל אינו מכיר במשנתנו. כבר פגשנו פעמים מספר את התופעה שהבבלי אינו מכיר את משנתנו או אינו מכיר בה כמקור מתורץ, זאת על אף העריכה של התלמוד המתייחסת למשנתנו.

6 אין הטבחין נאמנין על גיד הנשה – הטבח הוא השוחט טובח ומוכר בדרך כלל בשר מבושל ומוכן. במהלך הבישול והחיתוך כבר קשה להבחין בגיד הנשה, ואין סומכים על הטבחים שיפרישו את האיסור כהלכה. דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב – מהמשנה לא ברור האם רבי מאיר סובר שגם בחלב אין הטבחים נאמנים. טבחים אלו הם יהודים, שכן אין סומכים על שחיטת הגוי כלל. לפנינו עדות לחשד בטבחים שאינם מנקים את הבשר, או שאינם מקפידים לעשות זאת לפי כל דקדוקי ההלכה. שתי ההלכות חוזרות בתוספתא פ"ז ה"ב, עמ' 508. הבבלי מוסיף שהשתנו התנאים ועתה הטבחים נאמנים צג ע"ב. השינוי משקף את אופייה של יהדות בבל האמוראית, ועסקנו בכך במבוא.

7 בבבלי מובא עוד סיפור האמור לשקף את ארץ ישראל צד ע"ב - צה ע"א. בחלקו הראשון מדובר על טבח שאינו מקפיד, ומבוסס על עמדתו של רבי: "אמר רבי: בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן, אנו נאסור כל המקולין?". אם המסורת מקורית אזי היא חולקת על משנתנו. אין כאן אפוא רק התפתחות ושינוי חברתי-דתי, אלא דעות שונות שההבדל ביניהן נובע או מהערכת המציאות או מעמדתם של חכמים כלפי עבריינים. הנימוק שמיוחס לרבי מאיר מהפכני. כל איסור המוטל על כל החנויות מבוסס על החשש שפלוני עבר עברה והתוצרת שלו אסורה, ומתוך ספק נאסרת כל התוצרת של הסביבה, ואילו כאן רבי מאיר מתנגד לעצם השיטה של הטלת איסור מתוך ספק שמא במקרה אחד נעברה עברה.

8 מידע מעניין על קיום המצווה מוסר הירושלמי: "רבי לעזר בשם רבי הושעיה תניי בית דין הוא החֵלֶב משלטבח, וגיד הנשה משללוקח, הנהיג רבי אבהו בקיסרין שיהו שניהן משללוקח בגין דיהוון מרבין טבאות" דמאי פ"ב ה"ה, כג ע"א. המחלוקת היא מי חייב להפריש את החלב, וההלכה הקדומה הטילה את המטלה על הלוקח. ההנחה היא שהלוקח שזו בהמתו היחידה מוכן להפריש ביד נדיבה יותר, אבל בגיד הנשה המטלה מוגדרת וברורה וניתן להטילה על המוכר. בקיסריה הונהג שגם את גיד הנשה יפריש הקונה, אולי בגלל החשש שהטבחים השוחטים לא יקפידו כהלכה על המצווה. הטבחים אינם חשודים על עברה, אבל חשודים על אי הקפדה. במקביל מעניין שרבי אבהו מתייחס למנהג ומתעלם מכך שיש בנושא הלכה ברורה, וכאילו אינו מכיר את המשנה או אינו מכיר בה כמקור מהימן.