משנת ארץ ישראל על משנה חולין ד׳:ה׳

5 לפי כתב-יד קופמן

6 השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או מת – כאמור לעיל במשנה הקודמת גם אם העגל בן שמונת החודשים נראה חי, הרי שימות מידית, ודינו כאילו כבר מת. בפועל אם הוא לא מת, הסבירו זאת בדרך שהסבירו. או בן תשעה ומת – עובר שמת לפני לידתו, או ששחטו את האם והעובר מת מיד לאחר השחיטה, קורעו ומוציא את דמו – אין הוא חי בפני עצמו, אלא אבר מאברי אמו. כך היה הדין גם במשניות הקודמות, וכבר הצבענו, בעיקר במשנה ב, שחכמים לא הקפידו להלך לפי קו זה באופן מלא. מצה בן תשעה חי – לאחר השחיטה, והעובר לא הספיק להיוולד לפני השחיטה. באופן טבעי מצב כזה אפשרי, ובעיקר בבהמה שהקשתה בלידתה, נשחטה מהר לפני שתמות, והתברר שהוולד חי אלא שלא יצא בדרך הרגילה. התוספתא מנסחת את ההלכה: "בהמה שמתה וקרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה, וחייב במתנות, ופסול לגבי מזבח מבני שבן פקועה" פ"ד ה"ז, עמ' 505. "מבני" משמעו מפני, והוא כתיב ארץ-ישראלי שבו פ' דגושה הפכה לב' דגושה. ברם המשפט כולו חשוד, שכן המונח "בן פקועה" מופיע רק בבבלי, ובברייתא זו. בכתב יד וינה במקום הקטע המודגש בקו: "ואם מת טהור מלטמא במשא מפני ששחיטת אמו טיהרתי טיהרתו". אם כן "בן פקועה" הוא מונח בבלי, והעובר חלק מאמו, ואין הוא מטמא במשא כנבלה.

7 טעון שחיטה – כבהמה עצמאית, וחייב משם אותו ואת בנו דברי רבי מאיר – אסור לשחוט אותו ביום ששחטו את האם לפי האמור בתורה: "ושור או שה אֹתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" ויקרא כב כח. וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו – ומכשרתו לאכילה. בתוספתא נוסף שגם אין בו משום "אותו ואת בנו", ונוסף נימוק לשיטת חכמים: "את שטעון שחיטה אסור משום אותו ואת בנו, ואת שאין טעון שחיטה מותר משום אותו ואת בנו, ופטור מן המתנות. שנאמר מאת זובחי הזבח את שטעון זביחה חייב במתנות, ואת שאין טעון זביחה פטור מן המתנות" פ"ד ה"ה, עמ' 506. דין אותו ואת בנו ודין השחיטה הם צמד, ומי שפוטר משחיטה פוטר משום "אותו ואת בנו", ורבי מאיר מחייב בשניהם.

8 רבי שמעון השיזורי אומר אפילו בן חמש – בדפוסים מאוחרים: "שמנה". ברור שזה תיקון של מעתיק שסבר שרבי שמעון השזורי עוסק בוולד בן שמונה חודשים. שנים – עגל בן חמש שנים הוא כבר שור לכל דבר. והוא חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו – זו עמדה מרחיקת לכת מאוד. העובר נולד וגדל והוא עתה שור של ממש, ושחיטת האם פוטרת אותו משחיטה כהלכה. בתוספתא ההלכה מנוסחת בצורה בוטה יותר: "רבי שמעון שזורי אומר אפילו עומד וחורש על גבי מענה, קורעו, ומוציא את דמו, חותך ואוכל בשר. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי טמא טומאת אוכלין, ומטמא טומאת אוכלין, וצריך הכשר. רבי אומר אין מטמא טומאת אוכלין, מפני שהוא חי, וחי אין מטמא טומאת אוכלין" פ"ד ה"ו, עמ' 506. רבי ורבי יוסי סבורים כרבי שמעון השזורי, והמחלוקת היא האם השור שאמו החיה נשחטה זה עתה נחשב כבר מוכן לאכילה וטמא טומאת אוכלין או שהוא בהמה חיה ואין החי מקבל טומאה חוץ מאדם.

9 על כל פנים, בשור פטור משחיטה משום שיש איסור לשחוט אותה ואת בנה ביום אחד. זו הלכה מוקשית ביותר. אם אסור לשחוט, הרי ודאי שגם אסור להרוג אותו סתם, ולאכלו ללא שחיטה.

10 ההלכה מרחיקת לכת ומוזרה. כיצד זה ייתכן ששור חי פטור משחיטה משום שאמו עומדת להישחט?! על דרך השערה יש לצרף הלכה זו להלכה אחרת שוולד שאמו מתה פטור ממעשר בהמה. כן שנינו: "איזהו יתום שפטור ממעשר בהמה כל שמתה אמו או שנשחטה, רבי יהושע אומר אפילו נשחטה אמו והשלח עור האם קיים אין זה יתום" משנה, בכורות פ"ט מ"ד.

11 המשנה אינה מסבירה מדוע אין היתום מתעשר. במדרש נעשה ניסיון ללימוד ההלכה מקל וחומר, ובסופו של דבר נלמדת ההלכה מהמשפט "יעבר תחת השבט", והעברה היא בחיי אמו מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא יח, עמ' 70; תנחומא בא יב. דרשה זו אינה מסבירה את ההיגיון שבהלכה, וודאי שלא את דברי רבי יהושע. ואכן גם הבבלי אינו מסתפק בדרשה זו ואף אינו מזכיר אותה ומספר: "העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה לפני רבי: במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החי, אמר רבי: נתגלה טעמא של משנתינו" בכורות נז ע"ב. דברי רבי מעידים כי תחושת התמיהה על ההלכה אינה נחלתנו בלבד.

12 אלא שעדיין המנהג אינו מחוור, והטעם להלכה נעלם. מדרש התנאים שהבאנו עשוי לסייע בפתרון התעלומה. הדרשה היא " 'והעברת כל פטר רחם'. אין העברה אלא הפרשה. וכן הוא אומר והעברתם את נחלתו לבתו במדבר כז ח. שמעון בן עזאי אומר 'והעברת' מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר 'כל אשר יעבור תחת השבט' ויקרא כז לב שומע אני אף היתום במשמע?..." מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא יח, עמ' 79; תנחומא, בא יב. המילה "להעביר" מופיעה גם בהלכה מקראית אחרת: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" דברים יח י, וכן "ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנם להעביר את בניהם ואת בנותיהם למֹלך אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת למען החטי את יהודה" ירמיהו לב לה. גם מצוות פטר רחם מנוסחת בלשון זו. רבי ישמעאל בן סתריאל העיד שבמקומו, בבקעת הלבנון, עובדי האלילים מביאים את הקרבן לאל המקומי כשהוא לבוש בעור אמו. מנהג זה נהג כנראה גם במקדש שלנו, וחכמים רצו אפוא למנוע מצב שבו הקרבן של מעשר בהמה יובא למקדש ללא עורה של אמו.

13 ואכן, לוקיאנוס מסמוסטה בספרו על נוהגי האלה מסוריה מספר: "ואספר לכם מה עושה כל עולה לרגל. כשמישהו מתכוון לנסוע לעיר הקדושה בפעם הראשונה, הוא מגלח את שערות ראשו ואת גבותיו. לאחר מכן הוא מקריב כבשה, שוחט אותה ואוכל את כולה פרט לגיזה, אותה הוא פורש על הרצפה כדי לכרוע עליה. הוא לוקח את רגלי החיה ואת ראשה וחובש על ראשו שלו. כך הוא מתפלל שקרבנו יתקבל ומבטיח קרבן גדול יותר בפעם הבאה. בתום כל זאת, הוא מניח עטרת ירק על ראשו ועל ראשי חבריו שעלו לרגל עמו. לאחר מכן הוא עוזב את ארצו ויוצא למסע ומשתמש במים קרים לרחצה ולשתיה וישן כל הזמן על הארץ, כי אסור לו לשכב על מיטה עד שישלים את מלאכת העלייה לרגל וישוב לארצו. ובעיר הקדושה מקבל אותו מארח שאינו מכיר, כי אנשים מסוימים ממונים כמארחים בכל עיר ועיר, ומשפחות רבות יורשות חובה זו. והסורים קוראים לאנשים אלו מורים, כי הם מלמדים הכל לעולי הרגל. והקרבנות אינם נערכים במקדש, אלא העולה לרגל מציג את החיה לקרבן לפני המזבח ונוסך נסך, ומוביל את הבהמה החיה למגוריו, וכשהוא מגיע שם הוא מקריב אותה ומתפלל לבדו. ויש גם דרך אחרת של קרבן. מקשטים את הבהמות לקרבן בירק ומשליכים אותן בחיים על מדרגות הכניסה והן מתות מן הנפילה".

14 כל התיאור מזכיר את תיאורי העלייה לרגל במסכת ביכורים וקרוב להם, ולא נרחיב בכך. אך אנו מבקשים מהקורא לשית את לבו להקרבה של הגדי או העגל, יחד עם הקרבה סמלית של האם. אין זה בדיוק המנהג שאליו רומז רבי ישמעאל, אבל הוא קרוב אליו באופיו החיצוני.

15 כבר בימי העורך של מדרש המכילתא לא היה הטעם ברור. הוא שמע שהמילה "העברה" קשורה לוולד ואמו, אך לא ידע את הסיבה לכך, ולכן קישר את הדרשה לפסוק על העברת נחלה, שאמנם מזכיר את המילה "בת" אך אין לו קשר לאם. לעומת זאת העברה למולך קשורה לוולד ואמו, וכשם שנאסרה עבודת המולך נאסרו סממניה החיצוניים.

16 ייתכן אפוא שהיו מנהגים מקומיים שהשור הובא לזבח זבח של סעודת חולין, או רק במקדש? יחד עם אמו או עטוף בעור אמו. כדי להרחיק מנוהג זה, דרשו שעגל יתום לא יובא כלל כמעשר בהמה, כדי שלא יעטפו אותו בעור אמו שנשחטה זה מכבר. כמו כן אסרו על שחיטת הבן שאמו מתה, והתירו לאכלו ללא שחיטה, ובלבד שלא תיווצר אפשרות של מעמד דתי שבו ייעטף השור הצעיר בעור אמו. זו עדות מרחיקת לכת ומיוחדת על השפעת מנהגי עבודה זרה על ההלכה, בנושא מרכזי ביותר. אם אנו צודקים הרי שההשפעה של המנהג האלילי המאבק נגדו השפיעה לא רק על הלכות מעשר בהמה אלא גם על חובת שחיטה. אין ספק שחכמים נטלו לעצמם סמכות מרחיקת לכת, ומנעו מקיום דין תורה בגלל חשש חברתי וכדי למנוע התפתחות של עבודה זרה.

17 קרעה – את האם, ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו – לעיל קבעה המשנה שגם אם האם נשחטה כהלכה צריך הוולד החי שחיטה נפרדת, ועתה היא משלימה את ההלכה. אם האם הומתה ללא שחיטה, ודאי שהבן אינו טרפה באופן אוטומטי, ואם יישחט הוא מותר באכילה. ייתכן שרבי שמעון השזורי יסכים להלכה זו.

18 הדיון ב"בן שמונה" מחבר את שתי המשניות, ודומה שהדיון בין חכמים לרבי מאיר במשנה הקודמת כבר ידע על המשנה הבאה, והטיעון המביא את בן השמונה קלוש והובא יותר לשם קישור מאשר כטיעון מכריע בדרך הלימוד.