משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:ז׳:א׳-ו׳

7 לפי כתב-יד קופמן

8 ובחגבין – זו הכותרת: בהמה, חיה, עוף, חגב, והחגב מין בפני עצמו, שכן איננו עוף. חגב נחשב למאכל כשר, אף על פי שאינו נזכר בתורה, וככזה הוא מופיע בהלכות שונות כגון משנה, שבת פ"ט מ"ז. כל שיש לו ארבע רגלים ארבע כנפים וקרסולים – שיש ברגל מפרק תחתון, וכנפיו חופות את רובו – הוא חגב כשר. רבי יוסה אומר שמו חגב – רבי יוסי מגדיר את החגב הגדרה שמית: כל מה שנקרא "חגב". לשיטתו אין חגב טמא. אבל בספרא הנוסח הוא "ושמו חגב". אם זו אכן וי"ו החיבור הרי שיש לו שני תנאים: גם תיאור זואולוגי וגם שם מקובל, וודאי וודאי שיש חגבים טמאים ספרא, שמיני פרק ה ה"ג, נ ע"ד. המחלוקת היא על מיני ארבה ושרצי העוף שנמנים בספרא, ולא נעסוק בהם ספרא, שמיני פרק ה ה"ט, נ ע"ד.

9 מכל מקום, קיימת הייתה מחלוקת על דינם של חגבים טמאים: "חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירם. העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור" משנה, תרומות פ"י מ"ט; עדיות פ"ז מ"ב. לפי רצף המשנה בתרומות הרי ש"טמא" ו"טהור" כאן הם במשמעות של כשר ואינו כשר לאכילה, כמו "דג טמא" ו"דג טהור" שבמשנה שלפניה. החגב הוא שם למין שרץ שיש בו מינים טהורים ומינים טמאים כגון תוס', עוקצין פ"ג ה"א, עמ' 688 ועוד. כיום אין מקובל לאכול מהחגב, אבל מבחינה הלכתית יש מיני חגבים כשרים, ובארצות המזרח התיכון נמנה החגב עם המרכיבים של המטבח המסורתי. בהלכה שבמשנת תרומות כבש חגב טהור עם טמא ודינו כדין דג טמא שכבשו בטהור. אם היחס ביניהם הוא כמו במשנה הקודמת מוציא את החגב הטמא והציר הטמא בטל. ציר החגב הטמא אסור באכילה כשלעצמו, ומן הסתם גם כאן דינו כמו במשנה הקודמת בתרומות "דג טמא צירו אסור", אלא אם כן בטל ברוב שנזכר במשנה הקודמת.

10 אין קשר בין הרישא לבין עדותו של רבי צדוק בסיפא. בסיפא "טהור" משמעו שהנוזל הרוטב שהחגב מושרה בו אינו נחשב כאחד משבעת המשקים. אם רוטב זה נזל על פירות אין הוא מכשיר אותם לקבל טומאה. ציר החגבים הוא נוזל הגוף היוצא מהחגב שנכבש. "העיד" הוא מונח לדברי חכם שאינו מביע את עמדתו אלא מספר על מה שראה או שמע. מסכת עדיות מרכזת עדויות כאלו.

11 הירושלמי אף הוא מסביר ש"טהור" משמעו שאינו מכשיר לקבל טומאה, אבל החגב עצמו טמא, כלומר אסור לאכילה. כל זאת כנגד המפרשים המסבירים שנוזל הגוף של החגב הטמא כשר לאכילה, שאיננו כדם רמב"ם למשנתנו ולעדויות פ"ז מ"ב ועוד. עד כאן פירוש המשנה בתרומות כפי שהיא מתבארת בפשטות בהקשר של הפרק שבו היא נמצאת. אבל במסכת עדיות מצויה המשנה בהקשר אחר: "העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור, שמשנה ראשונה חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו צירן" פ"ז מ"ב. אם כן הרי שהרישא של משנת תרומות היא המשנה הראשונה, ומן הסתם היא מדברת על אותו מקרה ובאותו מינוח כמו עדותו של רבי צדוק. בתוספתא שם שנינו: "העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאין שהוא טהור ומותר לאוכלי תרומה" פ"ג ה"א, עמ' 459. מהתוספתא משמע שעדותו של רבי צדוק היא על הכשר טומאה, אך אין בה ביטוי למשנה הראשונה, או לרישא של משנת תרומות. נראה לנו שאין מקום לתרץ את המשניות אלא שמקור דברי רבי צדוק במשנת תרומות, וכמו שפירשנו. משנת עדיות העבירה את דברי רבי צדוק, והעורך הציג את ראשית המשנה כמשנה ראשונה, ולא שת את לבו לכך שהמדובר בשני מקרים שונים שרק צירוף הלשון "חגב טהור" מחבר ביניהם, אך ה"טהור" של הרישא אינו כ"טהור" של הסיפא.

12 עדותו של רבי צדוק חוזרת בספרא. זהו ציטוט ממשנת תרומות שאינו מוסיף להבנה: "מיכן אמרו חכמים חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן. העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור" ספרא, שמיני פרק ה ה"י, נ ע"ד.