משנת ארץ ישראל על משנה חולין ב׳:א׳

1 לפי כתב-יד קופמן

2 המשנה מבוססת על ההנחה ההלכתית שהלכות שחיטה ידועות. השוחט צריך לשחוט את הקנה והוושט, וכל אחד מהם מכונה "סימן". המינוח "סימנים" הוא כמובן מינוח של חז"ל ומלמד על התפתחות התורה שבעל פה, שגם קבעה את ההלכות וגם פיתחה מונח להן.

3 השוחט אחד בעוף – או קנה או ושט, ובבבלי כח ע"א מוצגת עמדה נוספת שיש לשחוט דווקא את הקנה ולא את הוושט. בתוספתא פ"ב ה"א שני משפטים הנוגעים לעניין "1.ר' יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הוושט ושני הורידין להלן במשנה. 2, שחט חצי גרוגרת בעוף ושהה כדי שחיטה...מהמשפט הראשון ברור שהסימן האחד הוא הקנה. ומהמשפט השני משמע שיש לשחוט את הגרורגרת, כלומר את הקנה והושט. או אולי כדברי הבבלי קנה או וושט. עם זאת כנראה שהייתה דיעה שגם בעוף צריכים לשחוט שני סימנים. גם רבי יהודה תובע סימן שני את חיתוך הורידים.

4 כן שומעים אנו שבמקדש בשחיטת עולת העוף נדרשו שני סימנים בבלי כט ע"א; כ ע"א ועוד. רמז אפשרי לכך גם בתוספתא שציטטנו שחט חצי גרוגרת. ושנים בבהמה שחיטתו כשירה – זו השחיטה הראויה לכתחילה. כפי שנראה להלן זו רק דעת חכמים. הבבלי כח ע"א טוען שכך הדין רק בדיעבד, זאת משום שהוא רואה בצורה "השוחט..." ניסוח של דיעבד. כפי שאמרנו בראשית הפרק הקודם דקדוק זה אינו פשט המשנה, ואף ייתכן שהוא מועבר לכאן מהפרק הקודם.

5 ורובו של אחד כמוהו – השוחט אחד ורובו של שני, רבי יהודה אומר עד שישחוט את הוורידים – נראה שרבי יהודה אינו מסתפק בחיתוך הוורידים החיצוניים אלא דורש לחתוך גם את הסימנים וגם את מעטפת הוורידים. חצי אחד בעוף – חצי של סימן אחד, אחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה – חתך את הקנה וחצי ושט, או ההפך, אבל בבבלי מובאת גם עמדתו של רב שחצי כשר כח ע"ב. הווה אומר שיש בנושא מחלוקת, ומה שיותר משמעותי הוא שהאמוראים אינם מהססים לחלוק על המשנה, כלומר להציג נוסח שונה משל המשנה, ספק כנוסח ספק כמחלוקת. מצב דומה מצאנו גם ברישא של המשנה. רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה – שחט את שני הסימנים, אבל אף לא אחד מהם נחתך עד הסוף. בבבלי יומא לה ע"ב ההלכה מיוחסת לשני אמוראים. הבבלי רואה בכך כפילות, ונדרש לתרצה. שחיטתו כשירה – גם משנה זו מנוסחת באופן חיובי, אף שברור ממנה שאם לא שחט רוב של שני סימנים השחיטה פסולה. על מגמה זו של ניסוח חיובי עמדנו בפרק הקודם, זאת לעומת ניסוח התוספתא: "השוחט שני חצאין בעוף שחיטתו פסולה. אין צריך לומר שני חצאין בבהמה. רבי יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הוושט ושני הורידין" פ"ב ה"א, עמ' 502. לפי התוספתא רבי יהודה מקל ומסתפק בסימן אחד ושט ושני ורידים. בבבלי מצויה נוסחה חילופית לרבי יהודה: "עד שינקב את הוורידין" כח ע"ב. הבבלי מדגיש שיש הבדל בין הניסוחים, וניכר שיש לו נוסח שונה מזה של המשנה שבידינו. כמובן אי אפשר לדעת האם הבבלי משמר נוסח חילופי, או מבטא שינוי שהתחולל במשך הזמן. מכל מקום יש להניח שלדעת הבבלי דעתו של רבי יהודה נדחית מפני עמדת חכמים, כלומר שאין דבריו משקפים נוהל קיים אלא דרישה מחמירה יותר, או מסורת היסטורית. כפי שציטטנו ההלכה בתוספתא לגבי שני חצאים היא כמשנה.

6 במשנה לא נאמר במופרש שיש מחלוקת וניתן היה לפרש שרבי יהודה מוסיף והוא לדעת הכל. אבל בהלכות טריפות נפסק ששחיטת הוורידים איננה פוסלת, כלומר שהבין שתנא קמא חולק על רבי יהודה. וכן הבין הבבלי כא ע"א, אם כי הוא מתחבט מעט בהבנת דברי חכמים.

7 סימני השחיטה הם מהפרטים הטכניים היסודיים ביותר בענייני שחיטה, שהייתה הלכה יום יומית. ההלכה מופיעה לראשונה במשנה, ואין לה רמז של ממש בתורה. המדרש התנאי מציג את ההלכה כציווי שנמסר למשה בעל פה כמובן, "מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה, על רוב אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה" ספרי דברים, עה, עמ' 141; בבלי, יומא עה ע"ב, אך אינו משתמש במונח "הלכה למשה מסיני". את ייחוס ההלכה למשה הם מחילים גם על המחלוקת הקודמת לגבי השוחט חצי סימן בבלי, כט ע"א. במדרשים האמוראיים ניתנים כבר טעמים מדוע נקבעו כללי שחיטה אלו: "...אלא אמר שלמה מפני מה בהמה מותרת בשני סימנים והעוף מותר בסימן אחד? אלא שהבהמה ניבראת מן היבשה, והעוף כתוב אחד אומר מן היבשה, וכתוב אחד אומר מן הים, כתוב אחד אומר מן היבשה, דכתיב וייצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' בראשית ב יט, וכתוב אחד אומר מן הים, ויאמר אלהים ישרצו המים וגו' " בראשית א כ – פסיקתא דרב כהנא, ד ג, עמ' 63; במדבר רבה, יט ג, ומקבילות. במונחים האמוראיים עצם קיום הדרשה סותר את התפיסה של הלכה למשה מסיני. ברם במבוא הכללי לפירוש המשניות כבר טענו שההלכה לא נוצרה מהמדרש, וודאי שלא ממדרש רחוק כזה, ומצד שני גם הביטוי "נצטווה משה" אינו זיכרון היסטורי אלא ביטוי לעצמת ההלכה וחשיבותה.

8 לעומת כל זאת, במדרש ארץ-ישראלי אחר שני הסימנים מכונים "דקדוקי שחיטה", וזאת בשם רבי יהודה שבמשנתנו חולק על ההלכה ויקרא רבה, כב ז, עמ' תקיז. הביטוי "דקדוקי שחיטה" מעיד לדעתנו כי שני הסימנים לא נתפסו כעיקר הלכתי אלא כדקדוק בלבד, אם כי כמובן הוא חובה לכל דבר.

9 דקדוק הוא מונח לפרטים הקטנים שעליהם יש להקפיד משנה, נזיר פ"א מ"ב, כמו "גר שקיבל עליו כל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו רבי יוסה בי רבי יהודה אומר אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים" תוס', דמאי פ"ב ה"ה, או "מצה של כותיים מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ורבי לעזר אוסר לפי שאין פקיעין בדקדוקי מצה" תוס', פסחים פ"ב ה"ג.