משנת ארץ ישראל על משנה חולין א׳:ו׳

6 הכשר בפרה פסול בעגלה כשר בעגלה פסול בפרה – במשנת פרה שנינו: "רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים. וחכמים אומרים עגלה בת שתים ופרה בת שלש או בת ארבע. רבי מאיר אומר אף בת חמש" פ"א מ"א. פרת ציבור היא רק "פרת חטאת", ובשמה האחר הנפוץ יותר "פרה אדומה", ועגלה היא עגלה ערופה דברים כא ד. מבחינה ביולוגית אכן המעבר לבגרות אצל פרות הוא בשנה השלישית. אז היא בעלת יכולת להמליט. אדם רשאי גם להביא עגלה כקרבן פרטי, אבל אז אין גילה משנה, אם היא מבוגרת יותר היא תיקרא "פרה" ואין לכך משמעות מבחינתו של המקריב. אבל לעגלה ערופה צריך לקחת רק "עגלה", כלומר בת שנה. רבי מאיר עובר משאלת גיל המינימום לשאלת גיל המקסימום. מעבר חד ממידת המעט למידת המרובה מאפיין את השיח התלמודי. ההלכה חוזרת בספרי במדבר קכז, עמ' 151. במשנת בכורות פ"ג מ"א דברי חכמים הם דברי רבי ישמעאל. אשר לצד הרֵאלי, התייעצנו עם רפתנים בני זמננו ולדבריהם כיום ההיריון של הפרה מתחיל לכל המוקדם בהיותה בת שנתיים, אך תדיר יותר רק בגיל שלוש.

7 כשר בכהנים פסול בלווים כשר בלווים פסול בכהנים – עד עתה היו הניגודים ברורים והתייחסו למשניות חד-משמעיות שגם הן קובעות מעבר ברור בין פסול להיתר. לא כן בכוהנים. כוהן בעל מום פטור מעבודת המקדש אסור בעבודה, כאמור בבכורות פ"ז מ"א ואילך, ובשום מקום לא נאמר שלוי בעל מום פסול לתפקידיו. כנגד זה לוי פסול בגלל גילו, שכן לפי התורה לוויים עובדים מבני שלושים ועד בני חמישים שנה במדבר ד ג ועוד; דברי הימים א כג ג. על כן התוספתא מפרשת: "כהנים משיביאו שתי שערות, ואפילו הן זקנים, כשרים והמום פוסל בהן. הלוים מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה כשרים, ואין המום פוסל בהן. נמצאת אומר כשר בכהנים פסל בלוים, כשר בלוים פסול בכהנים. במה דברים אמורים באהל מועד שבמדבר, אבל בבית עולמים אין הלוים נפסלין אלא בקול" פ"א הט"ז, עמ' 501. אם כן, ההכשר בכוהנים הוא בכל גיל והפסול בלוויים הוא בגיל מסוים. כן פירש הרמב"ם בעקבות הבבלי המביא את התוספתא אך בסגנון אחר כד ע"ב; הבבלי רומז לתוספתא, אך לא במפורש. ברם הפירוש מאולץ, שכן אין כאן ניגוד של ממש. ייתכן שיהיה מי שכשר בשניהם גבר למעלה מגיל שלושים ובריא בגופו או פסול בשניהם צעיר מבן עשרים והוא בעל מום. יתר על כן, התוספתא מוסיפה שבמקדש לא הייתה הגבלת גיל על לוויים אלא אם קולם התקלקל. הברייתא משקפת כמובן את מקומם של הלוויים בעיקר כמשוררים; תפקיד נוסף היה להם של שומרי השערים ועליו אין כל מגבלה, כל זמן שהם בעלי יכולת עבודה "עד שירתת" – בבלי, כד ע"ב. הניסוח אפוא מלאכותי, ואינו בא להורות הלכה אלא להזכירה. לו היינו תלויים בו להלכה היינו מסיקים שלוי בן שלושים פסול לעבודה.

8 הטהור בכלי חרש – שנגע בו טמא מבחוץ, שכלי חרס מקבל טומאה רק אם נגעה טומאה בתוכו. טמא בכל הכלים – אם נגעה טומאה באחורי כלי אחר הוא טמא. טהור בכל הכלים – שנגעה טומאה בתוכו. פירושנו בא בעקבות התוספתא: "אויר כלי חרס טמא, וגבו טהור. אויר כל הכלים טהור, וגבו טמא. נמצאת אומר טהר בכלי חרס טמא בכל הכלים טהור בכל הכלים טמא בכלי חרס" פ"א ה"כ, עמ' 501. אם כן אין זה כלל מקיף אלא הוא מתייחס למרכיב הלכתי אחד, אך בניגוד למקרה הקודם מרכיב זה שריר וברור בחיי היום יום.

9 טמא בכלי חרש – התוספתא מעמידה את המשנה במקרה מסוים: "והמביא ארונות, ותנורין, ספלין, וכלי חרש, מחוצה לארץ לארץ עד שלא הוסקו טמאין משום ארץ העמים, וטהורין משום כלי חרס. משהוסקו טמאין משום כלי חרס, וטהורין משום ארץ העמים. נמצאת אומר בשעה שטמאין משם ארץ העמים טהורין משום כלי חרש, ומשעה שטמאין משום כלי חרש טהורין משום ארץ העמים" פ"א הכ"ב, עמ' 501. ההלכה מצויה בתוספתא כלים בבא קמא פ"ג ה"ו, עמ' 571 אגב הדיון בגמר מלאכה של כלי חרס, ובתוספתא אהלות פי"ז ה"ד, עמ' 615 אגב הדיון בארץ העמים. ההלכה נשמעת חידתית, אך פשוטה. כלי חרס הנוצר בחוץ לארץ טמא משום טומאת ארץ העמים, טומאה זו משמעה שחומר הגלם טמא. אבל הכלי עצמו אינו טמא משום שטרם נגמרה מלאכתו. לאחר שהוסק נגמרה מלאכתו והוא עלול "לקבל טומאה", כלומר אם נגע בו טמא שרץ ייטמא. אבל הוא טהור מטומאת ארץ העמים, שכן עתה הוא כלי ולא חומר גלם.

10 אם כן, המשנה מנסחת כלל אב. הוא מתאים בעצם למקרה אחד מסוים, ונראה שנעשה כאן מאמץ למצוא באופן מלאכותי מקרים נוספים שניתן לנסחם באותו ניסוח מתוחכם.

11 טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות טהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ – גם כאן התוספתא מפרשת את המקרה הייחודי שבו מדובר: "פשוטי כלי עץ טהורין, וגולמיהן טמאין. פשוטי כלי מתכות טמאין, וגולמיהן טהורין. נמצאתה אומר טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות, טהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ" פ"א הכ"א, עמ' 501. "פשוטי כלי עץ" הם כלים ללא כלי קיבול כגון טבלה, ואין הם מקבלים טומאה גם אם ייגע בהם שרץ. הלכה זו שנויה במסכת כלים, והיא בסיס להלכות רבות משנה, כלים פ"ב מ"א ומקבילות. הגדרת "גולמי כלי מתכת" שנויה בתוספתא: "ואלו הן גולמי כלי מתכות שהן טהורין, כל שהוא עתיד לשוף, ולגרר, ולכרכב, לשבץ, ולהקיש בקורנוס, היו מחוסרין כן אוגן ואוזן ויד טהורין מחוסרין כסויין טהורים" כלים בבא מציעא פ"ב ה"י, עמ' 580; בבלי, כה ע"א. אם כן, הגלמים הם גם כלים כמעט שלמים "הרי הן ככלים" תוס', כלים בבא קמא פ"ז הי"ז, עמ' 578, אלא שחסר בהם גמר המלאכה עיצוב וליטוש סופי. כאמור בפירושנו לכלים שם לדעת רבן שמעון בן גמליאל הם טמאים.

12 בכלי מתכות לא נדרש כלי קיבול לקבלת טומאה, וכלי כסכין, שריון וכדומה מקבלים טומאה גם אם אין בהם כלי קיבול. לעומת זאת הגולם, כלומר גוש המתכת, אינו כלי, ובעץ העץ הטבעי כבר מקבל טומאה אם יש בו כלי קיבול.

13 גולמי עץ אכן מקבלים טומאה, והלכה זו שנויה במשנת כלים פי"ב מ"ח, ובתוספתא: "ואלו הן גולמי כלי עץ שהן טמאין כל שהוא עתיד לשוף לגרר לכרבב ליטול בטינס. היו מחוסרין כן, הוגן, אוזן ויד, טמאין מחוסרין חטיטה טהורין" כלים בבא מציעא פ"ב הי"ז, עמ' 581. אם כן גולמי כלים הם כלים שטרם שויפו, ואילו כלי שיש להוסיף לו ידית טמא, ואם צריך לחקוק את תוכנו עדיין איננו כלי. בפירושנו למסכת כלים נרחיב בהלכה זו.

14 בהמשך התוספתא: "כל גולמי כלי עץ טמאים... מפני שהן מחוסרים שליקה וממירים את מה שבהן" כלים בבא מציעא פ"ב הי"ט, עמ' 581. אם כן אין כאן גמר מלאכה, לא בגלל הצורך בשיוף אלא שעצים אלו "ממירים", כלומר גורמים לאוכל שבתוכם להיות מר לקבל את טעם העץ, וכפי שהסביר הראב"ד. התוספתא מבינה אפוא שהשליקה היא ממש בישול והרתחה להוצאת טעם הלוואי שנותר בעץ. במקרה זה אין די בהחלקה ושיוף אלא יש צורך בבישול ממושך של הכלי במים חמים.

15 במקרה רגיל פירוש התוספתא צריך היה להכריע כנגד כל הצעות הפרשנות שלנו. ברם יש כאן צירוף של גורם חדש, שהכלי אינו שלם עד הסרת טעם הלוואי ממנו. יתר על כן, מדוע לצמצם את המשנה לכלים של בישול או אכסון ולא לפרשה בכלים רגילים לנוי או לעבודה? צירוף זה, "וממירים את מה שבהן", נראה אפוא כתוספת מאוחרת אף שהוא מצוי בכל שלושת עדי הנוסח שבידינו, ובנוסח הראב"ד, אך כנראה לא היו בנוסח הרמב"ם והר"ש. השאלה היא האם באמת התוספתא מפרשת את המשנה או שהיא מציעה כלל הלכתי אחר, ולשונה נגררת אחר לשון המשנה, וקשה. בפירושנו למסכת כלים הרחבנו בהלכה זו, וכאן נסתפק בעצם ההלכה, ולא נרחיב בדוגמאות שהתוספתא בכלים מביאה.

16 אשר לגולמי כלי מתכות, הלכה זו שנויה במחלוקת: "ארבעה דברים רבן גמליאל מטמא וחכמים מטהרין... וגולמי כלי מתכות" עדיות פ"ג מ"ט; כלים פי"ב מ"ו. העמדה של חכמים חוזרת במקבילות: "גולמי כלי מתכות הרי הן ככלים אלא שהן טהורין" תוס', כלים בבא קמא פ"ז הי"ז, עמ' 578. המשפט סותר את עצמו מיניה וביה. מה פירוש "הרי הן ככלים"? הרי כל משמעות הכלי היא שהוא טמא, אם כן אין הם ככלים! המשפט נראה כניסיון לנסח את ההלכה כדעת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים כאחד, אך הסתירה נותרת. ברם אפשר שאין כאן הלכה אלא הסבר מהם גולמי כלים, כמו בברייתא הבאה.

17 החייב בשקדים המרים פטור במתוקים החייב במתוקים פטור במרים – גם כאן התוספתא מפרטת את המקרה המיוחד: "שקדים המרים קטנים חייבין, גדולין פטורין. ומתוקין גדולים חייבין, קטנים פטורין. נמצאת אומר חייב בשקדים המרים פטור במתוקין חייב במתוקין פטור במרים" פ"א הכ"ד, עמ' 501. זנים שונים לשקדים, מהם מרים הנאכלים קטנים, וגדולים שאינם מרים ולכן הם מכונים "מתוקים". מי שיש לו שקדים מרים פטור ממעשר כאשר הם גדולים, שכן אז הם חדלים מלהוות אוכל, ומי שמגדל זן שקדים מתוקים פטור מלעשר כשהם קטנים מעשרות פ"ט מ"ד. בתוספתא שם הדברים שנויים אחרת: "שקדים המרים חייבין בין קטנים בין גדולים, שקדים מתוקין משתפרוש קליפתן החיצונה" מעשרות פ"א ה"ב.

18 בירושלמי מובאת דעה נוספת: "תני רבי ישמעאל בירבי יוסי משום אביו, שקידים המרים הרי אילו פטורין, ומתוקין אינן חייבין עד שתפרוש קליפתן החיצונה. הורי רבי חנינה בציפורי כהדא דרבי ישמעאל בי רבי יוסי. במה הורי? ציפוראי אמרי במרים. רבי זעירא אמר במתוקים. אמר רבי יוחנן ירדו לכאן נתחייבו, עלו כבר נפטרו. הורי רבי פינחס כיון שראה שלשה שפירשה קליפתן החיצונה, שהוא תורם את כל הקופה..." מעשרות פ"א ה"ד, מט ע"א. אם כן יש מחלוקת על חיובם של שקדים מרים. יש להניח ששקדים אלו גדלו בעיקר כשקדי בר, ואילו לגבי שקדים רגילים רבי ישמעאל בי רבי יוסי משום אביו מחייב מהרגע שהתגבשה הקליפה החיצונית, שהוא שלב מתקדם יותר של הבשלה. רבי חנינה, שהיה ראש בית המדרש בציפורי, הורה כמותו. מחלוקת האמוראים היא על מה הורה רבי חנינה, על שקדים מרים או על שקדים מתוקים. רבי יוחנן ישב בטבריה והנהיג את בית המדרש בה; הוא פסק כמשנתנו והניח שרבי חנינה הורה להיתר ששקדים מרים מותרים. בדבריו יש לגיטימציה למנהג המקומי. אותם שקדים שהם שם פטורים, ואם ירדו לכאן הם חייבים.

19 שם, "למעלה", היא ציפורי, וירדו ל"כאן", היא טבריה. הסיפור מובן על רקע הווי החיים בבתי המדרש. רבי חנינא היה המנהיג הוותיק שהנהיג את ציפורי בירת הגליל ובירת העם היהודי באותה תקופה. רבי יוחנן עזב את ישיבת ציפורי מתוך הסתייגות מהנהגה זאת ומתוך רצון לעמוד בראש בית מדרש עצמאי, ולימים הפך למנהיג לימוד התורה של דורו. עצמאות זו ניכרת בפסיקה זאת. במקביל יש בתלמוד לגיטימציה למנהג מקומי. המנהג הוא העדפה או פסיקה של צד אחד במחלוקת. תפיסה כזאת של מנהג מקומי שיש לנהוג לפיו עולה גם בפרק ד במסכת פסחים. גם במסכת פסחים שם המנהג הוא לעתים צד אחד במחלוקת רגילה.

20 בתלמוד הבבלי מובא נוסח אחר לדברי רבי ישמעאל ברבי יוסי: "דתניא, שקדים המרים, קטנים – חייבין, גדולים – פטורין. מתוקים, גדולים – חייבין, קטנים – פטורין. רבי שמעון ברבי יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור, ואמרי לה זה וזה לחיוב. אמר רבי אילעא: הורה רבי חנינא בציפורי כדברי האומר זה וזה לפטור. ולמאן דאמר זה וזה לחיוב, למאי חזי? – אמר רבי יוחנן: הואיל וראוי למתקן על ידי האור" עירובין כח ע"ב; חולין כה ע"ב. אם כן רבי ישמעאל אמר או "זה וזה לחיוב" או "זה לזה לפטור". מי שאומר "זה וזה לחיוב" הרי זה משום שניתן להסיר את מרירות השקד בבישול.

21 הסבר הבבלי קשה ביותר: האם אכן יש מי שסבור ששקדים רגילים פטורים ממעשרות? הרי הם פרי תרבות לכל דבר! הביטוי "זה וזה לפטור, ואמרי לה זה וזה לחיוב" חוזר פעם נוספת ומיוחס לאותו חכם בבלי, פסחים לז ע"א. בשני המקרים המסורת הארץ-ישראלית שונה. דומה אפוא שהביטוי מועבר מהסוגיה שם, ויש להבין את דברי רבי ישמעאל כחלים רק על שקדים מרים. "אלו ואלו" הם שקדים מרים קטנים וגדולים. למעשה פטור שקדים מרים קטנים כבר מכיל בתוכו את הפטור שלהם גם כשיהיו גדולים, אך המשפט נוסח כפי שנוסח בהשפעת המקבילה בבבלי פסחים. אם כן: לפי התוספתא והירושלמי שקדים מרים פטורים תמיד, ולפי הבבלי יש דעה שהם חייבים תמיד. בנוסף לכך יש מחלוקת האם הקליפה המדוברת היא הקליפה הפנימית או החיצונית.

22 דין שקדים