משנת ארץ ישראל על משנה חולין י״א:ב׳

2 לפי כתב-יד קופמן

3 וכמה הוא מרובה – מה ההגדרה הכמותית של "מרובה". המשנה הקודמת השתמשה במינוח זה וקבעה שראשית הגז נותנים רק "במרובה", ולא דקדקה בו כדי שלא לפגוע ברצף הדיון. עתה היא מטפלת בפרטים. בית שמי אומרים שתי רחלות שנאמר יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן – ישעיה ז כא. אם כן שתי צאן הן המינימום של חיוב, וגם עני שיש לו רק שתי צאן חייב במצווה. ובית הלל אומרים חמש שנאמר חמש צאן עשויות – שמואל א כה יח. הסיפור בתנ"ך הוא שאביגיל הביאה לדוד חמש צאן מבושלות. אין לו כמובן כל קשר לראשית הגז, אלא נזכר בו המספר חמש צאן כאסמכתא בלבד, וכן בספרי דברים, ושם צורפה דרשה נוספת: "רבי עקיבה אומר ראשית הגז שתים, צאנך ארבע, תתן לו הרי חמש" קסו, עמ' 215. בבבלי נשמע הד שונה לדרשה זו: "תניא דבי רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: ארבע, שנאמר 'וארבע צאן תחת השה'; תניא, אמר רבי: אלמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי קבלה – אנן דברי בריבי שומעין, וכל שכן שדבריהם דברי קבלה, ודברי בריבי דברי תורה" קלז ע"א. רבי מצדד בדרשה המבוססת על התורה, שכן דרשה כזאת עדיפה על דרשה מדברי נביאים. אך בו בזמן הוא גם מודה שלא זה השיקול המכריע, אלא שהוא דבק בדברי רבי ישמעאל חברו, בנו של רבי יוסי הגלילי.

4 בעדי נוסח מאוחרים נוסף "רבי דוסא בן הרכינס אומר". גם לפי רוב עדי הנוסח הטובים רבי דוסא אומר את העמדה הנגדית המנויה במשנה להלן, אך דבריו מופיעים בסוף המימרה. חמש רחלות גוזזות – כולן יחד, או כל אחת לחוד, מנא מנא ופרס – שני מנים וחצי, חייבות בראשית הגז – קשה לעקוב אחר משמעותו המדויקת של המונח "מנה". המנה משמש בשני תפקידים עיקריים. המנה הוא מאה מטבעות של שקל 25 דינר, או סלע, או שהוא משקל בפני עצמו. באופן תאורטי אמור היה משקלם של המטבעות להתאים למשקל המנה, אך בפועל היו ביניהם הבדלים. הבעיה השנייה היא שהמונח "מנה" שימש בכל ארצות אגן הים התיכון המזרחי, ברם בכל מקום וזמן היה לו משקל שונה. המנה הוא מאה דינרים, ומשקל הדינר הוא ארבעה גרם בערך 400 גרם למנה. לפי חישוב זה, שישים מנה הם אפוא כעשרים וארבעה קילוגרם. מאידך גיסא המנה הוא שתי ליברות, ובמזרח ההלניסטי המנה היה 450 גרם עד 660 גרם לערך, אך היה גם מנה כבד שמשקלו 840 גרם. במשנת שביעית נזכר המנה האיטלקי. אפיפניוס בספרו על המידות והמשקלות סעיף 51 אומר שהמנה המקראי הוא מטבע כסף, אבל מנה איטלקי מכיל 40 סטטר ססטרציוס, שהוא 20 אונקיות והם ליברה ושני שליש. הוא גם מספר על מנים אחרים, זה של תבאי שהוא 60 סטטר 2.5 ליברה, ויש מנה של שתי ליברות ואף של ארבע ליברות. מכל הנתונים נראה להעדיף את תיאורו למנה האיטלקי, שהרי עליו המשנה מדברת במפורש. אונקיה היא אחד חלקי 12 של ליברה, הליטרה ליברה הרומית היא 325-330 גרם, ומאוחר יותר מהמאה הראשונה ואילך גם 360 גרם. המנה הנדון כאן הוא אפוא 400-430 גרם. 400 גרם הם גם התוצאה היוצאת מחישוב המנה לפי 100 דינרים לעיל. שישים מנה הם 24-26 ק"ג.

5 במקביל אפשר לפרש את משנתנו במנה צורי שמשקלו כאמור נע בין 400 ל-600 גרם, ומנה כבד משקלו קצת יותר מ-800 גרם. אם כן כל כבשה אמורה להניב 1500-1000 גרם צמר. אפשר גם לפרש שחמש הכבשים יחדיו מניבות משקל צמר כזה. השקלים היהודיים אלו שטבעו הרשויות היהודיות העצמאיות הם כנראה המטבע המכונה במשנה "ביהודה" ומשקלם כ-14 גרם, ולפי זה הסלע הוא 28 גרם, ולפי החישוב דלהלן 30 סלעים במנה הרי משקל המנה 840 גרם, וחמש הכבשים מניבות 4.2 ק"ג צמר, והדברים הולמים את משקל המנה הצורי.

6 יבול הצמר של כבשה משתנה ממין למין. באתר ויקיפדיה נמסר שיבול כבשים מזנים הנועדים לגידול צמר הוא 3.78 ק"ג. מהכפר הערבי אנו מכירים בע"פ משקל נמוך בהרבה.

7 דברי רבי דוסה – איננו בעדי הנוסח המשניים שייחסו לו את המימרה קודם. וחכמים אומרים חמש רחילות גוזזות כל שהן – לא חשוב כמה כל כבש מניב, אבל רב "פירש" את המשנה "מנה ופרס" בבא בתרא קנ ע"א, כלומר מנה וחצי. למעשה זו דעה שלישית; היא מוצגת כפרשנות, אך למעשה היא חולקת. המחלוקת בלי עמדתו של רב חוזרת במשנת עדיות פ"ג מ"ב, ובתוספתא נוסף: "חמש רחלות גוזזות מנה ומנה ופרס שהן שבעים וחמש סלעים חייבות בראשית הגז דברי רבי יוסא וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן" פ"י ה"ד, עמ' 511; עדיות פ"א הט"ז, עמ' 456. החידוש הוא ששני מנים וחצי הם 75 סלעים, כלומר מדובר במנה של שלושים סלע, כלומר מנה כבד, לא של עשרים וחמישה סלעים אלא של שלושים סלעים. כפי שאמרנו היו שיטות משקל שונות שנהגו במקביל.

8 בבבלי מובא שיעור נוסף של האמורא שמואל החולק על כל קודמיו התנאים: "ושמואל אמר: ששים, ונותן סלע אחת לכהן" קלז ע"ב. שמואל מדבר על יבול של שישים סלעים אולי ממנה של עשרים וארבעה סלעים, אך גם על מתנה בשווי סלע אחד, בניגוד לדברי המשנה להלן. בהמשך הסוגיה שם מובא גם פירוש אחר או נוסף לדברי שמואל, שיש להרים אחד חלקי שישים, ולכן מצטרף גם רב. בפירוש זה נעסוק להלן. כפי שראינו פעמים מספר לבבלי מסורות שונות מזו של משנתנו, וכנראה גם פה הייתה לשמואל נוסחה אחרת במשנה, או שלא הכיר בסמכותה של המשנה.

9 אם כן שני תנאים של "מרובה" הם, והם תנאי לנתינת ראשית הגז: עדר קטן של חמש כבשים לפי בית הלל, ומשקל מינימלי של צמר. לא ברור האם הכוונה שכל רחלה תיתן כמות כזאת, או כולן יחד. אם אכן משקל הצמר שעל כבשה רגילה קרוב למשקל הצמר שמניבה כבשה בימינו בתנאי טיפוח שהעולם הקדום יכול היה רק לחלום עליהם, כ- 3.8 ק"ג, הרי הכוונה שכל כבשה נותנת מנה, או 2.5 מנים, וצריך שהעדר ימנה חמש כבשים. לפי בית שמאי שני כבשים בלבד, וההגדרה "מרובה" היא לשיטת בית הלל בלבד.

10 ומה הוא נותן לו – מהו שיעור הנתינה של ראשית הגז, משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל – הסלע הגלילי הוא סלע פשוט, והסלע ביהודה הוא סלע קודש, ומשקלו כפול. סלע הקודש הוא כ-8 גרם, ו"כדי נתינה" הוא אפוא ארבעים גרם. מלובן ולא צויי – "צויי" הוא מלוכלך. הצמר הנגזז מהכבש מעורב בלכלוך רב, וצבעו אפור. את הצמר שטפו וניקו היטב, וזהו הליבון שבמשנה. כדי לעשות ממנו בגד קטן – חמישה סלעים מספיקים כדי להכין מהם לארוג מהם בגד קטן או בגד לקטן. שנאמר תתן לו – דברים יח, שיהא לו – ברוב עדי הנוסח "בו כדי", מתנה – שהמתנה תהיה משמעותית. בספרי נאמר: "תתן לו, שיהא בו כדי מתנה. מיכן אמרו כמה נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה, שהם עשר בגליל. מלובן ולא צוי, כדי לעשות ממנו בגד קטן, שנאמר תתן לו שיהא בו כדי מתנה" ספרי דברים, קסו, עמ' 216.

11 שיעור דומה נאמר לגבי הספק האריגה שאישה חייבת לארוג.

12 הספק אריגה לעומת ראשית הגז

13 אי אפשר שלא להתרשם מהקשר הספרותי בין שתי המשניות, וממילא עולה השאלה האם אכן המספרים הללו הם רֵאליים, או שמא לפנינו תבנית ספרותית, או אולי באחד המקרים השיעורים רֵאליים ובאחר הם מועברים כהיקש ספרותי בלבד. החשש להיקש ספרותי מתעצם נוכח העובדה שהמשנה אינה קובעת תוך כמה זמן אמורה האישה לטוות חוט במשקל כזה, תוך יום, שבוע, חודש?

14 המושג "בגד קטן" אינו מוגדר דיו, אבל בבדיקות שעשינו בבגדי צמר כיום הרי שבגד רגיל, שאינו סודר חם, לילד בן עשר, שוקל בסביבות 300 גרם.

15 בירושלמי מופיעה מסורת אחרת: "תני הביכורים אחד מששים, ראשית הגז אחד מששים, תרומה טמיאה אחד מששים" ביכורים פ"ג ה"א, סה ע"ג. כפי שאמרנו, הצעה כזו מצויה גם בבבלי בשמם של רב ושמואל, אלא ששם הנוסח הוא: "רב ושמואל דאמרי תרוייהו שניהם ראשית הגז בששים" קלז ע"ב. משפט זה אפשר לפרשו באחד חלקי שישים, או בשישים סלעים כמו שהשתמשנו במשפט לעיל. כך או כך, ההלכה של אחד משישים מופיעה בספרות האמוראית. שיעור זה שונה לחלוטין באופיו, ומקרב את ראשית הגז לשיעור של תרומה, ביכורים ושיעורים נוספים לעיל פ"ז מ"ד. "חמש סלעים" הוא שיעור קבוע שאינו מותנה בכמות היבול ובלבד שיש כדי יבול מינימלי; שיעורו היחסי הוא אחד חלקי חמישה עשר. אבל אם מספר הכבשים עולה, הרי שאחוז ההפרשה יורד. לא קשה להבין כיצד נקבע שיעור כזה, שהרי זה שיעור רגיל, אך קשה יותר להבין האם התלמוד חולק על המשנה? האם לפנינו נוהג מחמיר או מקל?

16 לא היספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור – כפשוטם של דברים את הצמר צריך לתת כשהוא נקי ולפני צביעה; אם בעל הבית צבעו הוא פטור מהרמת ראשית הגז. הדרך המשפטית להסביר את ההלכה היא שהצובע קנה את הצמר בעיבודו, אבל אם כך הרי שעדיין הוא חייב לתת לכוהן את דמי מה שנלקח ממנו לא ניתן לו. לדעתנו יש להבין את ההלכה על רקע הגישה המצמצמת את ביצוע המצווה למעשה. חכמים אפשרו כאן דרך לעקיפת המצווה, ואם בעל הצאן לא שילם את חלקו וצבע את הצמר – נפטר מחובתו. כל זאת כמו דברי אביי: "אי מה תרומה טובלת אף ראשית הגז טובלת? אמר ליה אמר קרא 'וראשית גז צאנך תתן לו' – אין לך בו אלא מראשיתו ואילך" בבלי, קלו ע"א. כלומר, אם לא נתן ב"ראשית" נפטר הבעל מחובתו, והצמר אינו טבל שהשימוש בו אסור עד שיפריש. דיון אחר הוא האם מי שמכר צמר לגוי נפטר מחובת ראשית הגז; אמוראי בבל נחלקו בכך, והנימוק שסתם הגמרא מביאה הוא: "פטור – בעידנא דקא מלא שיעורא, בעינן צאנך – וליכא" קלח ע"א – בזמן שנוצר השיעור אנו צריכים שהצאן יהיה של הגוזז, ומצב זה אינו קיים.

17 לא ברור האם מדובר במצב של מכירת הצאן או מכירת הגז הראשון, כך או כך זו דרך לחמוק בהיתר מקיום המצווה, ולמעשה הדרך קיימת גם אם מכר ליהודי, שהרי עדיין אין כאן "צאנך". בתוספתא קיימת נוסחה אחרת של ההלכה: "היו לו שתי צאן גוזז ומניח, גוזז ומניח, אף על פי שעתיד להוסיף עליהן, אין מצטרפות. היו לו חמש גוזז ומניח, גוזז ומניח, אפילו שתים ושלש שנים, הרי אלו מצטרפות. צבען טואן ומכרן, אין מצטרפות. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, צבען הרי אלו מצטרפות" פ"י ה"ו, עמ' 511. התוספתא פותחת בהצעה אחרת לעקיפת המצווה. בעל הצאן לא יגזוז את צאנו ביחד, אלא בקבוצות של שתיים, וכך לא ייווצר השיעור הנדרש, זאת אף שהוא עתיד להוסיף על מספר בני הצאן. כנגד זה קצב הצביעה אינו משחרר כליל את הבעל מראשית הגז, אלא רק מאפשר שלא לצרף גיזה שכבר נצבעה עם גיזה שטרם נצבעה. ניכר לעין שהתוספתא רוצה לעמעם את החידוש שבמשנה ולצמצם את השפעת הצביעה. רק אם גזז חמישה צאן מה שצבע נחשב לגיזה עצמאית שאינה מצטרפת, אבל אם צבע את כל הצמר, או את היבול של חמש כבשים, חייב בראשית הגז. לדעתנו התוספתא מפרשת את המשנה "פירוש יצירתי" כדי לעמעם את החידוש שבה, ואנו רואים בכך ראיה לכך שהמשנה נתפסה כנועזת, שכן היא מציעה דרך לגיטימית לעקיפת המצווה. מצדנו נוסיף שזו גם ראיה לכך שרבים לא קיימו את המצווה, וכמו בהפרשת מעשר מצאו חכמים דרך לעמעם את העברה.

18 עוד שנינו בתוספתא: "הלוקח גז צאנו של חברו ולא הפריש הימנו ראשית הגז, הלוקח פטור. חומר בזרוע ובלחיים ובקבה מבראשית הגז" פ"י ה"ח, עמ' 511. גם זו דרך לעקוף את המצווה, למכור את הגז. המוכר לא הפריש באיסור, אבל הלוקח פטור.

19 ליבנו ולא צבעו חייב – בראשית הגז, כרגיל, הלוקח גז צאנו שלנוכרי פטור מראשית הגז – אף זו הקלה, ועוד אנו לומדים על הסדר של קניית הצמר עוד בטרם נגזז. בשדה נקרא הסדר זה בערבית של ימינו מכירה "פדאן", כשהפֵרות על הקרקע. לקח עז – ברוב עדי הנוסח "לקח גז צאנו", של חבירו ואם שייר המוכר – כבשים וצמר לעצמו, המוכר חייב ואם לאו הלוקח חייב – וכן בספרי דברים קסו, עמ' 216.

20 היו לו שני מינים – של כבשים, שחופות ולבנות – לפי ההקשר "שחופות" הן כבשים שצמרן אינו לבן, ברם איננו מכירים שימוש זה. במקורות אחרים ברור ששחוף הוא מסורס תוס', בכורות פ"ה ה"ד, עמ' 540, וכן מתוארים הסריסים במגילת אסתר אסתר רבה ד ג. נראה שהכוונה לכבשים זכרים שסורסו בדרך זו או אחרת, כדי שהרבעת הכבשים האחרות תיעשה על ידי איל זכר חזק ובריא במיוחד. מכר לו שחופות אבל ולא לבנות – צריך לתקן "אבל לא לבנות", כמו ברוב עדי הנוסח, זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו – כל קבוצה היא עדר בפני עצמה ונותנים את ראשית הגז ממנה.

21 הפרק הקצר שלנו עוסק כאמור בראשית הגז ומקביל לפרק הקודם העוסק במתנות כהונה. בתוספתא מודגשת ההקבלה בכך שיש בה גם ברייתא מקבילה למשנה ב בפרק הקודם: "כל הקדשים שקדם מומן קבוע להקדישן וניפדו חייב בראשית הגז. אבל אם קדם הקדישן את מומן, או מום עובר להקדשן, לאחר מכן נולד בהן מום קבוע. ניפדו פטורין מראשית הגז" פ"י ה"ג, עמ' 511.