משנת ארץ ישראל על משנה חולין י׳:ג׳

3 לפי כתב-יד קופמן

4 בכור שניתערב במאה וזמן בזמן – הב' היא תיקון של סופר אחר מלמעלה. "בזמן" היא הצורה המקובלת, אך מי שאינו מדגיש את הב' עלול לכתוב "ווזמן" או "וזמן". שמאה שוחטין את כולם פוטרין את כולם – מאה אנשים כל אחד מביא את הבכור שלו, אם כן כל ולד הנשחט הוא ספק בכור 50% ובמקרה של ספק כזה מחמירים, והכול בכורות. אחד שוחט את כולם פטורין לו – אבל אם אחד שוחט את כל הוולדות הרי שיש כאן אחד למאה, ובעל המשנה סבור שהבכור עולה באחד למאה, כלומר התערובת מטהרת את הספק הקטן של אחוז אחד 1%. האבחנה הנקוטה במשנה היא מיוחדת. דיני תערובת מצויים במכלול נושאים הלכתיים ונקבעו שיעורים שונים לביטול ברוב. לעיל בפ"ז מ"ד סקרנו את האפשרויות השונות, וביטול באחד למאה הוא הדין הנפוץ ביותר. עם זאת, משנת טהרות קבעה: "ספק בכורות אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה בין טמאה בין טהורה שהמוציא מחבירו עליו הראיה" פ"ד מי"ב. אם כן בספק רגיל 50% חל דין "המוציא מחברו עליו הראיה", וספק בכור יוצא לחולין. כלומר, כדי להחמיר צריך להביא ראיה כלשהי. אם כן משנת טהרות חולקת על משנתנו. עיקרון זה עומד במרכז המחלוקת גם במשנת בכורות:

5 רחל שלא בכרה, וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחד. רבי יוסי הגלילי אומר שניהם לכהן, שנאמר שמות יג 'הזכרים לה' ', וחכמים אומרים אי אפשר! אלא אחד לו ואחד לכהן. רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה. רבי עקיבא אומר משמנים ביניהן, והשני ירעה עד שיסתאב, וחייב במתנות. רבי יוסי פוטר. מת אחד מהן, רבי טרפון אומר יחלוקו, רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה... פ"ב מ"ו. במשניות הבאות בבכורות שם סדרת דוגמאות נוספות לאותה מחלוקת. המדובר במקרה ששני בכורים נולדו כאחד. הבכור מגיע לכוהן, אך כאן לא ברור מיהו הבכור. במשנה שתי עמדות מרכזיות:

6 1. הכוהן מקבל את שני הבכורים מתוך ספק. כל אחד מהם הוא ספק בכור, וספק בכור להחמיר לכוהן כספק בכל מצווה – רבי יוסי הגלילי.

7 2. אחד לו ואחד לכוהן – חכמים רבי עקיבא ורבי טרפון ואולי עוד חכמים.

8 העמדה השנייה עדיין משאירה כפתוחה את השאלה כיצד מתבצעת החלוקה ולכך שתי גישות:

9 2א. הכוהן בוחר את היפה – עדיפות לכוהן – רבי טרפון.

10 2ב. יחלוקו עם מחלוקת נוספת על חובת מתנות של ה"בכור" השני – רבי עקיבא.

11 3. מת אחד מהם:

12 3א. יחלוקו – רבי טרפון.

13 3ב. המוציא מחברו עליו הראיה – רבי עקיבא.

14 3ג. איננו במשנה, אך מתבקש מהרישא 1. רבי יוסי הגלילי שאמר שהכול לכוהן ודאי יגיד גם במקרה של בכור אחד שהכול לכוהן.

15 חילוף העמדות בין רבי עקיבא ורבי טרפון חשוב, אך לא לצורך פירוש משנתנו. אין במשנה הצעה שלא יתנו לכוהן אף בהמה, כלומר שדין "המוציא מחברו עליו הראיה" יחול על עצם הנתינה לכוהן. משנתנו מרחיבה את התפיסה של "המוציא מחברו עליו הראיה" ואומרת שכל ספק בכור אינו ניתן לכוהן. מעתה עלינו לשאול האם הייתה אכן עמדה שלא צריך לתת לכוהן מאומה? עמדה כזאת מובנת מההיבט הממוני, והיא מתאימה להתחייבות כספית, אך אינה מתאימה להתחייבות דתית. מעתה, שתי דרכים לפנינו. האחת לפרש שמשנתנו מציעה דרך שלישית שאיננה במשנת בכורות; השנייה שמשנתנו מדברת על מקרה של בכור אחד בלבד, והיא כרבי עקיבא. פירוש זה הרמוניסטי ודחוק קמעא, שכן תנאי זה איננו במשנתנו. מכל מקום, משנתנו שנויה במחלוקת בין חכמי דור אושא והיא כאחת הדעות במחלוקת, או עמדה נוספת שאיננה במשנת בכורות.

16 בנושא זה של ממון המוטל בספק שתי עמדות עיקריות. בית שמאי פוסקים: יחלוקו, ובית הלל נוקטים בדעה של "המוציא מחברו עליו הראיה", או בניסוח התנאי "נכסים בחזקתן" יבמות פ"ד מ"ג. משנת בבא מציעא דנה בוויכוח דומה בין שניים שמצאו טלית פ"א מ"א, ופוסקת "יחלוקו" כדעת בית שמאי. אבל התוספתא שם פ"א ה"א מהלכת בשיטת בית הלל שכל אחד מקבל את מה שתפוס בו, ו"המוציא מחברו עליו הראיה". ספק אם התוספתא חולקת על המשנה או מפרשת אותה בלבד, שכן במשנה שם מדובר על מקרה שאף אחד אינו תפוס. בתוספתא בבא מציעא פ"ו ה"ג נקבע ששניהם פטורים מהשבועה, ואין בה תשובה מה יהיה גורלה של התביעה. נראה שהתוספתא "מתנסחת" במפורש כך שלא תנקוט עמדה במחלוקת עקרונית זו שבין שני בתי ההלכה.

17 שאלה זו של "יחלוקו" או "המוציא מחברו עליו הראיה" מעסיקה את סוגיית התלמודים למשנת בבא מציעא ירו', בבא מציעא פ"א ה"א, ז ע"ד; בבלי, ב ע"א ואילך. בשניהם מקובל שלתפוס עמדת יתרון: "הכל הולך אחר התפוס בעדים" ירו', שם. הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה" מקובל בספרות התנאים ללא עוררין, והוא הכלל הבסיסי של דיני ממונות. בוויכוח בין שניים אי אפשר להפקיע ממון מאחד הצדדים ללא הוכחה, ואת ההוכחה צריך לספק התובע משנה, בבא קמא פ"ג מ"א. עם זאת, כפי שאמרנו בית שמאי מעדיפים חלוקה.

18 במשנת ביכורים מצוטט כלל זה בשמו של רבי אליעזר פ"ב מ"ג. בדרך כלל רבי אליעזר מהלך בשיטת בית שמאי, הווה אומר שגם בית שמאי מקבלים את הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", אלא שבית שמאי מעדיפים את החלוקה השווה על פני העדיפות למחזיק. עמדות דומות של שני הבתים חוזרות במשנה לעניין חלוקה במקרה אחר משנה, בבא בתרא פ"ט מ"ח-מ"ט.

19 במשנת בכורות שציטטנו מצויה מחלוקת דומה: רבי טרפון, אף שהיה מקורב לבית שמאי ובמקרים רבים הילך בשיטתם, מעדיף חלוקה שווה כבית הלל, ורבי עקיבא, ממשיכם המובהק של בית הלל, מעדיף לנקוט בכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה". משניות סתמיות אחרות מהלכות בשיטת בית שמאי ומעדיפות להעמיד נכסים בחזקתם, ורק במקרה שאין חזקה נקבע ש"יחלוקו" משנה, גיטין פ"ח מ"ג; בבא בתרא פ"ב מ"ו.

20 כללו של דבר, בית שמאי מעדיפים לחלק ולא השתמש בטיעון הפורמלי-משפטי של "המוציא מחברו עליו הראיה" או "יעמדו נכסים בחזקתם", ובית הלל מעדיפים את הכלל הפורמלי. עם זאת, שני הבתים מסכימים על עצם הכללים וחולקים רק בעדיפות, לאיזה כלל יש עדיפות.

21 המוציא מחברו עליו הראיה והעמדה החולקת, "יחלוקו", הם כללים בדיני ממונות. בהשאלה הועבר הכלל לכל ספק, כולל ספקות בדיני הרמת בכורות, תרומות ומעשרות, ומשנתנו היא דוגמה לכך וכן משנת בכורות פ"ב מ"ו-מ"ח; סוטה פי"ג ה"י ועוד. מצד שני אפשר היה לגבש כלל נגדי שזהו ספק במצווה מהתורה, וספק לחומרא, ויש גם דעה כזאת. מבחינה דתית ההכרעה שבמשנתנו היא רבת חשיבות. המצווה נתפסת כחוב כספי רגיל וההיבט הדתי, שהמצווה נועדה לספק רצון שמים, נדחה. יש בכך משום הפיכת המצווה מערך דתי לנטל כלכלי. בעקיפין יש כאן לגיטימציה ליחיד לתור אחר דרכים להיפטר מהמצווה באמתלות פורמליות. בין הדוגמאות להלכות שכלל זה מופעל בהן מצויה גם המשנה הבאה בפרק זה: "גר שניתגייר והיתה לו פרה נשחטת, עד שלא ניתגייר פטור, משניתגייר חייב, ספק פטור, שהמוציא מחבירו עליו הראיה" להלן מ"ד. כאן מופעל כלל זה ביחס למקדש, ועדיין אי אפשר לקשור הלכה זו לוויכוח הפנימי עם הכוהנים. אין זאת אלא שבתחום זה התפיסה המשפטית הועדפה על פני החשיבה הדתית.

22 יש חשד שהכוהנים עצמם ראו את הנתינה להם בדרך שונה, והיו מעדיפים להדגיש לא את הנאתם הכספית אלא את החובה הדתית המוחלטת, שמשמעה חיפוש דרך כיצד לקיים את המצווה, ולא כיצד לצאת ידי חובה בקלות יתרה. אפשר שיש כאן פולמוס רעיוני עקיף נגד חובת מתנות כהונה, אך בהקשר זה זו השערה בלבד.

23 אם כן משנתנו כבית שמאי הקובע שבספק אין אומרים "המוציא מחברו עליו הראיה", וכאמור בית הלל חולקים. עם זאת יש במשנתנו חידוש גדול, חידוש החורג מתחום הדעות שהובאו עד עתה, ומתחום השפה ההלכתית של כל דיני ספקות, והוא האבחנה בין מקרה של בעלות אחת למקרה של בעלים רבים. אבחנה כזאת היה מקום להעלות גם בספק קרבנות וספקות נוספים, אך היא מופיעה רק במשנתנו, ובכך משנת חולין חריגה בנוף ההלכתי.

24 אנו מבחינים בין מצב שבו קיימת מחלוקת אך היא מחלוקת באותו "מגזר הלכתי" כגון האם קודשין ייקברו או יישרפו ובין מחלוקת המעלה אבחנה שאינה משתלבת כלל במקבילות ובתפיסה העולה מהן. כזו היא משנתנו.

25 אחד השוחט לכהן – וכן ולנוכרי פטור מן המתנות – השוחט לכוהן הוא שכיר של הכוהן והכוהן עצמו פטור מהמתנות, וכן השוחט לנכרי, שכן הנכרי פטור מהמצוות. המשנה קובעת שהחובה חלה על הבעלים ולא על מבצע השחיטה. השאלה היא כיצד מוגדר פטור זה, האם הגורם הקובע הוא הבעלים או הלקוחות. כלומר, שוחט ששוחט בהמה שלמה ומוכר את הבשר כולו לכוהן, ואינו צריך ואינו רשאי להרים את המתנות ולתת אותן לכוהן אחר, האם הכוהן משלם לו עבור בהמה שלמה או עבור בהמה ללא הזרוע, החזה והקיבה שניתנו כמתנות כהונה? שאלה זו נוגעת לשאלה אחרת, האם דיני מתנות כוהנים נהגו הלכה למעשה בבשר חולין. לעומת זאת המוכר לנכרי פטור ממתנות כהונה, מכיוון שאלו מוטלות על הקונה ועל אחריותו. במקרה זה הקונה אינו מקיים את המצווה, ואין היא חוזרת למוכר. זאת בניגוד לתביעה ההלכתית ממוכר פֵרות טבל שיפריש לכוהן וללוי את שלהם לפני המכירה.

26 המשתתף עימהם – המוכר עושה שותפות עם הכוהן, והכוהן מקבל בחלקו את הזרוע, הלחיים והקיבה. להערכתנו זו דרך לעקוף את ההלכה ולא לבצעה הלכה למעשה. הכוהן הוא שותף, ומוכר אחר כך את חלקו לקונים או לשוחט עצמו, וכך השוחט נפטר ממתנות כהונה. צריך שירשום – את הסכם השותפות. חכמים אינם אוסרים על שותפות, אבל מנסים לצמצם אותה למקרים של שותפות אמת ולמנוע שותפות למראית עין בלבד. כך פירש רמב"ם, כלומר שהחשש הוא ממה שיראו אחרים. על בסיס זה פירש אלבק שעליו לרשום זאת על הבשר עצמו, כדי שיראו הצופים. כל הפירוש קשה; כמעט אין אפשרות לרשום על הבשר באותיות גדולות דיין את הדבר. על כן נראה בעינינו שמטרת הרישום היא להפוך את הסכם השותפות לממשי יותר, ולכזה שהכוהן יוכל לגבות על בסיסו את חלקו. אמנם עדיין ניתן לעקוף את ההלכה ולהסכים על שותפות פיקטיבית עם הכוהן, והכוהן הוא כאילו שותף ויחזיר את חלקו לשותף השני, אבל חכמים דורשים שהשותפות תהיה אמתית. אם הכוהן רוצה להשתתף בקנוניה היכולת בידו, אבל מן הסתם הוא לא ישתתף בקנוניה מורכבת, ולא בקנוניה שממנה אין הוא מרוויח דבר. רמב"ם מנסה בפירושו להרחיק את הדעה שלפנינו קנוניה בין כוהן לישראל ומסביר שעל השוחט להניח את המתנות ברשות הכוהן, כדי שכולם יראו שמתנות הכהונה הורמו. ברם משפט זה איננו במשנה, ומן הסתם גם לא היה בה. כלומר הפתח לקנוניה נשאר פתוח, ועמו השאלה האם הציבור נהג למעשה במצוות מתנות כהונה מבשר חולין, או שמצאו דרך יצירתית לעקוף את החובה. אם אמר – כוהן שהוא בעל בהמה לישראל, חוץ מן המתנות פטור מן המתנות – הכוהן מכר לו את הבהמה חוץ ממתנותיה. המוכר פטור מהרמת המתנות, שכן הן שייכות לכוהן. בהסדר זה עדיין אין התחמקות ממתנות כהונה, שכן השוחט הישראל אינו חוסך לעצמו את דמי מתנות כהונה. אמר – לו הכוהן, מכור לי בני מעיה של פרה והיו בהם מתנות נותנן לכהן – הוא מוכר לו את בני המעיים, כולל הקיבה, ואינו מנכה לו מן הדמין – ואינו חייב להתחשב בקיבה, כלומר העול הכספי של מתנת הכהונה הוא על הלוקח ולא על הטבח. לקח ממנו במשקל – הקונה קנה בשר במשקל, ויש בבשר מתנות כהונה, נותן לכהן – הלקוח נותן את מתנות הכהונה לכוהן, ומנכה – הקונה, לו – לטבח, מן הדמין – הווה אומר שחובת מתנות כהונה מוטלת על הקונה במשקל, אבל הטבח צריך לנכות את הדמים, ואם מכר לו אבר באופן כללי – אינו צריך לנכות לו דמים, אבל חובת הנתינה ממש מוטלת על הלקוח.

27 אם כן בשאלה על מי מוטלת החובה, על השוחט, על הלקוח או על המוכר, אין תשובה מלאה. ברור שהשוחט בהמה שאינה שלו פטור, אבל בין הלקוח והטבח אין כלל אחיד. זאת בניגוד לדיני מעשרות שבהם החובה מוטלת על שניהם.