משנת ארץ ישראל על משנה ברכות 9 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה ברכות, נספח א

מהדורה: סדר זרעים, מאת שמואל ספראי וזאב ספראי, תל אביב. תשס"ח-תשע"ו

משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ט׳:ה׳ » « משנת ארץ ישראל על משנה ברכות Appendix 2

8 תלמוד ירושלמי יבמות פתח ↗

משנה: אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ שָּׁמַעְתִּי שָׁהַסָּרִיס חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין אֶת אִשְׁתּוֹ וְהַסָּרִיס לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין אֵת אִשְׁתּוֹ וְאֵין לִי לְפָרֵשּׁ. אָמַר רִבִּי עֲקִיבָה אֲנִי אֲפָרֵשׁ סְרִיס אָדָם חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין אֶת אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. סְרִיס חַמָּה לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין אֶת אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סְרִיס חַמָּה חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין אֶת אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְפוּאָה. סְרִיס אָדָם לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין אֶת אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ רְפוּאָה. הֵעִיד רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָה עַל בֶּן מְגִיסָה שֶׁהָיָה בִירוּשָׁלַם סְרִיס אָדָם וְיִיבְּמוּ אֶת אִשְׁתּוֹ לְקַיֵים דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה.

13 ברכות פתח ↗

הָא דְּאִדְּכַר בָּתַר ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בָּ״עֲבוֹדָה״ — חוֹזֵר לָ״עֲבוֹדָה״. נִזְכַּר בַּ״הוֹדָאָה״ — חוֹזֵר לָ״עֲבוֹדָה״. בְּ״שִׂים שָׁלוֹם״ — חוֹזֵר לָ״עֲבוֹדָה״. וְאִם סִייֵּם — חוֹזֵר לָרֹאשׁ. אָמַר רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר אַדָּא: הָא דַּאֲמַרַן סִייֵּם — חוֹזֵר לָרֹאשׁ, לָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁעָקַר רַגְלָיו, אֲבָל לֹא עָקַר רַגְלָיו — חוֹזֵר לָעֲבוֹדָה. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: מֵאַבָּא מָרִי שְׁמִיעַ לִי, וְאַבָּא מָרִי מֵרַב. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָא דַּאֲמַרַן עָקַר רַגְלָיו חוֹזֵר לָרֹאשׁ לָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לוֹמַר תַּחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ, אֲבָל רָגִיל לוֹמַר תַּחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ — חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה. אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָא דַּאֲמַרַן כִּי לֹא עָקַר רַגְלָיו חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה לָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁרָגִיל לוֹמַר תַּחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ, אֲבָל אִם אֵינוֹ רָגִיל לוֹמַר תַּחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ — חוֹזֵר לָרֹאשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כׇּל הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ קֶבַע וְכוּ׳: מַאי ״קֶבַע״? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: כֹּל שֶׁתְּפִלָּתוֹ דּוֹמָה עָלָיו כְּמַשּׂוֹי. וְרַבָּנַן אָמְרִי: כׇּל מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָהּ בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֲנָא יָכֵילְנָא לְחַדּוֹשֵׁי בַּהּ מִילְּתָא, וּמִסְתְּפֵינָא דִּלְמָא מִטְּרִידְנָא. אַבָּיֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר אָבִין דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל שֶׁאֵין מִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָאָה — ״יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים״. לָיְיטִי עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא אַמַּאן דִּמְצַלֵּי עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. מַאי טַעְמָא — דִּלְמָא מִיטַּרְפָא לֵיהּ שַׁעְתָּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה וְכוּ׳ בְּכָל פָּרָשַׁת הָעִבּוּר: מַאי ״פָּרָשַׁת הָעִבּוּר״? אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם עֶבְרָה כְּאִשָּׁה עוּבָּרָהּ — יִהְיוּ כׇּל צׇרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ. אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהֵם עוֹבְרִים עַל דִּבְרֵי תוֹרָה — יִהְיוּ כׇּל צׇרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה, וְאֵיזֶה הִיא תְּפִלָּה קְצָרָה — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״עֲשֵׂה רְצוֹנְךָ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְתֵן נַחַת רוּחַ לִירֵאֶיךָ מִתַּחַת, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: ״שְׁמַע שַׁוְעַת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה מְהֵרָה בַּקָּשָׁתָם, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: ״שְׁמַע צַעֲקַת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה מְהֵרָה בַּקָּשָׁתָם, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״צׇרְכֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מְרוּבִּין וְדַעְתָּם קְצָרָה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּתֵּן לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי פַרְנָסָתוֹ, וּלְכׇל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה דֵּי מַחְסוֹרָהּ, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים. אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְרַב יְהוּדָה אֲחוּהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא: לָא תִּרְתַּח וְלָא תִּחְטֵי. לָא תִּרְוֵי וְלָא תִּחְטֵי. וּכְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וָצֵא. מַאי הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וָצֵא? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: זוֹ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ. וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ. מַאי תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ? ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁתּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצִּילֵנִי מִכַּף כׇּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶךְ, וְתִשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂי יָדַי, וְתִתְּנֵנִי לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כׇּל רוֹאַי, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם

14 סנהדרין פתח ↗

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא מַקְּשִׁינַן הַכָּאָה לִקְלָלָה, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר כּוּתִים גֵּירֵי אֱמֶת הֵן, וּמָר סָבַר כּוּתִים גֵּירֵי אֲרָיוֹת הֵן.

14 מסכת גרים פתח ↗

איזהו גר תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר כל שקבל עליו שלא להיות אוכל נבילות:

14 מסכת כותים פתח ↗

מפני מה הכותים אסורים לבוא בישראל מפני שנתערבו עם כהני הבמות. רבי ישמעאל אומר גרי צדק היו מתחילתן מפני מה אסורים מפני הממזרות ושאינן מיבמים את הנשואה.

16 מסכת כותים פתח ↗

17 קידושין פתח ↗

וּפוֹטְרִים אֶת הַנְּשׂוּאוֹת. מַאי דָּרְשִׁי? ״לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר״ – הָךְ דְּיָתְבָה חוּצָה, הִיא לֹא תִהְיֶה לְאִישׁ זָר, אֲבָל הָךְ דְּלָא יָתְבָה חוּצָה – תִּהְיֶה לְאִישׁ זָר.

32 נדה פתח ↗

חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: מִבֵּין יִשְׂרָאֵל — טָמֵא, מִבֵּין הַכּוּתִים — רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, דְּכוּתִים גֵּרֵי אֱמֶת הֵן, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, דְּכוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן.

32 חולין פתח ↗

רַב אָשֵׁי לָא אָמַר כְּתַרְוַיְיהוּ, קָסָבַר: כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן.

38 מסכת כותים פתח ↗

אין מקנין אותם במחובר לקרקע ולא מוכרין להם רחלים לגוז ולא תבואה לקצור ולא עצים מחוברים לקרקע אלא מה שישחוט.

38 עבודה זרה פתח ↗

אֵיתִיבֵיהּ: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַּקָּה לַכּוּתִים — מוֹכְרִין, שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר — אֵין מוֹכְרִין. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דַּחֲשִׁידִי אַרְבִיעָה, וּמִי חֲשִׁידִי? וְהָתַנְיָא: אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפוּנְדְּקָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, זְכָרִים אֵצֶל זְכָרִים, וּנְקֵבוֹת אֵצֶל נְקֵבוֹת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר נְקֵבוֹת אֵצֶל זְכָרִים וּזְכָרִים אֵצֶל נְקֵבוֹת.

41 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

כְּתִיב, ״וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ״ עמוס ה, יט. וּכְשֶׁבָּא יַעֲקֹב לְאֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן נְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ, וְאֵי זֶה הוּא הַנָּחָשׁ? זֶה שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. שֶׁהָיְתָה בִּתּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב יוֹשֶׁבֶת אֹהָלִים וְלֹא הָיְתָה יוֹצְאָה לַחוּץ. מֶה עָשָׂה שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר? הֵבִיא נַעֲרוֹת מְשַׂחֲקוֹת חוּצָה לוֹ מְתוֹפְפוֹת. וְיָצְאָה דִינָה לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ הַמְשַׂחֲקוֹת, וּשְׁלָלָהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ, וְהָרְתָה וְיָלְדָה אֶת אָסְנַת. וְאָמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהָרְגָהּ, שֶׁאָמְרוּ: ״עַכְשָׁו יֹאמְרוּ בְּכָל הָאָרֶץ שֶׁיֵּשׁ בֵּית זְנוּת בְּאָהֳלֵי יַעֲקֹב״. מָה עָשָׂה יַעֲקֹב? הֵבִיא שֶׁרֶץ שֶׁל זָהָב, שֵׁם הַקֹּדֶשׁ כָּתוּב בּוֹ, וְתָלָה עַל צַוָּארָהּ, וְשִׁלְּחָהּ וְהָלְכָה. וְהַכֹּל צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְיָרַד מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ וְהוֹרִידָהּ לְמִצְרַיִם לְבֵית פּוֹטִיפֶרַע, שֶׁהָיְתָה אָסְנַת רְאוּיָה לְיוֹסֵף לְאִשָּׁה. וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע עֲקָרָה, וְגִדְּלָה עִמָּהּ כְּבַת. וּכְשֶׁיָּרַד יוֹסֵף לְמִצְרַיִם לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִיפֶרַע״. שִׁמְעוֹן וְלֵוִי קִנְּאוּ עַל הַזְּנוּת הַרְבֵּה מְאֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?״, וְלָקְחוּ אִישׁ חַרְבּוֹ וְהָרְגוּ אֶת כָּל אַנְשֵׁי שְׁכֶם. וּכְשֶׁשָּׁמַע יַעֲקֹב נִתְיָרֵא מְאֹד, שֶׁאָמַר: ״עַכְשָׁו יֹאמְרוּ לְכָל עַמֵּי הָאָרֶץ וְיֵאָסְפוּ עָלַי וְיַהַרְגוּנִי״. הִתְחִיל לְקַלֵּל רָגְזָם שֶׁל בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָרוּר אַפָּם כִּי עָז״. וְעוֹד שֶׁקִּלֵּל אֶת חַרְבָּם בִּלְשׁוֹן יְוָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם״. שָׁמְעוּ כָּל עַמֵּי וְנִתְיָרְאוּ מְאֹד, וְאָמְרוּ: ״אִם שְׁנֵי בְּנֵי יַעֲקֹב עָשׂוּ אֶת כָּל הַדָּבָר הַזֶּה, אִם יֵאָסְפוּ כֻּלָּם יְכוֹלִים הֵם לְהַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם״. וְנָפַל פַּחְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּסְּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים״. וַיִּקַּח יַעֲקֹב בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו וְנָשָׁיו, וַיֵּלֶךְ לְקִרְיַת אַרְבַּע אֵצֶל יִצְחָק אָבִיו. וַיִּמְצָא שָׁם אֶת עֵשָׂו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו יוֹשְׁבִים בְּאֹהֶל יִצְחָק, וַיִּתְקַע לוֹ אָהֳלוֹ חוּצָה לָהּ. וַיַּרְא יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנוֹתָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לִשְׁנֵ״י בָנָי״ו, וַיִּשְׂמַח בְּלִבּוֹ מְאֹד. וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר: ״וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל״. רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר: בִּשְׁעַת אֲסִיפָתוֹ שֶׁל יִצְחָק, הִנִּיחַ אֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל קִנְיָנוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לִשְׁנֵי בָנָיו. לְפִיכָךְ גָּמְלוּ חֶסֶד לוֹ שְׁנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו״. אָמַר עֵשָׂו לְיַעֲקֹב: נַחֲלֹק כָּל מַה שֶׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא לִשְׁנַיִם, וַאֲנִי בּוֹרֵר שֶׁאֲנִי בְּכוֹר. אָמַר יַעֲקֹב: הָרָשָׁע הַזֶּה לֹא מִלֵּא עֵינוֹ מִן הָעֹשֶׁר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְגַם עֵינוֹ לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר״. מֶה עָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ? חִלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים כָּל מַה שֶׁהִנִּיחַ אָבִיו: חֵלֶק אֶחָד וְאֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֵלֶק אַחֵר. מֶה עָשָׂה עֵשָׂו? הָלַךְ אֵצֶל יִשְׁמָעֵאל לַמִּדְבָּר לְהִמָּלֵךְ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל" בראשית כח ט. אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל לְעֵשָׂו: הָאֱמוֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ וְיַעֲקֹב בּוֹטֵחַ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ, וְלָכֵן טֹל אַתָּה מַה שֶׁהִנִּיחַ אָבִיךָ וְאֵין לְיַעֲקֹב מְאוּמָה. וְלָקַח עֵשָׂו כָּל מַה שֶּׁהִנִּיחַ אָבִיו, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה לָקַח יַעֲקֹב, וְכָתְבוּ כְּתַב עוֹלָם בֵּינֵיהֶם. אָמַר לוֹ יַעֲקֹב לְעֵשָׂו: ״לֵךְ מֵאֶרֶץ אֲחֻזָּתִי מֵאֶרֶץ כְּנָעַן״. וְלָקַח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו״. וּבִשְׂכַר שֶׁפִּנָּה אֶת כָּל כֵּלָיו בִּשְׁבִיל יַעֲקֹב אָחִיו, נָתַן לוֹ מֵאָה מְדִינוֹת מִשֵּׂעִיר וְעַד מַגְדִּיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם״ – זֶה רוֹמִי. אָז יָשַׁב יַעֲקֹב בֶּטַח וְשַׁאֲנָן וְשָׁלֵו בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וּבְאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ וּבְאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כָּל בֶּן זוֹקֶן חָבִיב לְאָבִיו יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ״. וְכִי בֶּן זְקוּנִים הָיָה לוֹ? וַהֲלֹא בִּנְיָמִין הָיָה בֶּן זְקוּנִים! אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁרָאָה בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לִמְלֹךְ, לְפִיכָךְ הָיָה אוֹהֵב אוֹתוֹ מִכָּל אֶחָיו, וְקִנְאוּ בּוֹ קִנְאָה גְּדוֹלָה. ״וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו״ וְכוּ'. וְעוֹד שֶׁרָאָה אוֹתוֹ בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁעָתִיד לִמְלֹךְ וְהִגִּיד לְאָבִיו, וְהוֹסִיפוּ לוֹ שִׂנְאָה קָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ״. וְעוֹד שֶׁרָאָה בְּנֵי פִּלַגְשֵׁי אָבִיו אוֹכְלִים בְּשַׂר אַיִל וּבְשַׂר כְּבָשִׂים כְּשֶׁהֵם חַיִּים, וְהוֹצִיא עֲלֵיהֶם דּוֹפִי אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלוֹם״. אָמַר יַעֲקֹב לְיוֹסֵף: ״בְּנִי, הֲרֵי יֵשׁ לִי כַּמָּה יָמִים שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וְתִרְאֵם״. וְהַנַּעַר הָיָה הוֹלֵךְ וְתוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע גַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה״. וְאֵין אִישׁ אֶלָּא גַּבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל״. אָמַר לוֹ: ״מַה תְּבַקֵּשׁ?״ אָמַר לוֹ: ״אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ״. וְהוֹלִיכוֹ אֵצֶל אֶחָיו, וְרָאוּ אוֹתוֹ וּבִקְּשׁוּ לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ״. אָמַר לָהֶם רְאוּבֵן: ״אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם, הַשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָמוּת שָׁם, וְאַל תִּשְׁפְּכוּ דָם״. וַיִּשְׁמְעוּ לוֹ אֶחָיו וְלָקְחוּ אֶת יוֹסֵף וְהִשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ אֶל הַבּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה״. מֶה עָשָׂה רְאוּבֵן? הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בְּאַחַד הֶהָרִים לָרֶדֶת בַּלַּיְלָה וּלְהַעֲלוֹת אֶת יוֹסֵף מֵהַבּוֹר. וּבְשָׁעָה אַחַת אֶחָיו הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְלֵב אֶחָד וְעֵצָה אַחַת, וְעָבְרוּ עֲלֵיהֶם אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים וְאָמְרוּ: ״בּוֹאוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיִהְיוּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לִקְצֵה הַמִּדְבָּר וְאֵין יַעֲקֹב אָבִינוּ שׁוֹמֵעַ שִׁמְעוֹ עוֹד״. וּמָכְרוּ אוֹתוֹ לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף. כָּל אֶחָד וְאֶחָד נָטַל שְׁנֵי כְסָפִים לִקְנוֹת מִנְעָלִים בְּרַגְלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם״. אָמְרוּ: ״נָשִׂים חֵרֶם בֵּינֵינוּ שֶׁאֵין אֶחָד מִמֶּנּוּ מַגִּיד הַדָּבָר לְיַעֲקֹב אָבִינוּ״. אָמְרוּ בֵּינֵיהֶם: ״רְאוּבֵן אֵין כָּאן, בִּנְיָמִין אֵין כָּאן, וְאֵין הַחֵרֶם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה, וַאֲנַחְנוּ תִּשְׁעָה. אִם כֵּן, הֵיאַךְ נַעֲשֶׂה?״ שִׁתְּפוּ הַמָּקוֹם עִמָּהֶם וְהָיוּ עֲשָׂרָה, וְהֶחֱרִימוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁלֹּא יַגִּיד שׁוּם אֶחָד מֵהֶם סוֹד זֶה לְיַעֲקֹב. יָרַד רְאוּבֵן בַּלַּיְלָה לְהַעֲלוֹת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וְלֹא מְצָאוֹ שָׁם. אָמַר לָהֶם רְאוּבֵן: ״הֲרַגְתֶּם אֶת יוֹסֵף וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא מִצָּרַת אָבִינוּ?״ וַיַּגִּידוּ לוֹ אֶחָיו הַדָּבָר שֶׁעָשׂוּ וְאֶת הַחֵרֶם שֶׁהֶחֱרִימוּ, וְשָׁתַק. וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁתַק, וּמִפְּנֵי הַחֵרֶם לֹא הִגִּיד הַדָּבָר לְיַעֲקֹב. וּכְתִיב בּוֹ ״מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב״, לְפִיכָךְ לֹא יָדַע יַעֲקֹב אֶת הַדָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה לְיוֹסֵף, וְלָכֵן אָמַר: ״טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף״. רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: עָוֹן שֶׁעָשׂוּ הַשְּׁבָטִים בִּמְכִירַת יוֹסֵף לֹא נִתְכַּפֵּר לָהֶם עַד עֵת מִיתָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה עַד תְּמֻתוּן״. וּבַעֲוֹן מְכִירַת יוֹסֵף בָּא רָעָב לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וְיָרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף לִשְׁבֹּר אֹכֶל בְּמִצְרַיִם וּמָצְאוּ אֶת יוֹסֵף שֶׁהוּא חַי. וְהִתִּירוּ אֶת הַחֵרֶם, וְשָׁמַע יַעֲקֹב עַל יוֹסֵף שֶׁהוּא חַי, וְהָיְתָה רוּחוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם״. וְכִי מֵת הָיְתָה רוּחוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם? רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַחֵרֶם הוּא שְׁבוּעָה וְהַשְּׁבוּעָה הוּא הַחֵרֶם, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ וּמֵפֵר הַחֵרֶם כְּאִלּוּ הוּא מֵפֵר אֶת הַשְּׁבוּעָה, וְכָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ הַדָּבָר וְאֵינוֹ מַגִּיד יִפֹּל עָלָיו הַחֵרֶם, וּמְכַלֶּה אֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִלַּתּוּ אֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו״. תֵּדַע לְךָ שֶׁהַחֵרֶם הוּא דָּבָר קָשֶׁה וְכָבֵד. בֹּא וּרְאֵה כֹּחַ הַחֵרֶם כַּמָּה הוּא גָּדוֹל, שֶׁיְּהוֹשֻׁעַ בֶּן נוּן הֶחֱרִים יְרִיחוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ שָׂרַף בָּאֵשׁ, וְעָכָן בֶּן זֶרַח בֶּן כַּרְמִי רָאָה אֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַכֶּסֶף שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִים לְפָנָיו וְאֶת הָאַדֶּרֶת שֶׁהָיְתָה פְּרוּשָׂה לְפָנָיו וּלְשׁוֹן הַזָּהָב אֶחָד בְּפִיו, וְחָמַד אוֹתָן בְּלִבּוֹ וְהָלַךְ וּלְקָחָם וּטְמָנָם בְּתוֹךְ אָהֳלוֹ. וְעַל מְעַט אֲשֶׁר מָעַל מֵתוּ שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ אֲנָשִׁים צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי״ וְכוּ'. וְהָלַךְ יְהוֹשֻׁעַ וְקָרַע בְּגָדָיו וְנָפַל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה', וּבִקֵּשׁ תְּשׁוּבָה וְנִרְצָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ: ״יְהוֹשֻׁעַ, דַּע כִּי מָעַל יִשְׂרָאֵל בַּחֵרֶם״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי״. רָאָה יְהוֹשֻׁעַ בִּשְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהֵם כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה דְּבַר עֲבֵרָה לֹא הָיְתָה מַגִּיהַּ אוֹרָהּ. וְיָדַע שֶׁשֵּׁבֶט יְהוּדָה מָעַל בַּחֵרֶם, וְהִפִּיל גּוֹרָלוֹת וְנִלְכַּד עָכָן בֶּן כַּרְמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי״. וְלָקַח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן כַּרְמִי וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנוֹתָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְהֶעֱלָם לְעֵמֶק עָכוֹר וּסְקָלָם וּשְׂרָפָם שָׁם. וַהֲלֹא כָּתוּב: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״! אִם כֵּן, הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת שֶׁל עָכָן מַה חָטְאוּ שֶׁהֶעֱלָם לְעֵמֶק עָכוֹר וּסְקָלָם וּשְׂרָפָם שָׁם? הָיָה לוֹ לִסְקֹל וְלִשְׂרֹף עָכָן לְבַדּוֹ שֶׁמָּעַל בַּחֵרֶם. אֶלָּא עַל שֶׁיָּדְעוּ בַּדָּבָר וְלֹא הִגִּידוּ, סְקָלָם וּשְׂרָפָם גַּם הֵם. וְלָמָּה שְׂרָפָם? עַל שֶׁמֵּתוּ עָלָיו שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ״. וְעַל שֶׁנָּתַן הוֹדָאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה״. בַּיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר וְאֵין אַתָּה עָכוּר לֶעָתִיד לָבֹא. וְתֵדַע לְךָ כֹּחַ הַחֵרֶם. בֹּא וּרְאֵה מִן הַשְּׁבָטִים שֶׁקִּנְּאוּ עַל הַזְּנוּת עַל שֵׁבֶט בִּנְיָמִין. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: קִנֵּאתֶם עַל הַזְּנוּת עַל שֵׁבֶט בִּנְיָמִין וְלֹא קִנֵּאתֶם עַל פֶּסֶל מִיכָה, לְפִיכָךְ הָרְגוּ בָּהֶם עַל בִּנְיָמִין פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית עַד שֶׁהָלְכוּ וְנָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה וְנִרְצָה לָהֶם. וְחָרְמוּ שֶׁיִּהְיֶה כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹלִים נ״א: שָׁלוֹם אַחֲרֵיהֶם, וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה״ וְכוּ', וְכִי נִשְׁבְּעוּ שְׁבוּעָה כָּל יִשְׂרָאֵל? אֶלָּא שֶׁחֵרֶם זוֹ הִיא הַשְּׁבוּעָה. אַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד לֹא עָלוּ וְלֹא בָאוּ עִמָּהֶם בַּקָּהָל, וְנִתְחַיְּבוּ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר שופטים כא, ה: ״מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְכוּ' לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת״. תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַחֵרֶם. בֹּא וּרְאֵה מִשָּׁאוּל בֶּן קִישׁ שֶׁהֶחֱרִים שֶׁיָּצוּמוּ כָּל הָעָם מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם״ וְכוּ'. וִיהוֹנָתָן לֹא שָׁמַע וְאָכַל מְעַט דְּבַשׁ וַנָּהֲרוּ עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו״. רָאָה שָׁאוּל אֶת הַפְּלִשְׁתִּים חוֹזְרִים עַל יִשְׂרָאֵל וְיָדַע שֶׁמָּעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בַּחֵרֶם, וְרָאָה בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים שֶׁכָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה דְּבַר מִצְוָה הָיָה אַבְנוֹ מַגִּיהַּ אוֹרָה, וְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה דְּבַר עֲבֵרָה לֹא הָיְתָה אַבְנוֹ מַגִּיהַּ אוֹרָה. וְיָדַע שֶׁשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין מָעַל בַּחֵרֶם וְהִפִּיל גּוֹרָלוֹת וְנִלְכַּד שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל וְיוֹנָתָן״. וְלָקַח שָׁאוּל אֶת חַרְבּוֹ לַהֲרֹג אֶת בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי מוֹת תָּמוּת יְהוֹנָתָן״. אָמְרוּ לוֹ הָעָם: ״אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, שְׁגָגָה הִיא!״ וְהִקְרִיבוּ עָלָיו קָרְבַּן עוֹלָה עַל שִׁגְגָתוֹ וַיֵּעָתֶר לוֹ, וּפְדָאוּהוּ הָעָם מִמָּוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יְהוֹנָתָן וְלֹא מֵת״. הַכּוּתִים אֵינָן נֶחְשָׁבִים לְגוֹי מִשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת, אֶלָּא מִיֶּתֶר חֲמִשָּׁה גּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר״ וְכוּ'. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הוֹסִיף עֲלֵיהֶם עוֹד אַרְבָּעָה גּוֹיִם, וְכֻלָּם גַּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר עזרא ד ט: ״דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא״ וְכוּ'. וּכְשֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִמְּקוֹמָם מִשּׁוֹמְרוֹן לְבָבֶל, שָׁלַח הַמֶּלֶךְ עֲבָדָיו וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתָם בְּשׁוֹמְרוֹן לְהַעֲלוֹת מַס לַמַּלְכוּת. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? שָׁלַח בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהָיוּ הוֹרְגִים בָּהֶם. שָׁלְחוּ וְאָמְרוּ לְמֶלֶךְ בָּבֶל: ״אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, הָאָרֶץ שֶׁשָּׁלַחְנוּ עָלֶיהָ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אוֹתָנוּ כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה״. שָׁלַח הַמֶּלֶךְ וְקָרָא לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: ״כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁהֱיִיתֶם בְּאַרְצְכֶם לֹא שִׁכְּלָה אֶתְכֶם חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְעַכְשָׁו אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אֶתְכֶם?״ אָמְרוּ לוֹ דָּבָר שֶׁל עֵצָה, אוּלַי יָשִׁיב אוֹתָם לְאַרְצָם. אָמְרוּ לוֹ: ״אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, הָאָרֶץ הַהִיא אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת גּוֹי שֶׁאֵינוֹ נִמּוֹל״. אָמַר לָהֶם: ״תְּנוּ שְׁנַיִם מִכֶּם וְיֵלְכוּ וִילַמְּדוּ תּוֹרָה, וּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב״. וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ אֶת רַבִּי דּוֹסְתַּאי וְאֶת רַבִּי יַנַּאי, וּמָלוּ אוֹתָם וְהָיוּ מְלַמְּדִים אוֹתָם תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב נוֹטָרִיקוֹן, וּבוֹכִים. וְהַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הָיוּ הוֹלְכִים בְּחֻקּוֹת הַתּוֹרָה וּבְחֻקּוֹת אֱלֹהֵיהֶם – אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים וֵאלֹהֵיהֶן הָיוּ עוֹבְדִין. וּכְשֶׁעָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק, וְהִתְחִילוּ בּוֹנִים בַּהֵיכָל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּאדַיִן זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל״ וְכוּ'. וּבָאוּ עֲלֵיהֶם הַשּׁוֹמְרוֹנִים לַמִּלְחָמָה מֵאָה וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף. וְכִי שׁוֹמְרוֹנִים הָיוּ? וַהֲלֹא כּוּתִיִּים הָיוּ! אֶלָּא עַל שֵׁם עִיר שׁוֹמְרוֹן נִקְרְאוּ שׁוֹמְרוֹנִים. וְעוֹד שֶׁבִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג נְחֶמְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְכָה וְנִוָּעֲדָה יַחְדָּו״. וְעוֹד שֶׁבִּקְּשׁוּ לְבַטֵּל מְלֶאכֶת שָׁמַיִם שְׁתֵּי שָׁנִים, וְהָיְתָה בְּטֵלָה עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל. מָה עָשָׂה עֶזְרָא וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק? קִבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הֵיכַל ה', וְהֵבִיאוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוֹפָרוֹת וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת סִפְרֵי תוֹרוֹת, וְהָיוּ תּוֹקְעִים בָּהֶם, וְהַלְוִיִּם מְשׁוֹרְרִין וּמְזַמְּרִין וּמְנַדִּין אֶת הַכּוּתִים בְּסוֹד שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, בִּכְתָב הַנִּכְתָּב עַל הַלּוּחוֹת וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הָעֶלְיוֹן וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הַתַּחְתּוֹן, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם פַּת כּוּתִים עַד עוֹלָם. מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הָאוֹכֵל בָּשָׂר מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי כְּאִלּוּ אוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר, וְאַל יִתְגַּיֵּר אָדָם כּוּתִי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין לָהֶם חֵלֶק בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר עזרא ד, ג ״לֹא לָכֶם וָלָנוּ״, לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, וְעוֹד שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק וְנַחֲלָה בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר נחמיה ב, כ ״וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָ‍ִם״. וְשָׁלְחוּ הַחֵרֶם אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, וְעוֹד הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם חֵרֶם עַל חֵרֶם, וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ קָבַע עֲלֵיהֶם חֵרֶם עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר עזרא ו, יב ״וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה״ וְכוּ'.

42 תוספות על גיטין פתח ↗

מצת כותי מותרת - ואם תאמר הלא גזרו על פתן כדאמרינן בפירקי דרבי אליעזר פ' לח לפי שהיו מבטלין בנין בית המקדש בימי עזרא וקתני התם מכאן אמר רבי אליעזר כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ותניא נמי בפ"ק דחולין דף יג. גבי מין פתו פת כותי ואור"ת דמיירי בעיסת ישראל שעשה כותי מצה ממנה וא"ת אמאי יוצא בה ידי חובה דילמא לא שמרה לשם מצה דחשידי אלפני עור וגו' וי"ל כגון דקים לן דאין לכותי מצה אחרת שיוכל לצאת בה ידי חובתו כדמשמע בריש חולין דף ד. קוטע ראשו של אחד מהן ונותנו לו אכלו מותר לאכול משחיטתו:

45 מכות פתח ↗

הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל וְכוּ׳. ״הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל״ לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי עֶבֶד וְכוּתִי. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: עֶבֶד וְכוּתִי גּוֹלֶה וְלוֹקֶה עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל גּוֹלֶה וְלוֹקֶה עַל יְדֵי כּוּתִי וְעֶבֶד.

49 סנהדרין פתח ↗

לֵימָא: הָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי? דְּתָנֵי חֲדָא: כּוּתִי – אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל הַכָּאָתוֹ, וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל קִלְלָתוֹ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: אִי אַתָּה מְצֻוֶּוה לֹא עַל קִלְלָתוֹ וְלֹא עַל הַכָּאָתוֹ.

54 מסכת מזוזה פתח ↗

השוכר בית מן הנכרי ומן הכותי נותן מזוזה מיד וכשיצא יטלנה והשוכר מישראל יתן מזוזה מיד ואם נתן לא יטול

54 גיטין פתח ↗

וְהָא דְּתַנְיָא ״יִגָּנֵז״ – הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתָנֵי רַב הַמְנוּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִפַּשְׁרוּנְיָא: סֵפֶר תּוֹרָה, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן מִין, וּמָסוֹר, גּוֹי, וְעֶבֶד, אִשָּׁה, וְקָטָן, וְכוּתִי, וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד – פְּסוּלִין; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּקְשַׁרְתָּם״–״וּכְתַבְתָּם״ – כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּקְשִׁירָה יֶשְׁנוֹ בִּכְתִיבָה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בִּקְשִׁירָה אֵינוֹ בִּכְתִיבָה.

57 נדה פתח ↗

בִּשְׁעַת הַדְּחָק. וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי ״לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר״? אִילֵּימָא לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא כְּרַבָּנַן, בִּשְׁעַת הַדְּחָק הֵיכִי עָבֵיד כְּוָתֵיהּ? אֶלָּא לָאו דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא, לָא כְּמָר וְלָא כְּמָר, וְכֵיוָן שֶׁנִּזְכַּר דְּלָאו יָחִיד פְּלִיג עֲלֵיהּ, אֶלָּא רַבִּים פְּלִיגִי עֲלֵיהּ, אָמַר: ״כְּדַי הוּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק״. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לִתְרוּמָה, הַיְינוּ דַּהֲוַאי תְּרוּמָה בִּימֵי רַבִּי, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְקֹדֶשׁ — קֹדֶשׁ בִּימֵי רַבִּי מִי הֲוַאי? כִּדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: חַבְרַיָּא מְדַכַּן בְּגָלִילָא. הָכָא נָמֵי בִּימֵי רַבִּי. תָּא שְׁמַע: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיְתָה אוֹפָה כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, וּבֵין כׇּל אַחַת וְאַחַת מְדִיחָה יָדָהּ בְּמַיִם וּבוֹדֶקֶת, בָּאַחֲרוֹנָה בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה, וּבָאת וְשָׁאֲלָה אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר לָהּ: כּוּלָּן טְמֵאוֹת. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, וַהֲלֹא בְּדִיקָה הָיְתָה לִי בֵּין כׇּל אַחַת וְאַחַת! אָמַר לָהּ: אִם כֵּן, הִיא טְמֵאָה וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת. קָתָנֵי מִיהַת: כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה. מַאי תְּרוּמָה? תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה. תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה בַּאֲפִיָּה מַאי בָּעֲיָא? דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלֵישַׁיְיהוּ, וְכִי הָא דְּאָמַר רַב טוֹבִי בַּר רַב קַטִּינָא: לַחְמֵי תוֹדָה שֶׁאֲפָאָן אַרְבַּע חַלּוֹת — יָצָא, וְהָוֵינַן בַּהּ: וְהָא בָּעֵינַן אַרְבָּעִים! לְמִצְוָה. וְהָא בָּעֵינַן אַפְרוֹשֵׁי תְּרוּמָה מִינַּיְיהוּ! וְכִי תֵּימָא דְּמַפְרֵישׁ פְּרוּסָה מִכׇּל חַד וְחַד, ״אֶחָד״ אֲמַר רַחֲמָנָא, שֶׁלֹּא יִטּוֹל פְּרוּסָה, וְאָמְרִינַן דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלֵישַׁיְיהוּ, הָכָא נָמֵי דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלֵישַׁיְיהוּ. תָּא שְׁמַע: שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָה שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיְתָה גָּפָה חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, וּבֵין כׇּל אַחַת וְאַחַת מְדִיחָה יָדֶיהָ בְּמַיִם וּבוֹדֶקֶת, וּבָאַחֲרוֹנָה בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה, וּבָאת וְשָׁאֲלָה לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר לָהּ: כּוּלָּן טְמֵאוֹת. אָמְרָה לוֹ: וַהֲלֹא בְּדִיקָה הָיְתָה לִי בֵּין כׇּל אַחַת וְאַחַת! אֲמַר לַהּ: אִם כֵּן, הִיא טְמֵאָה וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חֲדָא דְּקֹדֶשׁ, וַחֲדָא דִּתְרוּמָה הִיא, הַיְינוּ דְּהָדְרָה וְשָׁיְילָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אִידֵּי וְאִידֵּי דְּקֹדֶשׁ, לְמָה לַהּ לְמֶהְדַּר וּלְשַׁיּוֹלֵיהּ? מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה — בִּשְׁתֵּי שְׁפָחוֹת הָיָה. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב הוּנָא: מֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה מְטַמְּאָה בֵּין לַקֹּדֶשׁ וּבֵין לַתְּרוּמָה. מִמַּאי? מִדְּלָא קָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי מַעֲלוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְהָא תָּנֵי תַּנָּא לַקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה! קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ, וְלֹא בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה. תְּנַן הָתָם: נוֹלַד לָהּ סְפֵק טוּמְאָה, עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה — תֵּעָשֶׂה בְּטוּמְאָה, מִשֶּׁגִּלְגְּלָה — תֵּעָשֶׂה בְּטׇהֳרָה. עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָהּ — תֵּעָשֶׂה בְּטוּמְאָה, חוּלִּין נִינְהוּ, וּמוּתָּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; מִשֶּׁגִּלְגְּלָה — תֵּעָשֶׂה בְּטׇהֳרָה, חוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה כְּחָלָה דָּמוּ, וְאָסוּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחַלָּה. תָּנָא:

57 חגיגה פתח ↗

וְהָאָמַר עוּלָּא: חַבְרַיָּיא מְדַכַּן בְּגָלִילָא! מַנִּיחִין, לִכְשֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה.

59 מנחות פתח ↗

מַתְנִי׳ תְּקוֹעַ – אַלְפָּא לַשֶּׁמֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שְׁנִיָּה לָהּ רֶגֶב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. כׇּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִיכָּן הָיוּ מְבִיאִין.

63 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

משנה: נָכְרִי שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אִם הָיָה בְחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר מוּתָּר. אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְתִגּוֹב: הלכה: נָכְרִי שֶׁהָיָה מַעֲבִיר כול׳. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל. מַעֲשֶׂה בְנָכְרִי אֶחָד שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אֲתַא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי אַבָּהוּ וְאָסַר. אָמְרֵי. בִּפְתוּחוֹת הֲוָה עוֹבְדָא. אָמַר רִבִּי זְרִיקָן. לֹא סוֹף דָּבָר מְלֵיאוֹת אֶלָּא אֲפִילוּ חֲסֵירוֹת. דְּטָרַף וְנָגַע בְּיָדָא וְחָזַר. אַתְּ סְבַר דְּהָדָא דְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְקוּלָּא וְלֵית הִיא אֶלָּא לְחוּמְרָא. דְּשִׁיתוֹמְהוֹן דְּרַבָּנִן מְעַט מַגָּף. רִבִּי יְהוּדָה בַּר פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי אִמִּי. בֵּיצָה צְלוּיָה שֶׁלְּכּוּתִּים הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. תַּבְשִׁילֵי כּוּתִּים הֲרֵי אֵילּוּ מוּתָּרִין. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. בְּתַבְשִׁיל שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לָתֵת לְתוֹכוֹ יַיִן וָחוֹמֶץ. הָא דָּבָר בָּרִיא שֶׁנָּתַן אָסוּר אֲפִילוּ בַהֲנָיָיה. כְּהָדָא דְתַנֵּי. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִין. יֵינָהּ שֶׁל אוגדור לָמָּה הוּא אָסוּר. מִפְּנֵי כְּפַר פַּגֵּשׁ. וְשֶׁלְּבּוּרְגָתָה מִפְּנֵי בִּירַת סוֹרִיקָה. שֶׁלְּעֵין כּושִּׁית מִפְּנֵי כְּפַר שָׁלֵם. חָזְרוּ לוֹמַר. פְּתוּחָה בָּכָל מָקוֹם אֲסוּרָה וּסְתוּמָה מוּתֶּרֶת. נְקוּבָה וּשְׁתוּמָה הֲרֵי הִיא כִסְתוּמָה. רִבִּי יִצְחָק בֶּן חֲקוּלָה אָמַר. הֲרֵי זוֹ כִפְתוּחָה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. וַאֲנָא יְכִיל קַיֵים. אִין הֲוָה עִילּוֹיֵהּ יְקִיר לֹא אִיתְפַּתָּחַת. וְאִין לָא אִיתְפַּתָּחַת. כְּהָדָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָעְזָר אֲזַל לְחָדָא קִרְיָיה דַשַׂמַרְיָין. אֲתַא סַפְרָא לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ. אַיְיתִי לִי חָדָא קוּלָא שְׂתִימָא. אָמַר לוֹ. הָא מַבּוּעָא קַמָּךְ שְׁתִי. אַטָרַח עֲלוֹי. אֲמַר לֵיהּ. הָא מַבּוּעָא קַמָּךְ שְׁתִי. חֲמִתֵיהּ מַטְרַח עֲלוֹי. אֲמַר לֵיהּ. אִין אַתְּ מָרֵיהּ דְּנַפְשָׁךְ הָא מַבּוּעָא קַמָּךְ שְׁתִי. וְאִין נַפְשָׁךְ מַרְתָּךְ וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלוֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה. כְּבָר נִתְקַלְקְלוּ הַכּוּתִים. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּירִבִּי יוֹסֵי אֲזַל לְהָדָא נֵיַּפּוֹלִיס. אֲתוּן כּוּתַיָיא לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לוֹן. אֲנָא מַחְמִי לְכוֹן דְּלֵית אַתּוֹן סָגְדִין לַאֲהֵין טוּרָא אֶלָּא לְצַלְמַיָיא דִתְחוּתוֹי. דִּכְתִיב וַיִּטְמוֹן אוֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. שְׁמַע קָלִין אָמְרִין. נִקְרוֹץ נִסְדַּר לְאִילֵּין כּוּבַּיָיא. וִידַע דְּאִינּוּן בָעוּ מִיקְטְלוּנֵיהּ. וּקְרַץ וּנְפַק לֵיהּ. רִבִּי אָחָא אֲזַל לְמַּאוּס וַאֲכַל חֲלִיטִן. רִבִּי יִרְמְיָה אֲכַל חַמְצִין. רִבִּי חִזְקִיָּה אֲכַל קַמְצִין. רִבִּי אַבָּהוּ אָסַר יֵינָן מִפִּי רִבִּי חִיָיה וְרִבִּי אַסִּי וְרִבִּי אִמִּי שֶׁהָיוּ עוֹלִין בְּהַר הַמֶּלֶךְ וְרָאוּ גּוֹי אֶחָד שֶׁהָיָה חָשׁוּד עַל יֵינָן. אֲתוֹן אָמְרוּן לֵיהּ קוֹמוֹי. אֲמַר לוֹן. וְלָא עַל יְדֵי עִילָּא. וְאִית דְּבָעֵי מֵימַר. חָדָא עֲרוּבַת שׁוּבָּא לֻא אִישְׁתַּכַּח חַמְרָא בְכָל סַמַרֵטִיקֵי. בְּפוּקֵי שׁוּבָּא אִישְׁתַּכָּחַת מַלְיָיא מִן מַה דְאַייתוּן אֲרַמַּיָיא וְקַבְּלוּנֵיהּ כּוּתַיָיא מִינְּהוֹן. וְאִית דְּבָעֵי מֵימַר. כַּד סְלִיק דִּיֹקלֵטִיָּנוּס מַלְכָּא לְהָכָא גְּזַר וַאֲמַר. כָּל אוּמַּיָיא יְנַסְּכוּן בַר מִן יוּדָּאֵיי. וְנָסְכוּן כּוּתַיָיא וְנֶאֱסָר יֵינָן. וְאִית דְּבָעֵי מֵימַר. כְּמִין יוֹן אִית לְהוֹן וּמָנַסְּכִין לֵיהּ. כּוּתַיָיא דְקַיסָרֵי בָעוּ מֵרִבִּי אַבָּהוּ. אֲבוֹתֵיכֶם הָיוּ מִסְתַּפְּקִין בְּשֶׁלָּנוּ. אַתֶּם מִפְּנֵי מַה אֵינְכֶם מִסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ. אָמַר לָהֶן. אֲבוֹתֵיכֶם לֹא קִילְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם. אַתֶּם קִילְקַלְתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם. תַּמָּן תַּנִּינָן. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל טְהוֹרָה וּמִקְווֹתֶיהָ טְהוֹרִין. אֶרֶץ כּוּתִים טְהוֹרָה וּמִקְווֹתֵיהָ וּמָדוֹרוֹתֶיהָ וּשְׁבִילֶיהָ טְהוֹרִין. שְׁבִילֶיהָ טְהוֹרִין. חֲזָקָה שֶׁאֵין בּוֹרְרִין לָהֶן שְׁבִיל אֶלָּא מִטַּהֲרָה. וּמִקְווֹתֶיהָ טְהוֹרִין. רִבִּי לָעְזָר בֵּירִבִּי יוּסֵי הָדָא דַּתְ מַר. לְהַאֲמִינָן שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִין. הָא לְמִידַּת אַרְבָּעִים לֹא. דְּדָרְשֵׁי אַךְ מַעְיָין וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם. מַה מַעְיָין מְטָהֵר כָּל שֶׁהוּא אַף מִקְוֵה מְטָהֵר כָּל שֶׁהוּא. בָּעוּן מֵרִבִּי אַבָּהוּ. חָלוּט שֶׁלָּהֶן מָהוּ. אָמַר לוֹן. הַלְוַאי הָיִינוּ יְכוֹלִין לוֹסַר גַּם מֵימֵיהֶן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. כּוּתָאֵי דְקַיְסָרִין מוּתָּר לְהַלְווֹתָן בָּרִיבִּית. רִבִּי יוֹסֵי בָּעֵי. מֵעַתָּה לֹא נָחוּשּׁ לְחַלָּתָן. וָנָן חֲמֵיי רַבָּנִן חֲשָׁשׁוּן.

65 נדה פתח ↗

גְּמָ' מַאי דְּרוּשׁ? ״לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ״. כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחֲלָה — יֵשׁ לוֹ גְּבוּל, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ נַחֲלָה — אֵין לוֹ גְּבוּל. נֶאֱמָנִים לוֹמַר קָבַרְנוּ. וְהָא לֵית לְהוּ ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּכֹהֵן עוֹמֵד שָׁם. וְדִילְמָא כֹּהֵן טָמֵא הוּא? דְּנָקֵיט תְּרוּמָה בִּידֵיהּ, וְדִילְמָא תְּרוּמָה טְמֵאָה הִיא? דְּקָאָכֵיל מִינַּהּ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: לָא בְּקִיאִי בִּיצִירָה, קָא מַשְׁמַע לַן. נֶאֱמָנִין עַל הַבְּהֵמָה וְכוּ׳. וְהָא לֵית לְהוּ ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״! אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּגוֹזֵז וְעוֹבֵד. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: לָא בְּקִיאִי בְּטִינּוּף, קָא מַשְׁמַע לַן. נֶאֱמָנִין עַל צִיּוּן וְכוּ׳. וְאַף עַל גַּב דְּמִדְּרַבָּנַן הוּא, כֵּיוָן דִּכְתִיבָא — מִזְהָר זְהִירִי בֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן״. אֲבָל אֵין נֶאֱמָנִין לֹא עַל הַסְּכָכוֹת וְכוּ׳. סְכָכוֹת — דִּתְנַן: ״אֵלּוּ הֵן סְכָכוֹת — אִילָן הַמֵּיסֵךְ עַל הָאָרֶץ״. פְּרָעוֹת — דִּתְנַן: ״אֲבָנִים פְּרוּעוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר״. בֵּית הַפְּרָס. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב שְׁמוּאֵל: מְנַפֵּחַ אָדָם בֵּית הַפְּרָס, וְהוֹלֵךְ. רַב יְהוּדָה בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר: בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּידַּשׁ טָהוֹר. וְתָנָא: הַחוֹרֵשׁ בֵּית הַקְּבָרוֹת — הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס, וְעַד כַּמָּה הוּא עוֹשֶׂה? מְלֹא מַעֲנָה, מֵאָה אַמָּה, בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חָמֵשׁ. וְלָא מְהֵימְנִי? וְהָתַנְיָא: שָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר, נֶאֱמָן כּוּתִי לוֹמַר ״אֵין שָׁם קֶבֶר״. לְפִי שֶׁאֵינוֹ מֵעִיד אֶלָּא עַל גּוּפוֹ שֶׁל קֶבֶר. אִילָן שֶׁהוּא מֵיסֵךְ עַל הָאָרֶץ — נֶאֱמָן לוֹמַר ״אֵין תַּחְתָּיו קֶבֶר״, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מֵעִיד אֶלָּא עַל גּוּפוֹ שֶׁל קֶבֶר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּמְהַלֵּךְ וּבָא עַל פְּנֵי כּוּלָּהּ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: רְצוּעָה נָפְקָא, קָא מַשְׁמַע לַן. זֶה הַכְּלָל כּוּ׳. זֶה הַכְּלָל לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי תְּחוּמִין וְיֵין נֶסֶךְ. הֲדַרַן עֲלָךְ דַּם הַנִּדָּה.

67 נדה פתח ↗

וְלָא מְהֵימְנִי? וְהָתַנְיָא: שָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר, נֶאֱמָן כּוּתִי לוֹמַר ״אֵין שָׁם קֶבֶר״.

69 חולין פתח ↗

דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִים, קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא, רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא. אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא: טַעְמָא דְּיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לָא. רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא, טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – שַׁפִּיר דָּמֵי. וּלְאַבָּיֵי קַשְׁיָא סֵיפָא, אָמַר לָךְ: יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי ״בָּא וּמְצָאוֹ״ קָרֵי לֵיהּ. וּלְרָבָא קַשְׁיָא רֵישָׁא, אָמַר לָךְ: יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי כְּעוֹמֵד עַל גַּבָּיו דָּמֵי. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִין, קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ כּוּ׳. אַמַּאי? לֵיחוּשׁ דִּלְמָא הַאי הוּא דַּהֲוָה שָׁחֵיט שַׁפִּיר! אָמַר רַב מְנַשֶּׁה: סִימָן: מַכְנִיס, אִיזְמֵל, בִּזְכָרִים בְּמַכְנִיסָן תַּחַת כְּנָפָיו. וְדִלְמָא סִימָנָא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: דִּמְמַסְמֵס לֵיהּ מַסְמוֹסֵי. וְדִלְמָא קָסָבְרִי כּוּתִים: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה? וּלְטַעְמָיךְ, שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר – מִי כְּתִיבָן? אֶלָּא, כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ בְּהוּ – אַחְזִיקוּ בְּהוּ. הָכָא נָמֵי: כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ – אַחְזִיקוּ. וְאַחְזוּק וְלָא אַחְזוּק בִּדְלָא כְּתִיבָא, תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת כְּיִשְׂרָאֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים, הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר מָר: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר, קָא מַשְׁמַע לַן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. קָסָבַר: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים, הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּכְתִיבָא וְלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כֵּיוָן דִּכְתִיבָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: אִי אַחְזוּק – אִין, אִי לָא אַחְזוּק – לָא. אִי הָכִי, ״כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים״ – ״אִם הֶחְזִיקוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּלָא כְּתִיבָא וְאַחְזִיקוּ בַּהּ: תַּנָּא קַמָּא סָבַר, כֵּיוָן דְּלָא כְּתִיבָא, אַף עַל גַּב דְּאַחְזִיקוּ בַּהּ – נָמֵי לָא; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר, כֵּיוָן דְּאַחְזוּק – אַחְזוּק. גּוּפָא אָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן – בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאִיכָּא הֶתֵּירָא וְאִיסּוּרָא, לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא. אִי הָכִי, כִּי לָא בְּדַק נָמֵי, מִיטְרָח לָא טָרַח. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ, חֲמֵצָן שֶׁל עוֹבְרֵי עֲבֵירָה אַחַר הַפֶּסַח

72 ברכות פתח ↗

אַיְּיתִי כָּסָא דְמוֹקְרָא בַּת אַרְבַּע מְאָה זוּזִי, וְתַבַּר קַמַּיְהוּ, וְאִעֲצִיבוּ. רַב אָשֵׁי עֲבַד הִילּוּלָא לִבְרֵיהּ, חֲזַנְהוּ לְרַבָּנַן דַּהֲווֹ קָא בָדְחִי טוּבָא. אַיְּיתִי כָּסָא דְּזוּגִּיתָא חִיוָּרְתָּא, וְתַבַּר קַמַּיְהוּ, וְאִעֲצִיבוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב הַמְנוּנָא זוּטֵי בְּהִלּוּלָא דְּמָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא: לִישְׁרֵי לַן מָר. אֲמַר לְהוּ: וַי לַן, דְּמִיתְנַן. וַי לַן, דְּמִיתְנַן. אָמְרִי לֵיהּ: אֲנַן מָה נַעֲנֵי בָּתְרָךְ? אֲמַר לְהוּ: הֵי תּוֹרָה, וְהֵי מִצְוָה דְּמַגְּנוּ עֲלַן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה״. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁ״יֹּאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה״. אָמְרוּ עָלָיו עַל רֵישׁ לָקִישׁ שֶׁמִּיָּמָיו לֹא מִלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכִּי שַׁמְעַהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ דִּין, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה, אֶלָּא מִתּוֹךְ הֲלָכָה פְּסוּקָה. וְהֵיכִי דָּמֵי הֲלָכָה פְּסוּקָה? אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי הָא דְּרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶחֱמִירוּ עַל עַצְמָן, שֶׁאֲפִילּוּ רוֹאוֹת טִיפַּת דָּם כְּחַרְדָּל יוֹשְׁבוֹת עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְקִיִּים. רָבָא אָמַר, כִּי הָא דְּרַב הוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: מַעֲרִים אָדָם עַל תְּבוּאָתוֹ וּמַכְנִיסָהּ בַּמּוֹץ שֶׁלָּהּ, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת, וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּי הָא דְּרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַבִּי זְעֵירָא: הַמַּקִּיז דָּם בְּבֶהֱמַת קׇדָשִׁים, אָסוּר בַּהֲנָאָה, וּמוֹעֲלִין בּוֹ. רַבָּנַן עָבְדִי כְּמַתְנִיתִין, רַב אָשֵׁי עָבֵיד כְּבָרַיְיתָא. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. וְכֵן לֹא יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵרוֹ לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁסִּייְּמוּ דִּבְרֵיהֶם בְּדִבְרֵי שֶׁבַח וְתַנְחוּמִים. וְכֵן תְּנָא מָרִי בַּר בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַל יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵירוֹ אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ זוֹכְרֵהוּ. כִּי הָא דְּרַב כָּהֲנָא אַלְוְיֵיהּ לְרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי מִפּוּם נַהֲרָא עַד בֵּי צִנְיָתָא דְּבָבֶל. כִּי מְטָא לְהָתָם אֲמַר לֵיהּ: מָר, וַדַּאי דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: הָנֵי צִנְיָתָא דְּבָבֶל אִיתַנְהוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן וְעַד הַשְׁתָּא? אֲמַר לֵיהּ: אַדְכַּרְתַּן מִילְּתָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״בְּאֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם״, וְכִי מֵאַחַר דְּלֹא עָבַר הֵיאַךְ יָשַׁב? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כׇּל אֶרֶץ שֶׁגָּזַר עָלֶיהָ אָדָם הָרִאשׁוֹן לְיִשּׁוּב — נִתְיַשְּׁבָה. וְכׇל אֶרֶץ שֶׁלֹּא גָּזַר עָלֶיהָ אָדָם הָרִאשׁוֹן לְיִשּׁוּב — לֹא נִתְיַשְּׁבָה. רַב מָרְדְּכַי אַלְוְיֵיהּ לְרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי מֵהַגְרוֹנְיָא, וְעַד בֵּי כֵיפֵי. וְאָמְרִי לַהּ עַד בֵּי דוּרָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: סִימָן לַדָּבָר, ״תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אׇזְנֶךָ״. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עִם הַצִּיבּוּר — הָיָה מְקַצֵּר וְעוֹלֶה, מִפְּנֵי טוֹרַח צִבּוּר. וּכְשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ — אָדָם מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ, וּמוֹצְאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי כְּרִיעוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: לְעוֹלָם יִתְפַּלֵּל אָדָם בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַלּוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵיהּ וְגוֹ׳״. יָכוֹל יִתְפַּלֵּל אָדָם כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — כְּבָר מְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי דָּנִיאֵל: ״וְזִמְנִין תְּלָתָא וְגוֹ׳״. יָכוֹל מִשֶּׁבָּא לַגּוֹלָה הוּחַלָּה — כְּבָר נֶאֱמַר: ״דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָא״. יָכוֹל יִתְפַּלֵּל אָדָם לְכׇל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לָקֳבֵל נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם״. יָכוֹל יְהֵא כּוֹלְלָן בְּבַת אַחַת — כְּבָר מְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי דָּוִד, דִּכְתִיב: ״עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם וְגוֹ׳״. יָכוֹל יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ — כְּבָר מְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי חַנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ״. יָכוֹל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל — כְּבָר מְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה״. ״רִנָּה״ זוֹ תְּפִלָּה, ״תְּפִלָּה״ זוֹ בַּקָּשָׁה. אֵין אוֹמֵר דְּבַר בַּקָּשָׁה אַחַר ״אֱמֶת וְיַצִּיב״. אֲבָל אַחַר הַתְּפִלָּה, אֲפִילּוּ כְּסֵדֶר וִדּוּי שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, אִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ — אֲפִילּוּ כְּסֵדֶר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: כַּמָּה הִלְכְתָא גִּבָּרָווֹתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מֵהָנֵי קְרָאֵי דְחַנָּה. ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ. ״רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁיַּחְתּוֹךְ בִּשְׂפָתָיו. ״וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ״ — מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. ״וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה״ — מִכָּאן שֶׁשִּׁכּוֹר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל. ״וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן לָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ

80 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

משנה: אֵין לוֹקְחִין עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵיאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. אִם לָקַח יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין קִינֵּי זָבִין וְקִינֵּי זָבוֹת קִינֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית וְאִם לָקַח יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית וְאִם סָךְ יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר יִדָּלֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אָמְרוּ לִפְנֵי רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר הָיָה רִבִּי לִיעֶזֶר עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית יִדָּלֵק. אָמַר לָהֶן שְׁתוּקוּ לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה רִבִּי לִיעֶזֶר אָמַר בּוֹ. וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו אוֹמֵר הָיָה רִבִּי לִיעֶזֶר הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִי כְאוֹכֵל בַּשַׂר חֲזִיר. אָמַר לָהֶן שְׁתוּקוּ לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה רִבִּי לִיעֶזֶר אָמַר בּוֹ. מֶרְחָץ שֶׁהוּסְּקָה בְתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית מוּתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ. אִם מִתְחַשֵּׁב הוּא הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחוֹץ.

85 קידושין פתח ↗

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. מַאן יֵשׁ אוֹמְרִים? אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא. דְּתַנְיָא: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִים בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים – הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִים בָּהּ, יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.

85 חולין פתח ↗

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים, הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.

88 מסכת כותים פתח ↗

שוה הכותי לישראל לכל נזיקין שבתורה ישראל שהרג את הכותי וכותי שהרג את ישראל שוגג גולה מזיד נהרג שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור ושור של כותי שנגח שור של ישראל אם תם הוא משלם חצי נזק ואם מועד משלם נזק שלם ר״מ אומר שור של כותי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם ומשלם מן העליה.

88 בבא קמא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל כּוּתִי – פָּטוּר; וְשֶׁל כּוּתִי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל – תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.

92 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

103 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ יֵשׁ עַיָירוֹת שֶׁל כּוּתִים שֶׁנָּהֲגוּ בָהֶן הֵיתֵר מִימֵי הוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְהֵן מוּתָּרוֹת. רִבִּי יוֹסֵי בָּעֵי מֵעַתָּה לֹא יָחוּשׁוּ כֹּהֲנִים עַל חַלָּתָן. וַאֲנָן חָמֵיי רַבָּנִין חֹשְׁשִׁין. אָמַר רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי לָא בְגִין מִילְתָא דְאַתְּ אָמְרָת אֶלָּא בְגִין דְלָא חָלַטְּתוּן מַלְכוּתָא בְיָדָא.

106 מסכת כותים פתח ↗

בת ישראל אינה מילדת את הכותית ולא מניקה את בנה אבל הכותית מילדת בת ישראל ומניקה את בנה ברשותה.

108 שבת פתח ↗

דֶּרֶךְ עָלָיו, חַיָּיב! הָתָם לָא נָח, הָכָא נָח. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אִסְקוּפָּה מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת: בִּזְמַן שֶׁהַפֶּתַח פָּתוּחַ — כְּלִפְנִים. פֶּתַח נָעוּל — כְּלַחוּץ. וְאַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ לֶחִי?! וְהָאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: תּוֹךְ הַפֶּתַח צָרִיךְ לֶחִי אַחֵר לְהַתִּירוֹ! וְכִי תֵימָא דְּלֵית בֵּיהּ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה — וְהָאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: תּוֹךְ הַפֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, צָרִיךְ לֶחִי אַחֵר לְהַתִּירוֹ! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָכָא בְּאִיסְקוּפַּת מָבוֹי עָסְקִינַן, חֶצְיוֹ מְקוֹרֶה וְחֶצְיוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקוֹרֶה, וְקֵירוּיוֹ כְּלַפֵּי פְנִים. פֶּתַח פָּתוּחַ, כְּלִפְנִים. פֶּתַח נָעוּל, כְּלַחוּץ. רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם בְּאִיסְקוּפַּת בַּיִת עָסְקִינַן, וּכְגוֹן שֶׁקֵּירָהּ בִּשְׁתֵּי קוֹרוֹת שֶׁאֵין בָּזוֹ אַרְבָּעָה וְאֵין בָּזוֹ אַרְבָּעָה, וְאֵין בֵּין זוֹ לָזוֹ שְׁלֹשָׁה, וְדֶלֶת בָּאֶמְצַע. פֶּתַח פָּתוּחַ, כְּלִפְנִים. פֶּתַח נָעוּל, כְּלַחוּץ. וְאִם הָיְתָה אִיסְקוּפָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבָּעָה, הֲרֵי זוֹ רְשׁוּת לְעַצְמָהּ. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי. דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת וְהֵן רְשׁוּת אַחַת, כְּגוֹן עַמּוּד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה — אָסוּר לְכַתֵּף עָלָיו. גְּזֵירָה מִשּׁוּם תֵּל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

109 תלמוד ירושלמי יומא פתח ↗

תַּנֵּי. כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל סַכָּנָה אֵין אוֹמְרִין. יֵעָשׂוּ דְבָרִים בַּגּוֹיִם וּבִקְטַנִּים. אֶלָּא אֲפִילוּ בִּגְדוֹלִים בִּיִשְׂרָאֵל. מַעֲשֶׂהַ שֶׁנָּפְלָה דְלֵיקָה בַּחֲצַירוֹ שֶׁלְיוֹסֵי בֶּן סִימַאי בְּשִׁיחִין. וְיָרְדוּ בְנֵי קַצְרָה שֶׁלְצִיפּוֹרִין לְכַבּוֹתוֹ וְלֹא הִנִּיחַ לָהֶן. אָמַר. הַנִּיחוֹ לַגַּבַּאי שֶׁיִּגְבֶּה אֶת חוֹבוֹ. מִיַּד קָשַׁר עַלָיו הֶעָנָן וְכִיבָּהוּ. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת שָׁלַח לְכָל אֶחַד וְאֶחָד מֵהֶן סֶלַע. וּלְאִיפַּרְכוֹס שֶׁלָּהֶן חֲמִשִּׁים דֵּינָר. אָמְרוּ חֲכָמִים. לֹא הָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּן. חַד נַפְּתַּיי הֲוָה מֵגִירֵיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה. נָפְלַת דְלֵיקָתָא בִּמִגִירוּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה. אֲזַל הַהוּא נַפְּתַּיָיא בְעֵי מִטְפַּתָּהּ. וְלָא שָׁבְקֵיהּ רִבִּי יוֹנָה. אֲמַר לֵיהּ. בַּגְרָךְ מִדְּלִי. אֲמַר לֵיהּ אִין. וְאִישְׁתְּזִיב כּוּלַּהּ. רִבִּי יוּדָן דִּכָפַר אִמִּי פָּרַס גּוּלְתֵּיהּ עַל גָּדִישָׁא דְנוּרָא. עָרְקָה מִינֵּיהּ.

111 ברכות פתח ↗

מַתְנִי׳ כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּירוֹת? עַל פֵּירוֹת הָאִילָן הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״. וְעַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר: ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״. וְעַל הַיְּרָקוֹת הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים״. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה׳״, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. מִכָּאן אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ. וְהַאי ״קֹדֶשׁ הִלּוּלִים״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ חַד דְּאָמַר רַחֲמָנָא אַחֲלֵיהּ וַהֲדַר אִכְלֵיהּ. וְאִידָךְ דָּבָר הַטָּעוּן שִׁירָה, טָעוּן חִלּוּל, וְשֶׁאֵינוֹ טָעוּן שִׁירָה, אֵין טָעוּן חִלּוּל. וְכִדְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים״, אִם אֲנָשִׁים מְשַׂמֵּחַ, אֱלֹהִים בַּמֶּה מְשַׂמֵּחַ? מִכָּאן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן! הָנִיחָא לְמַאן דְּתָנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״. אֶלָּא לְמַאן דְּתָנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִתְּמַר רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי, חַד תָּנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״, וְחַד תָּנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״. וּלְמַאן דְּתָנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״ הָנִיחָא אִי יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וּתְבוּאַת הַכָּרֶם״. מָה לְהַלָּן כֶּרֶם, אַף כָּאן כֶּרֶם. אִייַּתַּר לֵיהּ חַד ״הִלּוּל״ לִבְרָכָה. וְאִי לָא יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה, בְּרָכָה מְנָא לֵיהּ? וְאִי נָמֵי יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה, אַשְׁכְּחַן לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? הָא לָא קַשְׁיָא, דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. אַשְׁכְּחַן כֶּרֶם, שְׁאָר מִינִין מִנַּיִן? דְּיָלֵיף מִכֶּרֶם: מָה כֶּרֶם דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה — טָעוּן בְּרָכָה. אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְכֶרֶם שֶׁכֵּן חַיָּיב בְּעוֹלֵלוֹת! קָמָה תּוֹכִיחַ. מָה לְקָמָה שֶׁכֵּן חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה! כֶּרֶם יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה — טָעוּן בְּרָכָה. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בּוֹ צַד מִזְבֵּחַ. וְאָתֵי נָמֵי זַיִת דְּאִית בֵּיהּ צַד מִזְבֵּחַ. וְזַיִת מִצַּד מִזְבֵּחַ אָתֵי? וְהָא בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ ״כֶּרֶם״, דִּכְתִיב ״וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת״. אָמַר רַב פָּפָּא: ״כֶּרֶם זַיִת״ אִקְּרֵי, ״כֶּרֶם״ סְתָמָא לָא אִקְּרֵי. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד מִזְבֵּחַ! אֶלָּא, דְּיָלֵיף לַהּ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין: מָה שִׁבְעַת הַמִּינִין דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה טָעוּן בְּרָכָה. מָה לְשִׁבְעַת הַמִּינִין שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בְּבִכּוּרִים? וְעוֹד: הָתִינַח לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? הָא לָא קַשְׁיָא דְּאָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. וּלְמַאן דְּתָנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״, הָא תִּינַח כֹּל דְּבַר נְטִיעָה. דְּלָאו בַּר נְטִיעָה, כְּגוֹן בָּשָׂר בֵּיצִים וְדָגִים מְנָא לֵיהּ? אֶלָּא סְבָרָא הוּא: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. תָּנוּ רַבָּנַן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. וְכׇל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? — יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם. יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם?! מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הָא עֲבַד לֵיהּ אִיסּוּרָא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם מֵעִיקָּרָא וִילַמְּדֶנּוּ בְּרָכוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מְעִילָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ נֶהֱנָה מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, וּכְתִיב ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״! לָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם בְּרָכָה, כָּאן לְאַחַר בְּרָכָה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״. וְאֵין ״אָבִיו״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָּנֶךָ״, וְאֵין ״אִמּוֹ״ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״. מַאי ״חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: חָבֵר הוּא לְיָרׇבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁהִשְׁחִית אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמֵי: כְּתִיב ״וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְגוֹ׳״. לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״. אָמַר אַבָּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְעָלְתָה בְּיָדָן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן. אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנַן: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ, בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי לָא תִּתְחֲזוֹ קַמַּאי, כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּטַּרְדוּ בִּמְזוֹנַיְיכוּ כּוּלָּא שַׁתָּא. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן. דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ לֹא נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ טְרַקְסְמוֹן כְּדֵי לְחַיְּיבָן בְּמַעֲשֵׂר, דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ גַּגּוֹת, דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹת, דֶּרֶךְ קַרְפֵּיפוֹת, כְּדֵי לְפׇטְרָן מִן הַמַּעֲשֵׂר. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּיב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חָצֵר קוֹבַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ״. חוּץ מִן הַיַּיִן וְכוּ׳: מַאי שְׁנָא יַיִן? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּאִשְׁתַּנִּי לְעִלּוּיָא אִשְׁתַּנִּי לִבְרָכָה, וַהֲרֵי שֶׁמֶן, דְּאִשְׁתַּנִּי לְעִלּוּיָא וְלָא אִשְׁתַּנִּי לִבְרָכָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁמֶן זַיִת מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. אָמְרִי: הָתָם מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הֵיכִי נְבָרֵיךְ? נְבָרֵיךְ ״בּוֹרֵא פְּרִי הַזַּיִת״ — פֵּירָא גּוּפֵיהּ ״זַיִת״ אִקְּרִי. וּנְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי עֵץ זַיִת״? אֶלָּא אָמַר מָר זוּטְרָא: חַמְרָא — זָיֵין, מִשְׁחָא — לָא זָיֵין. וּמִשְׁחָא לָא זָיֵין? וְהָתְנַן הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן — מוּתָּר בַּמַּיִם וּבַמֶּלַח. וְהָוֵינַן בַּהּ: מַיִם וּמֶלַח הוּא דְּלָא אִקְּרִי ״מָזוֹן״, הָא כׇּל מִילֵּי אִקְּרִי ״מָזוֹן״. נֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל, דְּאָמְרִי אֵין מְבָרְכִין ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״ אֶלָּא בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בִּלְבַד. וְאָמַר רַב הוּנָא: בְּאוֹמֵר ״כׇּל הַזָּן עָלַי״. אַלְמָא מִשְׁחָא זָיֵין! אֶלָּא, חַמְרָא סָעֵיד, וּמִשְׁחָא לָא סָעֵיד. וְחַמְרָא מִי סָעֵיד? וְהָא רָבָא הֲוָה שָׁתֵי חַמְרָא כׇּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְפִסְחָא כִּי הֵיכִי דְּנִגְרְרֵיהּ לְלִבֵּיהּ וְנֵיכוֹל מַצָּה טְפֵי? טוּבָא — גָּרֵיר, פּוּרְתָּא — סָעֵיד. וּמִי סָעֵיד כְּלָל?! וְהָכְתִיב: ״וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד וְגוֹ׳״ — נַהֲמָא הוּא דְּסָעֵיד חַמְרָא לָא סָעֵיד! אֶלָּא, חַמְרָא אִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי: סָעֵיד וּמְשַׂמַּח. נַהֲמָא מִסְעָד סָעֵיד, שַׂמּוֹחֵי לָא מְשַׂמַּח. אִי הָכִי נְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת! לָא קָבְעִי אִינָשֵׁי סְעוֹדְתַּיְיהוּ עִלָּוֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: אִי קָבַע עִלָּוֵיהּ סְעוֹדְתֵּיהּ מַאי? אָמַר לֵיהּ: לִכְשֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר אִי הָוֵי קְבִיעוּתָא. הַשְׁתָּא מִיהָא בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם. גּוּפָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁמֶן זַיִת מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּקָא שָׁתֵי לֵיהּ מִשְׁתָּא — אוֹזוֹקֵי מַזִּיק לֵיהּ. דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹתֶה שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה — מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. הַסָּךְ שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה — מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וּמְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. אֶלָּא דְּקָא אָכֵיל לֵיהּ עַל יְדֵי פַּת. אִי הָכִי, הָוְיָא לֵיהּ פַּת עִיקָּר וְהוּא טָפֵל. וּתְנַן, זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁהוּא עִיקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה — מְבָרֵךְ עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה! אֶלָּא דְּקָא שָׁתֵי לֵיהּ עַל יְדֵי ״אֲנִיגְרוֹן״, דְּאָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: ״אֲנִיגְרוֹן״ — מַיָּא דְסִלְקָא, ״אַנְסִיגְרוֹן״ — מַיָּא

112 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

רִבִּי יְהוּדָה בַּר פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי אִמִּי. בֵּיצָה צְלוּיָה שֶׁלְּכּוּתִּים הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. תַּבְשִׁילֵי כּוּתִּים הֲרֵי אֵילּוּ מוּתָּרִין. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. בְּתַבְשִׁיל שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לָתֵת לְתוֹכוֹ יַיִן וָחוֹמֶץ. הָא דָּבָר בָּרִיא שֶׁנָּתַן אָסוּר אֲפִילוּ בַהֲנָיָיה. כְּהָדָא דְתַנֵּי. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִין. יֵינָהּ שֶׁל אוגדור לָמָּה הוּא אָסוּר. מִפְּנֵי כְּפַר פַּגֵּשׁ. וְשֶׁלְּבּוּרְגָתָה מִפְּנֵי בִּירַת סוֹרִיקָה. שֶׁלְּעֵין כּושִּׁית מִפְּנֵי כְּפַר שָׁלֵם. חָזְרוּ לוֹמַר. פְּתוּחָה בָּכָל מָקוֹם אֲסוּרָה וּסְתוּמָה מוּתֶּרֶת. נְקוּבָה וּשְׁתוּמָה הֲרֵי הִיא כִסְתוּמָה. רִבִּי יִצְחָק בֶּן חֲקוּלָה אָמַר. הֲרֵי זוֹ כִפְתוּחָה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. וַאֲנָא יְכִיל קַיֵים. אִין הֲוָה עִילּוֹיֵהּ יְקִיר לֹא אִיתְפַּתָּחַת. וְאִין לָא אִיתְפַּתָּחַת. כְּהָדָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָעְזָר אֲזַל לְחָדָא קִרְיָיה דַשַׂמַרְיָין. אֲתַא סַפְרָא לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ. אַיְיתִי לִי חָדָא קוּלָא שְׂתִימָא. אָמַר לוֹ. הָא מַבּוּעָא קַמָּךְ שְׁתִי. אַטָרַח עֲלוֹי. אֲמַר לֵיהּ. הָא מַבּוּעָא קַמָּךְ שְׁתִי. חֲמִתֵיהּ מַטְרַח עֲלוֹי. אֲמַר לֵיהּ. אִין אַתְּ מָרֵיהּ דְּנַפְשָׁךְ הָא מַבּוּעָא קַמָּךְ שְׁתִי. וְאִין נַפְשָׁךְ מַרְתָּךְ וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלוֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה. כְּבָר נִתְקַלְקְלוּ הַכּוּתִים.

113 חולין פתח ↗

וּמַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן? כִּי הָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, שַׁדְּרֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לְאֵתוֹיֵי חַמְרָא מִבֵּי כוּתָאֵי, אַשְׁכְּחֵיהּ הָהוּא סָבָא, אֲמַר לֵיהּ: ״וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה״, הָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי מֵאִיר, וְגָזַר עֲלֵיהֶן.

116 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

117 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

119 עבודה זרה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: יַיִן שֶׁל עֵין כּוּשִׁי אָסוּר מִפְּנֵי בִּירַת סְרִיקָא, וְשֶׁל בַּרְקָתָא אָסוּר מִפְּנֵי כְּפַר פַּרְשַׁאי, וְשֶׁל זַגְדוֹר אָסוּר מִפְּנֵי כְּפַר שָׁלֵים. חָזְרוּ לוֹמַר: חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת.

124 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּירִבִּי יוֹסֵי אֲזַל לְהָדָא נֵיַּפּוֹלִיס. אֲתוּן כּוּתַיָיא לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לוֹן. אֲנָא מַחְמִי לְכוֹן דְּלֵית אַתּוֹן סָגְדִין לַאֲהֵין טוּרָא אֶלָּא לְצַלְמַיָיא דִתְחוּתוֹי. דִּכְתִיב וַיִּטְמוֹן אוֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. שְׁמַע קָלִין אָמְרִין. נִקְרוֹץ נִסְדַּר לְאִילֵּין כּוּבַּיָיא. וִידַע דְּאִינּוּן בָעוּ מִיקְטְלוּנֵיהּ. וּקְרַץ וּנְפַק לֵיהּ.

125 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

רִבִּי אָחָא אֲזַל לְמַּאוּס וַאֲכַל חֲלִיטִן. רִבִּי יִרְמְיָה אֲכַל חַמְצִין. רִבִּי חִזְקִיָּה אֲכַל קַמְצִין. רִבִּי אַבָּהוּ אָסַר יֵינָן מִפִּי רִבִּי חִיָיה וְרִבִּי אַסִּי וְרִבִּי אִמִּי שֶׁהָיוּ עוֹלִין בְּהַר הַמֶּלֶךְ וְרָאוּ גּוֹי אֶחָד שֶׁהָיָה חָשׁוּד עַל יֵינָן. אֲתוֹן אָמְרוּן לֵיהּ קוֹמוֹי. אֲמַר לוֹן. וְלָא עַל יְדֵי עִילָּא. וְאִית דְּבָעֵי מֵימַר. חָדָא עֲרוּבַת שׁוּבָּא לֻא אִישְׁתַּכַּח חַמְרָא בְכָל סַמַרֵטִיקֵי. בְּפוּקֵי שׁוּבָּא אִישְׁתַּכָּחַת מַלְיָיא מִן מַה דְאַייתוּן אֲרַמַּיָיא וְקַבְּלוּנֵיהּ כּוּתַיָיא מִינְּהוֹן. וְאִית דְּבָעֵי מֵימַר. כַּד סְלִיק דִּיֹקלֵטִיָּנוּס מַלְכָּא לְהָכָא גְּזַר וַאֲמַר. כָּל אוּמַּיָיא יְנַסְּכוּן בַר מִן יוּדָּאֵיי. וְנָסְכוּן כּוּתַיָיא וְנֶאֱסָר יֵינָן. וְאִית דְּבָעֵי מֵימַר. כְּמִין יוֹן אִית לְהוֹן וּמָנַסְּכִין לֵיהּ.

126 תענית פתח ↗

מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי בְּנֵי חֵילָא דְּמָחוֹזָא. אִילְפָא וְרַבִּי יוֹחָנָן הֲווֹ גָּרְסִי בְּאוֹרָיְיתָא, דְּחִיקָא לְהוּ מִילְּתָא טוּבָא, אָמְרִי: נֵיקוּם וְנֵיזִיל וְנֶיעְבַּד עִיסְקָא וּנְקַיֵּים בְּנַפְשִׁין ״אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״. אֲזַלוּ, אוֹתִיבוּ תּוּתֵי גּוּדָּא רְעִיעָא, הֲווֹ קָא כָּרְכִי רִיפְתָּא, אֲתוֹ תְּרֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. שַׁמְעֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר חַד לְחַבְרֵיהּ: נִישְׁדֵּי עֲלַיְיהוּ הַאי גּוּדָּא וְנִקְטְלִינְהוּ, שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה! אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: שַׁבְקִינְהוּ, דְּאִיכָּא בְּהוּ חַד דְּקָיְימָא לֵיהּ שַׁעְתָּא. רַבִּי יוֹחָנָן שְׁמַע, אִילְפָא לָא שְׁמַע. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְאִילְפָא: שָׁמַע מָר מִידֵּי? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר מִדִּשְׁמַעִי אֲנָא וְאִילְפָא לָא שְׁמַע, שְׁמַע מִינַּהּ לְדִידִי קָיְימָא לִי שַׁעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: אֶיהֱדַר, וְאוֹקֵי בְּנַפְשַׁאי ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״. רַבִּי יוֹחָנָן הֲדַר, אִילְפָא לָא הֲדַר. עַד דַּאֲתָא אִילְפָא, מָלֵיךְ רַבִּי יוֹחָנָן. אָמְרוּ לוֹ: אִי אִתִּיב מָר וְגָרֵיס, לָא הֲוָה מָלֵיךְ מָר. אֲזַל תְּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּאַסְקַרְיָא דִסְפִינְתָּא, אֲמַר: אִי אִיכָּא דְּשָׁאֵיל לִי בְּמַתְנִיתָא דְּרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא וְלָא פָּשֵׁיטְנָא לֵיהּ מִמַּתְנִיתִין, נָפֵילְנָא מֵאַסְקַרְיָא דִסְפִינְתָּא וְטָבַעְנָא. אֲתָא הָהוּא סָבָא, תְּנָא לֵיהּ: הָאוֹמֵר תְּנוּ שֶׁקֶל לְבָנַיי בְּשַׁבָּת, וְהֵן רְאוּיִין לָתֵת לָהֶם סֶלַע — נוֹתְנִין לָהֶם סֶלַע. וְאִם אָמַר: אַל תִּתְּנוּ לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל — אֵין נוֹתְנִין לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל. אִם אָמַר: אִם מֵתוּ יִרְשׁוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם — בֵּין שֶׁאָמַר ״תְּנוּ״ בֵּין שֶׁאָמַר ״אַל תִּתְּנוּ״ — אֵין נוֹתְנִין לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל. אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת. אָמְרוּ עָלָיו עַל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ שֶׁהָיָה סוֹמֵא מִשְׁתֵּי עֵינָיו, גִּדֵּם מִשְׁתֵּי יָדָיו, קִיטֵּעַ מִשְׁתֵּי רַגְלָיו, וְכׇל גּוּפוֹ מָלֵא שְׁחִין. וְהָיָה מוּטָּל בְּבַיִת רָעוּעַ, וְרַגְלֵי מִטָּתוֹ מוּנָּחִין בִּסְפָלִין שֶׁל מַיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עָלָיו נְמָלִים. פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ תַּלְמִידָיו לְפַנּוֹת מִטָּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ לְפַנּוֹת אֶת הַכֵּלִים. אָמַר לָהֶם: בָּנַיי, פַּנּוּ אֶת הַכֵּלִים, וְאַחַר כָּךְ פַּנּוּ אֶת מִטָּתִי, שֶׁמּוּבְטָח לָכֶם שֶׁכׇּל זְמַן שֶׁאֲנִי בַּבַּיִת אֵין הַבַּיִת נוֹפֵל. פִּינּוּ אֶת הַכֵּלִים וְאַחַר כָּךְ פִּינּוּ אֶת מִטָּתוֹ, וְנָפַל הַבַּיִת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, וְכִי מֵאַחַר שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר אַתָּה, לָמָה עָלְתָה לְךָ כָּךְ? אָמַר לָהֶם: בָּנַיי, אֲנִי גָּרַמְתִּי לְעַצְמִי. שֶׁפַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ לְבֵית חָמִי, וְהָיָה עִמִּי מַשּׂוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים, אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל, וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה, וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים. בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד לִי בַּדֶּרֶךְ, וְאָמַר לִי: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶפְרוֹק מִן הַחֲמוֹר. לֹא הִסְפַּקְתִּי לִפְרוֹק מִן הַחֲמוֹר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ. הָלַכְתִּי וְנָפַלְתִּי עַל פָּנָיו, וְאָמַרְתִּי: עֵינַי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל עֵינֶיךָ — יִסּוֹמוּ, יָדַיי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל יָדֶיךָ — יִתְגַּדְּמוּ, רַגְלַי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל רַגְלֶיךָ — יִתְקַטְּעוּ. וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתִּי עַד שֶׁאָמַרְתִּי: כׇּל גּוּפִי יְהֵא מָלֵא שְׁחִין. אָמְרוּ לוֹ: אוֹי לָנוּ שֶׁרְאִינוּךָ בְּכָךְ! אָמַר לָהֶם: אוֹי לִי אִם לֹא רְאִיתוּנִי בְּכָךְ. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ — דְּכׇל מִילְּתָא דַּהֲוָה סָלְקָא לֵיהּ, אֲמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה. זִימְנָא חֲדָא בְּעוֹ לְשַׁדּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹרוֹן לְבֵי קֵיסָר, אָמְרוּ: מַאן יֵיזִיל — יֵיזִיל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ, דִּמְלוּמָּד בְּנִיסִּין הוּא. שַׁדַּרוּ בִּידֵיהּ מְלֵא סִיפְטָא דַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. אֲזַל, בָּת בְּהָהוּא דִּירָא. בְּלֵילְיָא קָמוּ הָנָךְ דָּיוֹרָאֵי וְשַׁקְלִינְהוּ לְסִיפְטֵיהּ וּמְלוֹנְהוּ עַפְרָא. כִּי מְטָא הָתָם, שְׁרִינְהוּ לְסִיפְטֵי, חֲזָנְהוּ דִּמְלוּ עַפְרָא. בְּעָא מַלְכָּא לְמִקְטְלִינְהוּ לְכוּלְּהוּ, אֲמַר: קָא מְחַיְּיכוּ בִּי יְהוּדָאֵי. אֲמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה. אֲתָא אֵלִיָּהוּ אִדְּמִי לֵיהּ כְּחַד מִינַּיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא הָא עַפְרָא מֵעַפְרָא דְּאַבְרָהָם אֲבוּהוֹן הוּא, דְּכִי הֲוָה שָׁדֵי עַפְרָא — הָווּ סַיְיפֵי, גִּילֵי — הָווּ גִּירֵי, דִּכְתִיב: ״יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ״. הַוְיָא חֲדָא מְדִינְתָּא דְּלָא מָצוּ לְמִיכְבְּשַׁהּ, בְּדַקוּ מִינֵּיהּ וְכַבְשׁוּהָ. עֲיַילוּ לְבֵי גִנְזֵיה וּמְלוֹהוּ לְסִיפְטֵיהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְשַׁדְּרוּהוּ בִּיקָרָא רַבָּה. כִּי אֲתוֹ, בִּיתוּ בְּהָהוּא דִּיּוּרָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי אַיְיתֵית בַּהֲדָךְ דְּעָבְדִי לָךְ יְקָרָא כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לְהוּ: מַאי דִּשְׁקַלִי מֵהָכָא אַמְטִי לְהָתָם. סְתַרוּ לְדִירַיְיהוּ וְאַמְטִינְהוּ לְבֵי מַלְכָּא, אֲמַרוּ לֵיהּ: הַאי עַפְרָא דְּאַיְיתִי הָכָא — מִדִּידַן הוּא. בַּדְקוּהּ וְלָא אַשְׁכְּחוּהּ, וְקַטְלִינְהוּ לְהָנָךְ דָּיוֹרָאֵי. אִי זוֹ הִיא דֶּבֶר — עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאֶלֶף רַגְלִי, כְּגוֹן כְּפַר עַכּוֹ, וְיָצְאוּ הֵימֶנָּה תִּשְׁעָה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה — הֲרֵי זֶה דֶּבֶר. בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּאַרְבָּעָה יָמִים — אֵין זֶה דֶּבֶר. וְעִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי, כְּגוֹן כְּפַר עֲמִיקוּ, וְיָצְאוּ הֵימֶנָּה שְׁלֹשָׁה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה — הֲרֵי זֶה דֶּבֶר.

131 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

כּוּתַיָיא דְקַיסָרֵי בָעוּ מֵרִבִּי אַבָּהוּ. אֲבוֹתֵיכֶם הָיוּ מִסְתַּפְּקִין בְּשֶׁלָּנוּ. אַתֶּם מִפְּנֵי מַה אֵינְכֶם מִסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ. אָמַר לָהֶן. אֲבוֹתֵיכֶם לֹא קִילְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם. אַתֶּם קִילְקַלְתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם.

132 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

תַּמָּן תַּנִּינָן. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל טְהוֹרָה וּמִקְווֹתֶיהָ טְהוֹרִין. אֶרֶץ כּוּתִים טְהוֹרָה וּמִקְווֹתֵיהָ וּמָדוֹרוֹתֶיהָ וּשְׁבִילֶיהָ טְהוֹרִין. שְׁבִילֶיהָ טְהוֹרִין. חֲזָקָה שֶׁאֵין בּוֹרְרִין לָהֶן שְׁבִיל אֶלָּא מִטַּהֲרָה. וּמִקְווֹתֶיהָ טְהוֹרִין. רִבִּי לָעְזָר בֵּירִבִּי יוּסֵי הָדָא דַּתְ מַר. לְהַאֲמִינָן שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִין. הָא לְמִידַּת אַרְבָּעִים לֹא. דְּדָרְשֵׁי אַךְ מַעְיָין וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם. מַה מַעְיָין מְטָהֵר כָּל שֶׁהוּא אַף מִקְוֵה מְטָהֵר כָּל שֶׁהוּא.

134 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

בָּעוּן מֵרִבִּי אַבָּהוּ. חָלוּט שֶׁלָּהֶן מָהוּ. אָמַר לוֹן. הַלְוַאי הָיִינוּ יְכוֹלִין לוֹסַר גַּם מֵימֵיהֶן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. כּוּתָאֵי דְקַיְסָרִין מוּתָּר לְהַלְווֹתָן בָּרִיבִּית. רִבִּי יוֹסֵי בָּעֵי. מֵעַתָּה לֹא נָחוּשּׁ לְחַלָּתָן. וָנָן חֲמֵיי רַבָּנִן חֲשָׁשׁוּן.

136 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

139 מסכת כותים פתח ↗

חולקים כהני ישראל וכהני כותים במקומם מפני שהם כמצילין מידם אבל לא במקום ישראל שלא יחזיקנו בכהונה. כהן כותי שהוא אוכל ומאכיל לישראל בטומאה מותר בטהרה אסור.

140 חולין פתח ↗

הֲדַר פָּשֵׁיט לְנַפְשֵׁיהּ: מִסְתַּבְּרָא דִּשְׁמִיעַ לְהוּ וְלָא קַבְּלוּהָ, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָא שְׁמִיעַ לְהוּ, וְאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לְהוּ הֲווֹ מְקַבְּלִי לֵהּ, הֵיכִי מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא לְמֵיכַל אִיסּוּרָא? הַשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!

142 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

מָה עָשָׂה עֶזְרָא וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק? קִבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הֵיכַל ה', וְהֵבִיאוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוֹפָרוֹת וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת סִפְרֵי תוֹרוֹת, וְהָיוּ תּוֹקְעִים בָּהֶם, וְהַלְוִיִּם מְשׁוֹרְרִין וּמְזַמְּרִין וּמְנַדִּין אֶת הַכּוּתִים בְּסוֹד שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, בִּכְתָב הַנִּכְתָּב עַל הַלּוּחוֹת וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הָעֶלְיוֹן וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הַתַּחְתּוֹן, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם פַּת כּוּתִים עַד עוֹלָם. מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הָאוֹכֵל בָּשָׂר מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי כְּאִלּוּ אוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר, וְאַל יִתְגַּיֵּר אָדָם כּוּתִי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין לָהֶם חֵלֶק בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר עזרא ד, ג ״לֹא לָכֶם וָלָנוּ״, לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, וְעוֹד שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק וְנַחֲלָה בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר נחמיה ב, כ ״וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָ‍ִם״.

143 חולין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.

144 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

146 ילקוט שמעוני על התורה פתח ↗

שמות כב כד אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כָּל "אִם" שֶׁבַּתּוֹרָה, רְשׁוּת, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה, חוֹבָה. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רְשׁוּת, תַּלְמוּד לוֹמַר דברים טו, ח "הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ", חוֹבָה וְלֹא רְשׁוּת. אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה, כֶּסֶף בְּכֶסֶף אַתָּה מַלְוֵהוּ, וְאִי אַתָּה מַלְוֵהוּ פֵּירוֹת בְּפֵירוֹת. כֶּסֶף בְּכֶסֶף אַתָּה מַלְוֵהוּ, וְאֵין אַתָּה מַלְוֵהוּ כֶּסֶף בְּפֵירוֹת וּפֵירוֹת בְּכָסֶף. אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, עַמִּי וְכוּתִי, עַמִּי קוֹדֵם. עָנִי וְעָשִׁיר, עָנִי קוֹדֵם שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הֶעָנִי. עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין שֶׁנֶּאֱמַר עִמָּךְ. עַמִּי וְכוּתִי, עַמִּי קוֹדֵם, פְּשִׁיטָא, אֲמַר רַב נַחְמָן, אֲמַר רַב הוּנָא, לֹא נִצְרְכָה, דַּאֲפִלּוּ לְכוּתִי בְּרִבִּית וְיִשְׂרָאֵל בְּחִנָּם. וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה, הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה וְעֵדִים וְהֶעָרֵב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַסּוֹפֵר. וְעוֹבְרִין עַל "לֹא תִּתֵּן לוֹ" וְעַל שם, לו "לֹא אַל תִקַּח מֵאִתּוֹ" וְעַל לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" וְעַל לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ וְעַל שם יט, יד "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". אֲמַר אַבַּיֵּי, מַלְוֶה עוֹבֵר בְּכֻלָּן. לֹוֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם "לֹא תַשִּׁיךְ" "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל". עָרֵב וְעֵדִים אֵין עוֹבְרִין אֶלָּא מִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, מַלְוֵי בְּרִבִּית, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּרְוִיחִין, מַפְסִידִין. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּשִׂימִין מֹשֶׁה רַבֵּנוּ חָכָם וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת, וְאוֹמְרִים, אִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה שֶׁיֵּשׁ רִיוּחַ בְּדָבָר זֶה לֹא הָיָה כּוֹתְבוֹ. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר, מִנַּיִן לְנוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ, שֶׁאָסוּר לַעֲבֹר עָלָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה. רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי, דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ, כְּאִלּוּ דָנוֹ בִּשְׁנֵי דִּינִים, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים סו, יב "הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ" וְגוֹ'. אֲמַר רַבִּי יְהוּדָה אֲמַר רַב, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא בְּעֵדִים עוֹבֵר מִשּׁוּם ויקרא יט, יד "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". רֵישׁ לָקִישׁ אֲמַר, גּוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים לא, יט "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר" וְגוֹ'. תָּנוּ רַבָּנָן, שְׁלֹשָׁה צוֹעֲקִין וְאֵינָן נַעֲנִין, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָן שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, וְהַקּוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו. קוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, מַאי הִיא, אִיבָּעִית אֵימָא, תּוֹלֶה מָעוֹתָיו בְּגוֹי. וְאִיבָּעִית אֵימָא, כּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו בְּחַיָּיו. וְאִיבָּעִית אֵימָא, דְּבִישׁ לֵיהּ בְּהַאי מָתָא וְלֹא אֲזִיל לְמָתָא אַחֲרִיתִי. לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה, לְעָנִי שֶׁעִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה. לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה, שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה לוֹ בְּכָל זְמַן. לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ", הֲרֵי זֶה אַזְהָרָה לַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא יַלְוֶה בְּרִבִּית. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַזְהָרָה לַלֹּוֶה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר שם, לו "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ", הֲרֵי זֶה אַזְהָרָה לַלֹּוֶה, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֶת כַּסְפְּךָ" וְגוֹ', הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לַמַּלְוֶה. אֵין לִי אֶלָּא אַזְהָרָה לַמַּלְוֶה וְלַלֹּוֶה, לֶעָרֵב וְלָעֵדִים וְלַלַּבְלָר מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר, לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ, מִכָּל מָקוֹם. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּלַּבְלָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית וְאוֹמֵר לַסּוֹפֵר כְּתֹב וְלָעֵדִים חֲתוֹמוּ, אֵין לוֹ חֵלֶק בְּמִי שֶׁפָּקַד עַל הָרִבִּית. אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, אֲמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתוֹ עָנִי וּלְךָ עָשִׁיר, יָכוֹל אֲנִי לְהַחֲזִירְךָ לַעֲשׂוֹתְךָ עָנִי. אֲמַר רַב נַחְמָן, מַה כְּתִיב, "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ", "כִּי לְמַעַן" אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא שם "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה", גַּלְגַּל הוּא, אֲנִי עָשִׂיתִי אוֹתְךָ עָשִׁיר וְאוֹתוֹ עָנִי, אַל תִּגְרֹם לִי שֶׁאַחֲזִיר אֶת הַגַּלְגַּל וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ עָנִי, רְאֵה מַה כְּתִיב, "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן", "מֵעָנִי" אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא "מֵאָחִיךָ", שֶׁשְּׁנֵיכֶם שָׁוִין. שמות כב כה אִם חָבֹל תַּחְבֹּל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה, כַּמָּה חַיָּב לִי, אַתָּה חוֹטֵא לְפָנַי, וַאֲנִי מַמְתִּין לְךָ, וְנַפְשְׁךָ עוֹלָה אֶצְלִי בְּכָל אֶמֶשׁ וְאֶמֶשׁ וְנוֹתֶנֶת דִּין וְחֶשׁבּוֹן, וְהִיא חַיֶּבֶת, וַאֲנִי מַחֲזִיר לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ, אַף אַתָּה, אַף עַל פִּי כֵן שֶׁהוּא חַיָּב לְךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

148 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

148 תנא דבי אליהו זוטא פתח ↗

מעשה דבי אליהו הנביא אמרו רבותינו זכרונם לברכה נ"י אמרו עליו לעולם יהא אדם ערום ביראה ומענה רך ומשיב חמה ומרבה שלום עם אביו ואמו ועם רבו ועם חבירו ואפילו עם גוי בשוק כדי שיהא אהוב מלמעלה נוסחא ישנה ואהוב ונחמד מלמטה וכדי שיהא מקובל על הבריות וכדי שיתמלאו כל ימיו בטובה נ"י צדיק אבד ואין איש שם על לב מכאן אמרו כל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור שנאמר וידי משה כבדים וכי לא היה לו למשה כר או כסת לישב עליה אלא כך אמר משה הואיל והצבור שרוי בצער אף אני אהיה עמהם בצער. ואשרי מי שמצער עצמו עם הצבור לא יראה אדם הצבור שרוי בצער והוא הולך לביתו ויאכל וישתה ויאמר שלום עלי נפשי ואם עשה כן עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג וגו' מה כתיב אחריו ונגלה באזני ה' צבאות זה ענין בינונים וענין הרשעים מהו אומר אתיו אקחה יין ונסבאה שכר משום דבי אליהו וכו' ואמרו רבותינו ז"ל בזמן שישראל שרוין בצער ופירש אחד מהן באים שני מלאכי השרת ומניחין לו את ידיהם על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש עצמו מן הצבור אל יראה בנחמת צבור אלא בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר ישעיהו כ״ב:י״ג והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין וגו' מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. עד כאן מדה של בינונים אבל במדת הרשעים מה כתיב שם שם נו אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר גדול יתר מאד מה כתיב בתריה הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו' אלא יצער אדם את עצמו עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהיה מצער את עצמו עם הצבור שנאמר שמות י״ז:י״ב וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער וכל המצער את עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור. ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידין עליו שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה חבקוק ב׳:י״א. דבי רבי שילא אמרו שני מלאכי השרת המלוין את האדם שנאמר תהילים צ״א:י״א כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך הן מעידין עליו. רבי חדקא אומר נשמתו של אדם היא מעידה עליו שנאמר מיכה ז׳:ה׳ משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. וי"א איבריו של אדם מעידין בו שנאמר ישעיהו מ״ג:י׳ אתם עדי נאם ה'. משום דבי אליהו אמרו לעולם יהא אדם כשור לעול וכחמור למשא וכבהמה שחורשת בבקעה ובשדה כך יהא אדם עוסק וחורש בד"ת בכל יום תמיד שנאמר שם לב אשריכם זורעי על כל מים ואין מים אלא ד"ת שנאמר שם נה הוי כל צמא לכו למים. אשריהן ישראל בזמן שהן עוסקין בתורה ובגמילות חסדים אז יצרם מסור בידם ולא הם מסורים ביד יצרם שנאמר אשריכם זורעי על כל מים וגו' ואין זריעה אלא צדקה שנאמר הושע י׳:י״ב זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר ישעיהו נ״ה:א׳ הוי כל צמא לכו למים וכיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושנה הגמרא ושנה הפלפול לשמה מיד רוח הקודש שורה עליו שנאמר שמואל ב כ״ג:ב׳ רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני: פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני קסדור אחד נתן לי שלום ולא הכירני ואמר לי רבי מאיזה מקום אתה ואמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים ורבנן אני ואמר לי רבי בוא ושב עמי במקומי שאני מראה אותך ואני אתן לך חטין ושעורין ופולין ועדשין וכל מיני קטניות. ואמרתי לו בני אפילו אם אתה נותן לי אלף אלפים דינרי זהב אין אני מניח מקום תורה ואין אני דר במקום שאין בו תורה ואמר לי רבי למה ואמרתי לו שלא חרב העולם אלא מפני פשעה של תורה ולא חרבה ארץ ישראל אלא מפני פשעה של תורה וכל הצרות הבאות על ישראל אינו אלא מפני פשעה של תורה משום שגדולה ורבה היא לפני הקב"ה פשעה של תורה נ"י שהיא שקולה כנגד כל העבירות שנאמר מיכה א׳:ה׳ בפשע יעקב כל זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר ירמיהו ט׳:י״א מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. מיד אמר לי ברוך המקום שבחר בכם מכל העמים ומכל הלשונות ונתן לכם את התורה משום שאתם בוטחים בו בכל מקום. בימי רבי דוסא בן הרכינס הותרה צרות הבת לאחין והיה הדבר קשה אל החכמים מפני שחכם גדול וזקן גדול היה ועיניו כהות מלבוא לבית המדרש אמרו מי ילך ויודיענו אמר רבי יהושע ברבי חנינא אני אלך ואחריו מי ראב"ע ואחריו מי ר"ע. מיד הלכו וישבו על פתח ביתו נכנסה שפחתו ואמרה לו רבי חכמי ישראל באין אצלך אמר לה אמור להם שיכנסו כיון שנכנסו תפשו לר' יהושע והושיבו ע"ג מטה של זהב א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב א"ל מי הוא זה א"ל ראב"ע הוא א"ל ויש בן לעזריה חברנו קרא עליו המקרא הזה תהילים ל״ז:כ״ה נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ועוד אמר ליה אמור לתלמידך אחר וישב א"ל מי הוא זה אמר ליה עקיבא בן יוסף הוא א"ל אתה הוא עקיבא הדרשן ששמך הולך בכל העולם מסוף העולם ועד סופו שב בני שב כמותך ירבו בישראל קרא עליו מקרא זה שם לד כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת כיון שהגיעו לצרת הבת אמרו לו רבי צרת הבת מהו אמר להן מחלוקת הלל ושמאי אמרו לו והלכה כדברי מי אמר להם הלכה כדברי בית הלל אמרו לו והלא משמך אמרו הלכה כדברי בית שמאי שאמרו צרת הבת מותרת אמר להם דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם אמרו לו חיי רבינו סתם שמענו אמר להם אח קטן יש לי ובכור שוטה הוא ויונתן שמו ומתלמידי ב"ש הוא והזהרו בו שלא יקפח אתכם בהלכות ויאמר לכם צרת הבת מותרת לפי שיש עמו שלש מאות תשובות בצרת הבת שהיא מותרת אבל אני מעיד עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים צרת הבת אסורה ועמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומקבלים גרים מן התרמודיים ומן הקרמיים כשנכנסו נכנסו בפתח אחד כשיצאו יצאו בשלשה פתחים ופגע בו בר"ע אקשי ליה ואוקמיה א"ל אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו אשריך שזכית לשם והעבודה שעדיין אין אתה מגיע אפילו לרועה בקר א"ל ר"ע אפילו לרועי צאן אבל אין מקבלים גרים מן הכותיים מפני עשרה שבטים שנבלעו ביניהם עד שיבא אליהו הנביא ובן דוד ויפרשו אותן שנאמר מלאכי ג׳:כ״ג-כ״ד הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. משום דבי אליהו אמרו גדולה צדקה שמיום שנברא העולם עד עכשיו העולם עומד על הצדקה וכל הנותן צדקה הרבה הרי זה משובח וממלט את עצמו מדינה של גיהנם שנאמר קהלת י״א:י׳ והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ונאמר תהילים מ״א:ב׳ אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' ואין רעה אלא יום דינה של גיהנם שנאמר משלי ט״ז:ד׳ וגם רשע ליום רעה ואומר תהילים ק״ו:ג׳ אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת: אבותינו הראשונים מפני מה זכו לעוה"ז ולימות בן דוד ולעוה"ב מפני שנהגו א"ע בצדקה אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה בנו לא נשתבחו אלא בצדקה אברהם מנין שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט בראשית י״ח:י״ט יצחק לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנא' שם כו ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו' ואין זריעה אלא צדקה שנאמר הושע י׳:י״ב זרעו לכם לצדקה יעקב לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנאמר בראשית ל״ב:י״א קטנתי מכל החסדים ואין קטנתי אלא מעט ואין מעט אלא צדקה שנאמר משלי ט״ז:ח׳ טוב מעט בצדקה אהרן ומשה לא נשתבחו אלא בצדקה מנין שנאמר מלאכי ב׳:ו׳ תורת אמת היתה בפיהו ואין אמת אלא צדקה שנאמר תהילים פ״ה:י״ב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. דוד לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנאמר שמואל ב ח׳:ט״ו ויהי דוד עושה משפט וצדקה. שלמה לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנאמר תהילים ע״ב:א׳ וצדקתך לבן מלך ואף הקב"ה משתבח בצדקה שנא' ישעיהו ה׳:ט״ז והאל הקדוש נקדש בצדקה ואף כסא הכבוד נשתבח בצדקה שנאמר תהילים צ״ז:ב׳ נ"י ענן וערפל סביביו צדק וגו' צדק ומשפט מכון כסאו. גדולה צדקה שמצלת את האדם מדרך המיתה גדולה צדקה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם גדולה צדקה שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הבא גדולה צדקה ששוותה לתורה גדולה צדקה שהתורה שוותה לה גדולה צדקה שהיא ממהרת יום בן דוד וימות גאולתנו גדולה צדקה שהיא מעלה את הנשמה ומושיבה ונותנה תחת כסא הכבוד ומנין שהצדקה מצלת את האדם מדרך המות שנאמר משלי י״א:ד׳ לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות. בוא וראה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו אדם נותן צדקה בעוה"ז ומתכוין עליו שיחיה העני ולא ימות אף הקב"ה מתכוין על הנותנה שיחיה ולא ימות. ומנין אתה אומר שכל מי שספק בידו לעשות צדקה ואינו עושה ולקיים נפשות ואינו מקיים גורם מיתה לעצמו שנאמר שמואל א כ״ה:י״א ויען נבל וגו' ולקחתי את לחמי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה ומיד נענש שנאמר שם ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימות. ומנין שהצדקה מארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר דברים ל׳:כ׳ כי הוא חייך ואורך ימיך ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה משלי ג׳:י״ח ועוד שהרי ק"ו היא ומה מצוה הקלה שבקלות שבתורה מהו אומר בה דברים כ״ב:ז׳ למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו לצדקה שהיא מצוה חמורה שבתורה עאכ"ו. ומנין לצדקה שהיא מביאה את האדם לחיי עוה"ב שנאמר תהילים א׳:א׳ אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' ונאמר שם כו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת נאמר אשרי בתורה ואשרי בצדקה מה אשרי האמור בתורה הוא בן עוה"ב אף אשרי האמור בצדקה הוא בן עולם הבא. ומנין לצדקה שהיא שוותה לתורה שנאמר בתורה ויקרא כ״ו:ג׳ אם בחקתי תלכו ונאמר בצדקה משלי ח׳:כ״ב ה' קנני ראשית דרכו בתורה הוא אומר ויקרא כ״ו:ו׳ ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם ובצדקה הוא אומר ישעיהו ל״ב:י״ז-י״ח והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות. ומנין שהתורה נמשלה לצדקה ושוותה לה אלא לפי שאין לך מדה טובה שברא הקב"ה בעולמו גדול מן התורה שנאמר משלי ד׳:ח׳-ט׳ סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך אף התורה עצמה אינה נדמית אלא לצדקה שנאמר דברים ו׳:כ״ה וצדקה תהיה לנו וגו'. ומנין לצדקה שהיא ממהרת ימות בן דוד וימות הגאולה שנא' ישעיהו נ״ו:א׳ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות. ומנין לצדקה שהיא מעלה את הנשמה ומושיבה ונותנה תחת כסא הכבוד שנאמר שם לג הולך צדקות ודובר מישרים וגו' הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים מלך ביפיו תחזינה עיניך. סליק פרק א

156 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

157 מועד קטן פתח ↗

אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הִלְכוֹת מוֹעֵד כְּהִלְכוֹת כּוּתִים בַּהֲלָכָה. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב דָּנִיאֵל בַּר קַטִּינָא אָמַר רַב: לוֹמַר שֶׁהֵן עֲקוּרוֹת וְאֵין לְמֵידוֹת זוֹ מִזּוֹ.

157 גיטין פתח ↗

דְּתַנְיָא: מַצַּת כּוּתִי – מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים – הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ, יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.

158 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

163 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

משנה: יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ יוֹם שֶׁעָלָה בוֹ מִן הַיָּם וְיוֹם שֶׁיָּצָא בוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים וְגוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ. הלכה: יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ כול׳. מַה. אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד. אוֹ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּכָל שָׁנָה. וְהָתַנֵּי. תִּגְלַחְתּוֹ וְתִגְלַחַת בְּנוֹ אֲסוּרָה. תִּיפְתָּר שֶׁגִּילְּחוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת. וְהָתַנֵּי. מִשְׁתֵּהוּ וּמִשְׁתֶּה בְנוֹ אֲסוּרָה. תִּיפְתָּר שֶׁגִּילְּחוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים. וְהָתַנֵּי. לֵידָתוֹ וְלֵידַת בְּנוֹ אֲסוּרָה. אִית לָךְ מֵימַר. שֶׁנּוֹלְדוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת. תִּיפְתָּר בְּהַהוּא דְּלָא אַסְפִּיק מֵיעֲבַד בְּיוֹמֵיהּ עַד דְּאִיתְיְלִיד לֵיהּ בַּר וַעֲבַד כְּחָדָא. תַּנֵּי. לֹא יִשְׁלַח לוֹ חָבִיּוֹת מְכוּרוֹת לַחֶנְוָונִי מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּטוֹעֲנוֹ טַעֲנַת חִנָּם. לֹא יְסָרֵב אָדָם בַּחֲבֵירוֹ לְאָרְחוֹ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה. לֹא יַרְבֶּה לוֹ בְתִקְרוֹבֶת בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ. מָהוּ בְּתִקְרוֹבֶת. רְחִיץ בְּזָוִוי אוֹחֲרֵי. וּבִירוּשָׁלִַם הָיָה הוֹפֵךְ עִיכְלֵיהּ דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא. תַּנֵּי. עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גּוֹיִם וְיִשְׂרָאֵל. אִם נוֹתְנִין הַגּוֹיִם לַגַּבָּאִין גּוֹבִין מֵהֶן וּמִיִּשְׂרָאֵל. וּמְפַרְנְסִין עֲנִיֵּי גוֹיִם וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. וּמְבַקְּרִין חוֹלֵי גוֹיִם וְחוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. נוֹחֲמִים אֲבֵילֵי גוֹיִם וַאֲבֵילֵי יִשְׂרָאֵל. וְקוֹבְרִין מֵיתֵי גוֹיִם וּמֵיתֵי יִשְׂרָאֵל. וּמַכְנִיסִין כֵּלֵי גוֹיִם וְכֵלֵי יִשְׂרָאֵל. מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. גִּירְדָּאֵי שְׁאָלוֹן לְרִבִּי אִמִּי. יוֹם מִשְׁתֶּה שֶׁלְּגוֹיִם מָהוּ. וּסְבַר מִישְׁרֵי לוֹן מִן הָדָא. מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי בָּא. וְהָתַנֵּי רִבִּי חִיָיה. יוֹם מִשְׁתֶּה שֶׁלְּגוֹיִם אָסוּר. אָמַר רִבִּי אִמִּי. אִילוּלֵא רִבִּי בָּא הָיָה לָנוּ לְהַתִּיר עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן. וּבָרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁרִיחֲקָנוּ מֵהֶם.

1 נספח א

2 השומרונים בספרות חז"ל

3 הגוי הוא מחוץ לעדה, וודאי שאינו נמנה לכל דבר שבמצווה. מצב זה מוציא אותו ממסגרת היחד היהודי. לעומת זאת, מעמדם של השומרונים בעייתי יותר. השומרונים הם כת, עדה או שבט. ראשיתם בשלהי ימי בית ראשון, אך הם התגבשו לעדה דתית רק במהלך ימי בית שני. לא נעסוק כאן במסורות על ראשית השומרונים והדת השומרונית, אלא רק בשאלה לְמה נחשבו השומרונים בעיני חכמים ובעיני החברה היהודית: האם ראו ודנו אותם כגויים או כישראל. במחקר המסועף שנעשה בדורות האחרונים עורבו שתי השאלות, וניתן משקל רב להרכב הגנטי של תושבי שומרון. דרך חשיבה זו הפריעה לחוקרים לזהות את הבעיה המרכזית. השאלה המשמעותית אינה מתי הגיעו מתיישבים לשומרון, ואינה גם מה היה חלקם של המהגרים בדמוגרפיה השומרונית, אלא מתי התהוותה העדה השומרונית כעדה דתית ותרבותית? איך בני העדה רואים את עצמם, ובעיקר מה תדמיתה בעיני החברה היהודית וההלכה היהודית?

4 את השומרונים יש להגדיר כעדה נפרדת מהתקופה שבה יוחד להם מקדש משלהם כמתחרה לירושלים. סביר להסיק שהמקדש בהר גריזים נועד מראשיתו להיות מקדש מקביל ומשלים לזה שבירושלים. הוא פנה, כמובן, בעיקר לתושבי האזור הסמוך לו, אך גם לכל יהודי באשר הוא, ואכן לפי הכתובות שנמצאו בו פנו אל המקדש עולי רגל מכל רחבי ישראל ולא רק מהר שומרון. אם כן סביר שעבור המתפללים בו, כמו גם עבור עולי הרגל לירושלים, הוא לא ביטא התבדלות. השאלה מתי קבוצה נפרדת הופכת לכת או לעם אינה פשוטה, ואין לה הגדרות חד-משמעיות. בעיני השומרונים הם לא רק אלו ההולכים בדת האמת, אלא הם בני ישראל לכל דבר, היהודים האמִתיים. עבורם חז"ל הם יהודים, אם כי טועים, אך עבור חז"ל והחברה היהודית היו השומרונים בבחינת ה"אחר".

5 מנקודת התצפית שלנו היום לא קל לברר מדוע דחו שבי הגולה את השומרונים. עובדה היא שספר נחמיה מדבר על דחייתם למרות פנייה מפורשת של ה"שומרונים" להשתתף בבניית הבית. בשלב זה ודאי שהשומרונים יכולים היו להיחשב ליהודים, וכך הם ראו את עצמם. כל הפרשה הזאת שהתחוללה אי שם בימי שיבת ציון אינה נוגעת לסוף ימי בית שני ולתקופה שלאחר החורבן. לתקופה מאוחרת זו, שהיא נושא דיוננו, חשובים שני נתונים. האחד הוא העובדה שהשומרונים היו קבוצה יריבה, לפחות בתחום הפוליטי-דתי. הנתון האחר הוא שהמקרא מתאר את השומרונים כצרי יהודה וככאלה שאין לשתף עמם פעולה בתחום הדתי. מהמקרא משתמע בבירור שהשומרונים אינם יהודים כשרים. עם זאת גם לחיים עצמם דינמיקה משלהם, ואין להסיק מדברינו שהחברה היהודית בסוף ימי בית שני, או לאחר מכן, העתיקה את המודל המקראי של היחס לשומרונים. אין ספק שהייתה לו השפעה, אך משמעותו נצפתה במשקפיים של התְנאים שבהם פעלו חכמים עצמם.

6 מכל מקום, בסוף ימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד היו השומרונים קבוצה בדולה. אלא שעדיין אין בכך כדי להגדיר האם נחשבו, בעיני החברה היהודית, ל"אחרים" לחלוטין או לקבוצת ביניים. יחסם של חכמים אל השומרונים היה מורכב משניים או משלושה מניעים. המניע הראשון, אולי החשוב יותר, היה המניע החברתי. כאן השאלה העיקרית הייתה האם לאפשר את שילובם בחברה היהודית, או לנצל כל הזדמנות להרחיקם. הרחקת האחר היא בבחינת עונש נקמה או אמצעי התגוננות מפני הסכנה. כך או כך, יש להרחיק את האחר. המניע השני היה הלכתי-טכני. אם השומרונים אינם שומרים על טהרה – הרי שיש להחיל עליהם את ההלכות הנוגעות לטמאים; אם השומרונים אינם מעשרים – הרי שחלות עליהן ההלכות החלות על מי שאינם מעשרים. הלכות אלו נקבעו שלא מתוך זיקה לשומרונים, אלא מתוך שיקולים הלכתיים אחרים. אמת היא שלמניע החברתי, מעין זה שנזכר לעיל, הייתה השפעה גם על עיצוב ההלכות, אבל משעה שאלו נוצרו הפכו לישות עצמאית שיש לה השפעה מרחיקת לכת על החיים. המניע השלישי, שמשקלו בהקשר הנוכחי אינו ברור, הוא המקראות המקראיים כפי שהסברנו. כך, למשל, מי שסבר שהשומרונים הם נכרים עיגן זאת בפסוקי המקרא. אמנם הפסוקים סובלים פירושים מקלים יותר, אך נוכחותם של גויים בהרכב האתני של השומרונים היה ברור. עם זאת ניתן היה לפרש את המקרא שהם התגיירו, או שהתערב בהם רוב יהודי, על כן ההכרעה שהשומרונים הם נכרים אינה מושפעת רק מהמקרא אלא היא ביטוי למטרה החברתית שהציבו חכמים לעצמם. עם זאת הייתה למקרא השפעה מכרעת על בני התקופה, כך שלהבנתם את פשט המקרא עשויה הייתה להיות גם השפעת מה על ההכרעה שהשומרונים הם נכרים.

7 כפי שהראה אלון היה המגע בין השומרונים והיהודים עד למרד בר כוכבא מצומצם. ההלכות העוסקות בהם מועטות, וחסר היה המניע החברתי של הרצון להיבדל מהם והפחד מהמפגש עִמם. לאחר המרד התרחב שדה המפגש בין העדות. השומרונים חדרו לריכוזי יישוב יהודי והחיכוך ההדדי גדל. חיכוך זה הוביל לקביעת הלכות אנטי-שומרוניות. למסקנה זו יש לצרף כנראה מרכיב נוסף. נראה שהדת השומרונית עוצבה בעיקר במאות השלישית והרביעית. אז נבנו בתי הכנסת השומרוניים ונכתבו היצירות הדתיות השומרוניות הראשונות כולל התרגום השומרוני לתורה. גם המקוואות שבשומרון הם מהתקופה הביזנטית בלבד. על כן מותר לשער שהדת השומרונית עוצבה באותה תקופה, וממילא גררה עיצוב מחדש של היחס אל העדה השומרונית.

8 המידע על היחס בין העדות בשלהי ימי הבית השני מועט, אך ברור. השומרונים נחשבו לעדה בדולה, מגונה ומאוסה, והיחס אליה היה מרחיק ומשפיל. עם זאת, איננו יודעים האם הייתה זו יריבות פוליטית בלבד או גם מתיחות חברתית יומ-יומית. יתרה מזו, איננו יודעים האם הייתה לעוינות ההדדית השפעה על יחסי היום-יום ועל עיצוב ההלכה. בדיוננו להלן נתמקד במידע מתקופת המשנה והתלמוד. לא נוכל לפרט במסגרת זו את כל ההלכות הנוגעות לשומרונים, ונסתפק בניסיון למיין את הגישות המרכזיות העולות מספרות חז"ל. מן הראוי להקדים ולומר שבספרות חז"ל, בניגוד לספרות ימי בית שני, יש מעט הערכות כוללניות גלויות בגנות השומרונים, ברם יש בה הלכות אנטי שומרוניות רבות. הסיבה לכך נעוצה רק בטיבה של ספרות חז"ל.

9 אילו הייתה ההלכה רק קודקס משפטי שיטתי צריך היה לצפות לכך שההלכה תהיה עקיבה. אם השומרוני נחשב ליהודי – הוא יהודי לכל דבר, ואם לגוי – הוא גוי לכל דבר. ברם, כפי שנראה אין הדבר כן. אמנם נראה להלן ביטויים כגון "הכותי כגוי" או "כישראל", אך גם משמעותם של אלו מצומצמת, כפי שיוכח. היחס אל השומרונים השתנה במהלך ההיסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד. קל לברר את ההבדלים בין תקופת התנאים לתקופת האמוראים, קשה יותר לברר את השינויים שחלו בתוך תקופת התנאים עצמה. מכיוון שהיחס לשומרונים שונה מתחום הלכתי אחד למשנהו, עלינו לבדוק כל תחום לחוד.

10 1. כותי – יהודי או נכרי

11 א. נישואים

12 במקורות התנאיים אין דיון ישיר במעמדם של השומרונים, והמידע על כך עקיף. במשנת קידושין מוצג הכותי כ"ספק": "ואלו הן הספיקות שתוקי אסופי וכותי" משנה, קידושין פ"ד מ"ג; תוס', פ"ה ה"א. שתוקי ואסופי הם ספק משום שמוצאם המשפחתי אינו ידוע; שתוקי הוא מי שמכיר רק את אמו, ואסופי אינו מכיר את שניהם. מתוך ההקשר משמע שהספק הוא ספק עובדתי; הכותים הם, אפוא, ספק יהודים. המשנה קובעת שיהודי מנוע מלהתחתן עִמם, אך האיסור הוא ברמה של ספק. הכותי מופיע רק במשנה ג ואיננו ברשימה הזהה שבראשית הפרק, ולא ברשימות המקבילות המונות פסולי חיתון וייחוס. הרשימות האחרות אינן כוללות בדרך כלל את הספקות אסופי ושתוקי, אבל גם לא את הכותי. ברור שהכותי נוסף לרשימת הפסולים מאוחר יותר, וסביר שהכנסתו משקפת שלב עריכה מאוחר יחסית.

13 גם במקורות אחרים הכותים מתוארים כפסולי חיתון: "אלו נערות שיש להן קנס: הבא על הממזרת, ועל הנתינה, ועל הכותית..." משנה, כתובות פ"ג מ"א. אם כן הכותית נמנית עם אלו שאין להתחתן עִמן, ואף על פי כן הבא עליהן באונס או בפיתוי חייב קנס. עם זאת המשנה מעידה שהכותית היא חלק מהחברה היהודית, שהרי הנכרייה אינה מופיעה ברשימה כלל. דיוני התלמודים למשנה חושפים פן מורכב יותר. בתלמודים ירו', כז ע"א; בבלי, כט ע"ב מתנהל דיון האם נשים אלו הן בבחינת "אישה הראויה לו", מונח המציין את הנשים הרגילות שאדם מישראל יכול לבוא עמן בקשרי נישואים. השאלה היא האם הוא חייב בקנס אף בחלק מהמקרים שבהם אין היא ראויה לו, או שמא כל אלו נחשבות כנשים ראויות משום שבמקרים חריגים הן ראויות לנישואים ממזר עם ממזרת וכיוצא באלו. הסיכום הוא שאלו אינן "ראויות לו", ולכאורה גם הכותית נמנית עם אלו שאינן ראויות לקשרי נישואים. אלא שדיוני התלמודים מבטאים פן מאוחר יותר. רשימת הנשים ה"ראויות לו" מופיעה במקבילות רבות, לצרכים הלכתיים שונים. היא כוללת את הממזרת והנתינה, אך רק במשנתנו נמנית גם הכותית ברשימה. אם כן, הרשימה במשנת כתובות אינה כוללת נשים הראויות לו אלא נשים שנישואים עִמן פסולים, ואף על פי כן האונס גורר אחריו קנס, משום שניזוקו. הכותית נחשבת, אפוא, לבת ישראל שנישואים עִמה פסולים, אך היא עדיין חלק מהחברה היהודית. ואכן, התלמוד הירושלמי מדגיש שמשנה זו היא כמאן דאמר ש"כותי כישראל". כפי שנראה להלן המחלוקת האם כותי כגוי או כישראל נאמרה רק לעניין מצומצם, אבל התלמודים נטו לפרשה כמחלוקת כללית ועקרונית. על כל פנים התלמוד חש, וכנראה בצדק, שהמשנה רואה בכותית חלק מהחברה היהודית, אך פסולת נישואים.

14 במקורות האמוראיים אנו מוצאים גישה שונה הנמסרת בשם תנאים. בשני התלמודים מצויה מחלוקת המיוחסת לרבי ישמעאל ורבי עקיבא האם הכותים הם גרי אריות או גרי צדק. מי שאומר שהם גרי אריות מתכוון שגיורם פסול ועליהם להתגייר מחדש, ומי שאומר שהם גרי צדק מתכוון שהם גרי אמת. שתי הדעות הללו מנוגדות לשתי המשניות שהבאנו, שכן לפי שתי הדעות אין הכותים בבחינת "ספק". יתר על כן, משנת כתובות מציגה את הכותית כפסולת חיתון כמו ממזרה אך לא כפסולה בשל גיור לקוי, אחרת היה דינה לפחות כנכריה. המחלוקת של רבי ישמעאל ורבי עקיבא מצויה, כאמור, בסדרת מקורות אמוראיים, אך אינה במקורות תנאיים, וספק רב אם מותר לראות בה דעה תנאית. זאת ועוד. המונח "גרי אריות" וההנחה שגרי אריות אינם גרים אינה כה פשוטה. המונח כולו מופיע רק במקורות אמוראיים, והדעה שגרי אריות אינם גרים מופיעה רק בהם, אם כי מיוחסת לרבי נחמיה התנא בבלי, קידושין שם; מסכת גרים פ"ג ה"א, ואילו רב חולק עליה וסבור שהם נחשבים כגרי אמת. כלומר גרי אריות הם גרי אמת, ללא קשר מיוחד לשומרונים דווקא ירו', קידושין שם. קשה להניח שרבי ישמעאל רומז לדעתו של רבי נחמיה שחי אחריו, אך ניתן לתרץ שרבי נחמיה לא חידש את המונח ואת ההלכה לגביו, אלא רק ציטט הלכה קדומה. הלכה זו צריכה להיות כה קדומה עד שבימי רבי ישמעאל כבר הייתה ידועה והיה לה מונח קבוע. עם זאת, כאמור זו הלכה שנויה במחלוקת.

15 על כן, לדעתנו המחלוקת האם הגיור שנעשה לשומרונים בעבר תקף או לא מבטאת את השתלשלות ההלכה, ואת המגמה לפתור את הספק כפי שהיה מקובל בימי התנאים. המחלוקת היא בדבר היחס לשומרונים בתקופת האמוראים, ואין ללמוד ממנה על המצב בימי התנאים.

16 מאוחרת עוד יותר היא העמדה שמציגה מסכת כותים: "מפני מה הכותים אסורים לבוא בישראל..." מסכת כותים, פ"ב, עמ' 66. כאן, ובמקורות אמוראיים נוספים, האיסור כבר מוחלט. ניתנים לו נימוקים שונים, רובם נימוקים משניים, כגון שנתערבו עם כוהני במות, או "שאינם בקיאין בתורת קידושין וגירושין" ירו', גיטין פ"א ה"ה, פג ע"ג; בבלי, קידושין עה ע"ב ונימוקים דומים ירו', גיטין שם; בבלי, קידושין שם. אחד הנימוקים הוא "מפני שמייבמים את הארוסות ופוטרים את הנשואות" ירושלמי ובבלי, שם שם. כלומר, ארוסה שמת בעלה חייבת בייבום, אך אם כבר נישאה היא פטורה ממנו. זו אכן דעתם של השומרונים, כפי שעולה מתרגומם לתורה. ברם אין זו רק דעתם, אלא גם דעת בית שמאי. כדי להבהיר את השאלה יש לחזור ללשון המקרא.

17 הפסוק המקראי אומר: "כי ישבו אחים יחדָו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבֹא עליה ולקחה לו לאשה ויִבמהּ" דברים כה ה. התלמוד הבבלי מסביר את הדרך שהשומרונים דורשים בה את הכתוב: "מאי דרשי? 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר', הך דיתבה חוצה זו שיושבת בחוץ – היא לא תהיה לאיש זר, אבל הך דלא יתבה חוצה – תהיה לאיש זר" בבלי, קידושין עו ע"א. "היושבת בחוץ" היא כמובן האישה שאינה נשואה אלא ארוסה בלבד. בתרגום השומרוני אכן מתורגם "לא תהי אתת מתה בראיתה לגבר בראי" – לא תהא אשת המת החיצונה לאיש זר. אם כן, זהו אכן הבדל בין ההלכה השומרונית לזו היהודית. זאת ועוד, השימוש במונח "אישה חיצונה" מעיד כי אכן חכמים הכירו את הדרשה השומרונית.

18 עם זאת, קשה להניח כי זו הסיבה לאיסור חתנות עם שומרונים ולהדרתם מהחברה היהודית. הנימוק אינו חזק מספיק. יתר על כן, מתברר שזו גם דעת בית שמאי, כמו ששנינו בירושלמי: "בית שמאי מתירין את הצרות לאחין כו' משנה, יבמות פ"א מ"ד – רבי סימון בשם רבי יוסי בשם נהוריי: טעמון דבית שמאי 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר' – החיצונה לא תהיה לאיש זר. אתייא דבית שמאי כאילין כותייא ככותים אלו שהן מייבמין את הארוסות ומוציאין את הנשואות דאינון דרשין שהם דורשים 'חוצה' – 'החיצונה' ". ניתן היה לחלק בין הלכת בית שמאי וההלכה השומרונית, אבל התלמוד עצמו מעיד על הזהות והקשר שבין שתי הדרשות. לפי אותו היגיון המוצע בתלמוד הבבלי צריך היה גם לומר שאין להתחתן עם בית שמאי.

19 לשני התלמודים ברור שאין להתחתן עם שומרונים, אבל דומה שהנימוקים אינם אלא נימוקים ספרותיים. לחכמים זו ההזדמנות לדווח או ללגלג על "טעויות" שההלכה השומרונית נגועה בהן, אבל קשה להניח כי אלו הם טעמים של ממש לאיסור. דומה שעבור שני התלמודים האיסור כבר אינו מצריך הסבר של ממש. מצד שני, הטעמים ה"טכניים" מהווים בעצם הקלה בטיב האיסור והורדתו לדרגה של חומרה משנית.

20 העמדה שבמסכת כותים מייצגת את שלהי תקופת האמוראים לכל המאוחר, ואכן בתקופה זו דומה שאיסור הנישואים הבין-עדתיים היה ברור. כך עולה ממסקנת הסוגיות שציטטנו. כן מספר רבי אבהו מאה רביעית על עיירות שהשתקעו בין הכותים, ומשמע מדבריו שהדבר נעשה באיסור.

21 אם כן, שלושה שלבים הם:

22 א. הכותים הם בבחינת ספק ופסולי נישואין משנה. ניסוח הספק בא משלב מאוחר יחסית של המשנה.

23 ב. מחלוקת האם מותר להתחתן עם כותים האם הם גרי אמת או גרים פסולים. מחלוקת זו מופיעה בשם תנאים, אך רק בספרות האמוראים.

24 ג. איסור ברור ומוחלט שכבר נומק בטעמים ספרותיים משניים.

25 מבחינה טקסטואלית הסדר הכרונולוגי של העדויות הוא כפי שהצענו. ברם, קל יותר להבין את התהליך אם נניח שמחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא ב היא הקדומה ביותר. אמנם היא מופיעה רק בספרות אמוראים, וראינו שהניסוח "גרי אריות" הוא בתר-תנאי, אבל הדעות עצמן קדומות. אם כן הוא, הרי שבשלב ראשון דור יבנה הייתה מחלוקת בנושא, בשלב שני נקבע האיסור משום ספק ובשלב שלישי איסור מוחלט. זהו סדר התפתחות הגיוני, אך כאמור אינו מוכח. מכל מקום נראה שהשלב האחרון, בשלהי תקופת האמוראים, הוא שלב של החמרה והקצנת היחס לשומרונים, ולכך נשוב להלן.

26 מסורת חז"ל נשענה על העדות המקראית. לפי הסיפור שבספר נחמיה אסרו עזרא ונחמיה נישואי תערובת, ומהדברים משמע שזה היה איסור מקובל שהמוני העם סטו ממנו, והמנהיגים אכפו אותו. ברוב המקרים המדובר באיסור נישואים עם נכרים באופן כללי עזרא ט א; י ב; י י-מד; נחמיה יג כג-כד, ובמיוחד נזכרים בני עמון ומואב וטוביה העמוני נחמיה ה יח-יט; יג א-ט. השומרונים אינם נזכרים במפורש, אבל ניתן היה להבין שהם חלק מאותם נכרים, צריהם של שבי הגולה. יוספוס בספרו את הפרשה אינו מזכיר את השומרונים, ומדבר גם הוא על נשים נכריות באופן סתמי קד', יא 141-140; 145 ועוד. אבל בפרשה אחרת שאין לה יסוד מקראי מדובר בנישואי בן הכוהן הגדול עם בת נכרים, והכוונה לבתו של מושל השומרון, שמן הסתם יוספוס היה מגדיר אותו כשומרוני קד', יא 312-306. יהא הרקע ההיסטורי של המעשה אשר יהא, עולה ממנו שיוספוס הניח ששומרונים הם כנכרים ונישואים עִמם אסורים. כפי שנראה בסיכום הדברים, עדות זו משקפת את שלילת השומרונים בספרות בית שני. ספק אם מותר להעניק לעדות זו לבוש הלכתי משפטי, אבל היא בוודאי מעידה על גישתו של הציבור הרחב ששלל את הנישואים עם השומרונים.

27 בשולי הדברים נעיר שכל המקורות משיחים בדין נישואים עם הכותית, ולא עם הכותי. ניתן להסיק מכאן שבדרך כלל היה המאבק נגד נישואים בכיוון אחד, שכותית נישאת לישראל, ולא במצב ההפוך. מצב זה אופייני לנישואי תערובת בין עדות שאחת היא החזקה. כמקובל בעולם הקדום, במקרים כאלה נישאת בת של העדה החלשה עם בן העדה השלטת, ומצטרפת בכך לקבוצה המובילה מבחינה חברתית. הנישואים בכיוון השני מועטים, שכן אב לא יסכים שבתו תינשא לבן קבוצה חלשה יותר הנסיך עם פשוטת עם, אך לא נסיכה עם עלם מההמון. דומה שזה היה מאז ומעולם הנוהג בפועל, או שלפחות זהו המודל הספרותי הנפוץ.

28 ב. כותי כגוי

29 בספרות התנאים יש מחלוקת עקרונית: "הכותי כגוי, דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר כותי כישראל" תוס', תרומות פ"ד הי"ב. אותו משפט מצוטט גם בהמשך התוספתא שם הי"ד. בשני המקרים מדובר על הפרשת תרומות. הגוי נתפס כמי שפֵרותיו חייבים במצוות התלויות בארץ במעשרות, והיהודי כמי שבדרך כלל מפריש רק תרומה ולא מעשר. המחלוקת היא האם כותי נחשב כגוי ופרותיו הם "ודאי", כלומר טבל ממש החייב בהפרשת מעשרות בברכה גם לעניין תרומה, או כישראל, ואז פרותיו "דמאי" שחייב להפריש, אך מספק וללא ברכה. ניתן להעמיד את מחלוקת שני התנאים בצורה מוגבלת כחלה רק על עניין זה של הפרשת מעשרות. כאן השאלה אינה מה מעמדו הכללי של הכותי, אלא האם הוא נאמן על קיום מצוות. בספרות האמוראית הורחבה המחלוקת ונתפסה כמחלוקת עקרונית כללית האם כותי נחשב כגוי לכל דבר. התלמוד הירושלמי מפרש בסוגיות שונות עמדות הפוסלות מעשה מצווה של הכותים כאילו הן דעתו של רבי, ואת דעת המתירים מקשרים לדעתו של רבן שמעון בן גמליאל. כך לעניין האיסור לצרף את הכותי לזימון פ"ז ה"א, יא ע"ב, לעניין מתן שקלים שקלים פ"א ה"ג, מו ע"ב ופעם אחת לגבי איסור נישואים עם הכותית כתובות פ"ג ה"א, כז ע"א; מדרש שמואל פי"ג, עמ' 25.

30 עם זאת, למעשה גם בספרות האמוראים יש ביטוי לדעה שרבי ואביו רשב"ג לא עסקו אלא בנושא מצומצם. לעיל הובאו העדויות על המחלוקת בדבר נישואים עם הכותית, ובדרך כלל אין בסוגיות אלו ביטוי לטענה ששומרוני פסול לחתנות משום ש"כותי כגוי". כך ברוב הסוגיות, להוציא סוגיה אחת שציטטנו. הוא הדין בנושאים אחרים העולים במקורות, כגון החשש שהכותי עושה מצווה שלא לשם שמים להלן. אם הכותים הם כגויים – אין צורך בהנמקה זאת. נמצאנו למדים שגם האמוראים עצמם מודים שהמחלוקת אינה כוללת ומקיפה הכול, אלא מצומצמת לכמה נושאים הלכתיים. במקביל, גם הדעה השנייה שכותי הוא "כישראל לכל דבר" חלה רק על המקרה שבו היא נאמרת, למרות הניסוח הכללי "לכל דבר".

31 אם כן, להערכתנו המחלוקת אם כותי הוא כגוי נסבה רק על שאלה מצומצמת של נאמנותו לקיום מצוות מסוימות. נאמנותו בתחומים אחרים תידון להלן. הרחבת המחלוקת התנאית לכל תחומי ההלכה היא מנוף "טכני" שמאפשר להחמיר בהלכות שהמשנה הקלה בהן. כל הלכה מקלה תיוחס לרבן שמעון בן גמליאל, וכך נפתח הפתח להחמיר כשיטת רבי. דוגמה לכך היא דין הזימון עם הגוי שנביא להלן.

32 ההרחבה של המושג "כותי כגוי" מצויה רק בירושלמי. בתלמוד הבבלי ההרחבה אחרת. שם המושג "גרי אריות" ממלא את תפקיד ההגדרה הכוללת. הרחבה זו מופיעה לעניין נזקים שנגרמו על ידי שור של כותי בבא קמא לח ע"א, לעניין שחיטת כותי חולין ג ע"ב, ראו להלן ולעניין טומאת נידה נידה נו ע"ב. המונח "גרי אריות" קרוב בתוכנו להגדרה של "כותי כגוי". אם כן, בשני התלמודים הגדרה זו מורחבת לכמה תחומים נוספים, אך לא לכולם. אנו נוטים לפרש את המונחים בצורתם המצומצמת: ההגדרה "גרי אריות" חלה על דיני נישואים בלבד, ו"כותי כגוי" לעניין נאמנותו על הפרשת מעשרות, נושא שיבורר להלן. צמצומם של שני המונחים מתחייב מתוך הבנת הסוגיות, אבל הוא מעיד עד כמה ההלכה אינה עקיבה ושיטתית. אם אכן כותים הם תמיד כגויים די היה בהגדרה זו ולא היה צריך כל נימוק נוסף, וכל ההלכות שתובאנה להלן היו למעשה מיותרות. זאת ועוד, כאמור לעיל לא הסתפקו שני התלמודים בהסבר "גרי אריות" ונימקו את איסור החתנות עם הכותי בנימוקים נוספים. אם כן, גם התלמודים לא ראו בהסבר זה נימוק מקיף שיש לקבלו כפשוטו ובצורה משפטית עקיבה. כל זאת משום שההלכה אינה אחידה. בדין נישואים החמירו חכמים משתי סיבות: האחת היא המורשת המקראית שבה מדובר במפורש על איסור נישואים עִמם, והאחרת היא החשש החברתי מפני הפלת המחיצה החברתית בין העדות. בהלכות אחרות היחס לכותי היה שונה במקצת, כפי שנברר להלן.

33 יוספוס מביא סיפור, שאינו במקרא, על בן הכוהן הגדול במאה הרביעית לפני הספירה שנשא את בתו של פחת שומרון, גורש מהמקדש וייסד את המקדש בהר גריזים קד', יא 302. המעשה נדון רבות בספרות המחקר, בעיקר בהקשר לסיפור המקראי הדומה המיוחס לימי נחמיה נחמיה ג כ. כיום ברור לפחות היבט אחד: המקדש בהר גריזים אכן נבנה במאה השישית לפני הספירה, בהתאם לסיפור המקראי. אין בכך כדי לקבוע שכל פרטי הסיפור האחרים שבפי יוספוס אינם נכונים מבחינה היסטורית. זאת ועוד, כפי שכבר אמרנו יש לזכור שהמקדש בהר גריזים לא הוקם כנראה כמקדש שומרוני אלא כמקדש יהודי מתחרה או משלים לירושלים. מכל מקום, יהיו משמעות המקדש והרקע הרֵאלי לסיפורו של יוספוס אשר יהיו, נראה שהסיפור משקף מציאות של ימי בית שני ובה נשללה האפשרות של נישואים עם כותית. זאת ועוד. גם רבי עקיבא האומר שהכותים הם גרי צדק אינו אומר במפורש שהנישואים עִמם מותרים, וודאי שאינם רצויים. התלמודים מנמקים את איסור החתנות עם השומרונים בטענה שהם גרי אריות, ומייחסים לרבי עקיבא את הדעה ההפוכה. ברם, את התנא עצמו אם אכן אלו דברי תנאים ניתן לפרש כעוסק במישור העקרוני בלבד. דברי רבי עקיבא מאפשרים להסיק שהנישואים הבין-עדתיים מותרים, אך אינם מחייבים היקש זה. ייתכן שהגיור תקף, אך הנישואים אסורים משום שהכותים אינם מקפידים על דיני נישואים, כפי שהעלינו לעיל.

34 הלכה למעשה, נראה שנישואי תערובת היו מעטים. כאמור לעיל רבי אבהו מעיד על אזור שבו נטמעו יהודים בשומרונים או ההפך, אך המעשה מתואר כיוצא מהכלל המעיד שהכלל היה שונה.

35 ג. מתן שקלים

36 "העובד כוכבים והכותי ששקלו אין מקבלין מידן... וכן הוא מפורש על ידי עזרא, שנאמר 'לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו' " משנה, שקלים פ"א מ"ה. בפירושנו למשנה זו עמדנו על כך שבעדי נוסח רבים חסרה המילה "כותי". הכותי נזכר בירושלמי למקום, אך נראה שלא היה במשנת הירושלמי, וזו תוספת של התלמוד. הפסוק המובא עוסק כמובן בכותים, אך ייתכן שהובא רק לצורך התפיסה העקרונית שרק יהודים משתתפים בקרבנות החובה. דומה להלכה זו היא ההלכה שהכותי מעריך ואינו נערך תוס', ערכין פ"א ה"א, עמ' 543, כלומר, כותי אינו רשאי לתרום את ערכו למקדש אבל יהודי רשאי לתרום למקדש את ערכו של הכותי. גם כאן הכותי מופקע מן הקודש ומהשותפות במקדש.

37 ד. מכירת נכסים

38 במסכת עבודה זרה ובמקבילותיה נדונה רשימת הלכות בדבר נכסים שאין למכור לנכרים. במשנה אין הכותים נזכרים בהקשר זה, אבל בתוספתא הם נזכרים יחד עם הנכרים: "אין מוכרין להן לא זיין, ולא כלי זיין, ואין משחיזין להן את הזיין, ואין מוכרין להן את הסדן, ולא כובלין, ולא קוללין, ולא שלשלאות של ברזל, ולא ספרים, ולא תפילין, ולא מזוזות. אחד הגוי ואחד הכותי. מוכרין להן שחת קצוצה ותבואה קצורה ואילנות קצוצות" עבודה זרה פ"ב ה"ד, עמ' 462. יש להניח שהשומרונים היו מעוניינים בקניית חפצי קודש; הסנקציה שלא למכור להם תפילין ומזוזות נועדה לצמצם את קרבתם להווי החיים היהודי. כמו כן: "אין משכירין להם בתים שדות וכרמים, ואין נותנין להם עיריסיות וקבלנות בהמה, אחד הגוי ואחד הכותי" תוס', שם שם ה"ח. אם כן, בהלכה זו השומרונים אינם יהודים. ההבדל בין המשניות לתוספתא איננו מקרי: הוא חוזר בשני ההקשרים הללו ובמקבילה שלישית שגם בה אין הכותי נזכר במשנה פסחים פ"ד מ"ג, אך הוא נזכר בתוספתא. יש להניח, אפוא, שהתוספתא משקפת התפתחויות בהלכה דור אחד לאחר חתימת המשנה. זאת ועוד, הבבלי אומר שיש בנושא הבדלי מנהגים עבודה זרה טו ע"ב. בהקשר אחר התלמוד הבבלי קובע שהאוסר הוא רבי שמעון בן אלעזר שם כא ע"ב. עוד מוסיף התלמוד שגם אסור להשכיר בית מרחץ לכותי שם, שם. כמו כן הוא מוסיף שאסור למכור להם בהמה דקה שם, טו ע"א, וכן משמע ממסכת כותים פ"א ה"ג. אם כן, גם כאן הבבלי מחמיר יותר ממקורות ארץ ישראל ומרחיב את האיסור. בכל המקרים הללו הועתקו איסורים שכוונו לגויים והוחלו גם על הכותים.

39 המצב שונה במקצת לגבי העמדת בהמה בפונדק. כאן החשש הוא שמא ירבעו את הבהמה שלא כדין. המשנה עבודה זרה פ"ב מ"א אינה מזכירה את הכותים, אבל התוספתא קובעת בפשטות שמותר להעמיד בהמה בפונדק של כותי עבודה זרה פ"ג ה"א, עמ' 463. אם כן, לעניין זה הכותים אינם חשודים, אך חשוב לציין שגם כאן המשנה אינה מעלה כלל את השאלה והתוספתא ערה לשאלה, אך מכריעה להיתר. בתחום זה ניכר אותו תהליך של החמרה שעמדנו עליו. המשנה אינה מעלה את השאלה ומשתמע ממנה שכותי אינו כגוי, ואילו בתוספתא ובתלמוד הבבלי כותי הוא כגוי בשאלה העקרונית של תמיכה בעובדי עבודה זרה, אך לא בחשש הקונקרטי של רביעת בהמה.

40 ה. פת כותי ובישולו

41 פת כותי נזכרת כדין מיוחד: "ועוד אמרו לפניו אומר היה רבי אליעזר האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר אמר להם שתוקו לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו" משנה, שביעית פ"ח מ"י. בשר חזיר דינו כבשר כל טרפה אחרת, אבל הביטוי הספרותי בא להבהיר שאכילת פת כותים היא עברה חמורה ביותר. המימרה של רבי אליעזר חריגה בחומרתה, וכמו המימרה במשנה הקודמת שם, פ"ח מ"ט אין לשקול אותה במאזני ההלכה אלא כמימרה כללית בעלת משקל מוסרי. מכל מקום, למרות הביטוי הקיצוני שבמשנה אין מעמדה של פת כותים בהלכה פשוט. כן שנינו: "בשר שנמצא ביד גוי מותר בהנאה ביד המין אסור בהנאה. היוצא מבית עבודה זרה הרי זה בשר זבחי מתים. מפני שאמרו שחיטת המין עבודה זרה, פתן פת כותי, ויינם יין נסך, ופירותיהן טבלין וספריהן ספרי קוסמין ובניהן ממזרין" תוס', חולין פ"ב ה"כ, עמ' 503; בבלי, יג ע"א. פִתו של המין שאינו עובד עבודה זרה נידונה כשל גויים וכותים. התוספתא מניחה בפשטות שפת כותים אסורה לאכילה. כן מסופר במדרש מאוחר, במעמד המתאר כביכול את ההתנתקות מהשומרונים בימי עזרא ואת הגזרות שגזרו עליהם: "...שלא יאכל אדם מישראל פת כותי. מכאן אמרו: 'האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר'...". הסיפור אגדי, וגם תיאור מעמד החרם הוא כמובן ספרותי. ההלכות מנוסחות בחומרת יתר, ואף על פי כן לא נאמר שפת כותי היא כחזיר, אך נאמר שפת כותי אסורה. אם כן, יש בספרותנו מקבילות תנאיות ואמוראיות לדעה שפת כותי נאסרה באכילה.

42 מצד שני אנו שומעים על אכילת פת כותי ללא כל אזכור לבעיה הלכתית. כך, למשל, התוספתא דנה בשאלה מתי מותר לאכול פת כותים אחרי פסח. הבעיה היא שהכותים אולי אינם שומרים על ביעור חמץ, אך באופן כללי פִתם אינה אסורה. כך גם מצת כותים מותרת בפסח, ורבי אליעזר המחמיר אוסר משום "שאין פקיעין בדקדוקי מצה" תוס', פסחים פ"ב ה"ג ומקבילות. רבי אליעזר מחמיר, אפוא, אך מתיר לאכול פת כותים. הוא אמנם אוסר אכילת מצה, אך רק משום שאינם בקיאים בדקדוקי המצווה, ועל כך נדון להלן. כפי שראינו בפירושנו למשנת שביעית ייתכן שיש להבין את המשנה "שתוקו לא אומר לכם..." באופן אחר. רבי עקיבא "מצנזר" את דברי רבי אליעזר מפני שלדעתו רבי אליעזר לא התנגד לאכילת פת כותים. דווקא הוא זה שמתיר לאכול חמץ של כותים לאחר הפסח. מכאן עולה, מצד אחד, שאכן רבי אליעזר הוא בעל המימרה "האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר", ברם מצד שני ההלכה שפת כותים אסורה אינה כה פשוטה וברורה. כבר הראשונים עסקו בשאלה זו, וכל הניסיונות לתיקון הטקסט והפרשנויות אינם משכנעים. על כן יש להסיק אחת משתי מסקנות: או שבמשנת שביעית ננקטת גישה חריגה בספרות ההלכה, או שלפנינו מימרה שאינה מתחום ההלכה. כבר ראינו שאין לפרש את דברי רבי אליעזר כחלק ממסורת משפטית-הלכתית; דבריו נאמרו במישור המוסרי והרעיוני בלבד. פת כותים נאסרה לא בגלל שמן הכותים או בישולם, ואפילו לחמם לא נאסר, אלא זה ביטוי להתנגדות לסעודה עם השומרונים וליחסי רעות עִמם, ולכך התנגד רבי אליעזר, ורבי עקיבא ניסה להתחמק מלדון בדבריו. בדברי רבי אליעזר יש ביטוי לראשיתו של קו רעיוני התובע הרחקה מהכותים. מגמה זו התפשטה בתקופת האמוראים, וביטוי ציורי לו באותו חרם המתואר במדרש.

43 רבי עקיבא מתנגד לדברי רבי אליעזר ורוצה לעקרם מההלכה, אלא שלא ברור האם הוא מתנגד להחמרה כ"בשר חזיר" או לעצם הדין שאין לאכול פת של נכרים, או להפך, רבי אליעזר מקל, כפי שיוסבר להלן, ורבי עקיבא מתנגד להחמרה. בתלמוד הירושלמי למשנת שביעית מובאים דברי רבי חזקיה בשם רבי אחא: "מתיר היה רבי ליעזר חמיצן שלכותים לאחר הפסח מיד" פ"ח ה"י, לח ע"ב. המימרה מסיבה את דבריו של רבי אליעזר לתוספתא במסכת פסחים שהבאנו לעיל. אם כן, כבר בדור יבנה היו שאסרו אכילת פת כותים, אך היו גם שהתירו את הדבר. מכל מקום, גם לדעת האוסרים אין זו הלכה רגילה אלא חומרה מיוחדת, כנראה כדי להגביה את המחיצה החברתית שבין שתי העדות. העדויות המתירות אכילת פת כותים תובאנה להלן, בסעיף העוסק בהלכות שמהן משתמע שהכותי הוא כישראל.

44 ו. עדות כותים

45 המשנה קובעת בפשטות: "כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים" גיטין פ"א מ"ה; תוס', פ"א ה"ד. בהמשך מסופר שרבן גמליאל הכשיר גט כזה בכפר עותנאי. האמורא רבי אבהו מסייג דין זה: "תיפתר שחתם ישראל בסוף" ירו', שם מג ע"ג. הבבלי מצמצם את ההיתר במשנה בצורה אחרת שם, י ע"ב. אבל בסוגיה אחרת מכות ח ע"ב הבבלי מניח בפשטות שעד כותי כשר. אם כן, שוב היתר תנאִי שהתלמודים מסייגים אותו. עם זאת, גם ההלכה התנאית מחמירה למדי: אף שהיא מתירה לכותי לחתום על הגט היא פוסלת כל שטר אחר שכותי חתם עליו.

46 ז. מצוות התלויות בארץ

47 כפי שנראה להלן, בספרות התנאית וברוב דיוני האמוראים ברור שכותים חייבים במצוות התלויות בארץ, כלומר שפרותיהם אסורים אלא אם כן יפרישו מהם תרומות ומעשרות. יש לזכור שבספרות התנאים גם פרות הנכרים חייבים במעשרות ובשביעית, ורק בספרות האמוראית הוטל בכך ספק ונתגלעה בנושא מחלוקת שיוחסה לגדולי התנאים. עם זאת במקורות האמוראיים, ובעיקר מפי אמוראים מאוחרים, יש ביטויים לכך שפרות הכותי פטורים ממצוות התלויות בארץ. תחום זה יפורט להלן. כפי שנראה בפירושנו למסכת דמאי פ"ה ה"ט, עד דור אושא הבינו שפרות הכותי הם דמאי, מתוך ספק שמא עישר אותו כותי את פרותיו. מדור אושא ואילך רווחות ההחמרות, ופרותיו נתפסים כוודאי.

48 ח. שונות

49 בתלמוד הבבלי בלבד יש דיון על הכאת כותי: "דתני חדא: כותי אתה מצווה על הכאתו, ואי אתה מצווה על קללתו. ותניא אידך: אי אתה מצווה לא על קללתו ולא על הכאתו" סנהדרין פה ע"ב. שוב אין לכך מקבילה תנאית או ארץ-ישראלית.

50 2. חשד שהכותי אינו מקיים מצווה כהלכה

51 בסדרה של מקרים חכמים פוסלים את הכותי מעשיית מצווה משום שהוא חשוד שאינו מקיים את המצווה לשמה, או שאינו מקיימה כהלכה. נימוק מעין זה ניתן להבנה בשני פנים. אפשרות אחת היא שחכמים חיפשו סיבה מלאכותית לאסור ותלו את הדבר בנימוקים משניים, כמו שהסברנו לגבי נישואים עם כותית. אפשרות שנייה היא שיש בכך עדות לתובנה שהכותי כישראל, ואכן רק נסיבות משניות השפיעו על הלכה זו או אחרת. לעיל ראינו כי היו גם שנימקו את איסור החתנות באי ההקפדה על פרטים הלכתיים כאלה או אחרים. כך גם הסברנו לעיל את המחלוקת אם "כותי כגוי" או כישראל לכל דבר. שם החשש הוא שהכותי מצהיר שהפריש תרומה, אך אין לסמוך עליו. כמו כן: "אין עונין אמן אחר הכותי המברך עד שישמע את כל הברכה" משנה, פ"ח מ"ח; תוס', פ"ה הכ"א. אם כן ברכתו של הכותי כשרה, אלא שיש חשש שהוא מברך לשם הר גריזים, או אולי בצורה פגומה אחרת. ודאי שאין הוא כגוי, ואף לא כ"ישראל לכל דבר". הוא יהודי כשר, אך חשוד. כל זאת אף שנקבע להלכה "...והכותי מזמנין עליהן" משנה, פ"ז מ"א. הירושלמי שואל, הרי הכותי נחשב ל"ספק" לפי משנת קידושין פ"ד מ"ג, ועונה שמשנתנו תלויה בשאלה האם "כותי כגוי" ואין מזמנים עליו, או שכותי כ"ישראל לכל דבר" ומזמנים עליו ללא עוררים. כאמור, לפי דרכנו לעניין זה ברור היה לחכמים שהכותי כיהודי, ותעיד על כך המשנה הקובעת שעונים אחריו אמן אם שמעו את כל הברכה. אבל בהלכות ארץ ישראל שנמצאו בגניזה חיבור הלכתי מאוחר משלהי התקופה הביזנטית נפסק בפשטות: "הכותי אסור לזימון". למעשה כבר הירושלמי מסתייג מההיתר שבמשנה, שכן הוא אומר שהמשנה היא לדעת רבן שמעון בן גמליאל שהכותי כיהודי, אבל לדעת רבי שכותי כגוי הכותי אסור בזימון. אם כן, ניתן לראות היטב את תהליך ההחמרה מהמשנה, דרך סוגיית הירושלמי, עד הפסיקה המחמירה בתקופה הבתר-תלמודית.

52 במדרש נאמר שמי שלא אמר "בונה ירושלים" בתפילה מחזירים אותו שמא הוא כותי תנח' בובר, ויקרא ג, עמ' 3; תנח', ויקרא ב. שוב, זו הלכה שאינה במקורות תנאיים או בתלמודים, אף שהתלמודים דנים בטעויות אחרות. ההלכה נראית אפוא כחידוש מאוחר, משלהי ימי האמוראים או לאחריהם.

53 איסורים נוספים הקשורים עם כותים נובעים מכך שהם אינם מקיימים הלכה למעשה את המצוות. כך, למשל, "המקבל שדה מישראל מן העובד כוכבים ומן הכותי יחלק לפניהם, החוכר שדה מישראל תורם" משנה, דמאי פ"ו מ"א. הכותי חייב במעשר אך אינו מבצע את חובתו משנה, דמאי פ"ה מ"ט, וראו פירושנו לה; תוס', פ"ה הכ"א; וכן פ"ד ה"כ ומקורות נוספים. במקרה זה דינו כגוי, כפי שהראינו בפירושנו למשנה. מי שצריך להפריש תרומות באזור של שומרונים אינו יכול לבצע זאת משום שהם חשודים על שמירת התרומה משנה, דמאי פ"ז מ"ד, וראו פירושנו לה. כן המצב בהלכות אחרות כפאה, שביעית ומעשרות תוס', פאה פ"ד ה"א; דמאי פ"ד ה"כ; שביעית פ"ו ה"כ.

54 מזוזה שכתב כותי פסולה כמו מזוזה שכתב גוי מדרש תנאים לדברים, ו ט, עמ' 28; בבלי, גיטין מה ע"ב; מנחות מב ע"א; מסכת מזוזה פ"ב הי"ג. יש להניח שהאיסור נובע מסיבה כפולה. ראשית אין הוא בכלל שמירת המצווה, ובנוסף לכך שמא עשה הכותי טעות בכתיבה. לכאורה הלכה זו תנאית, ברם ציטוט זה השייך כאילו למדרש תנאים איננו אלא מדברי בעל מדרש הגדול, והוא שאב אותם כנראה מהבבלי, הווה אומר ששוב לפנינו חומרה אמוראית בלבד. מכל מקום אנו מצרפים את האיסור לקבוצה זו, אף שייתכן שסיבתו היא בכך ששומרוני נחשב כגוי לעניין מזוזה. השומרונים שמרו על מצוות מזוזה. עדות לכך יש בסדרת מזוזות אבן שנמצאו במספר אתרים שומרוניים. נוסח המזוזה כלל את עשרת הדיברות, כמו ההלכה היהודית הקדומה, אך בניגוד להלכה של חכמים. זאת ועוד, המזוזה השומרונית אינה כוללת את קריאת שמע כפי שתבעו חכמים, וכפי שהיה נהוג בחברה היהודית. צירוף זה של נוסח שומרוני אחר לתוכן המזוזה מחד גיסא, והנוהג להתקין מזוזות מאבן מאידך גיסא, מסביר היטב את ההלכה של חז"ל. עם זאת, האיסור הוא אמוראי בלבד. הלכה מחמירה אחרת אוסרת לקנות טלית מן הנכרי ומן הכותי; לא נאמר האם זו הלכה עקרונית הפוסלת תשמישי מצווה שנעשו בידי לא יהודי, או שמא הכותי שגה בהכנת החפץ מסכת ציצית פ"א ה"ז.

55 3. כותי כיהודי

56 טהרה

57 באופן כללי הכותים נתפסים כמי ששומרים על מצוות טהרה: "ארץ הכותיים טהורה מקוותיה ומדרותיה ושביליה טהורות" תוס', מקואות פ"ו ה"א, עמ' 657. המשנה אומרת שמאמינים לטהרת הקודש רק ביהודה ולא בגליל חגיגה פ"ג מ"ד. בשני התלמודים נאמר כי הטעם הוא "מפני שפסיקייא רצועה שלכותים מפסקת", כלומר שנחלתם של השומרונים טמאה ואי אפשר להעביר את היין והשמן לירושלים אלא דרך ארץ הכותים, ומשום שזו טמאה אי אפשר לשמור על טהרת היין והשמן. בירושלמי מיוחסת עמדה זו לרבי יהושע בן לוי בשם רבי פדיה, ובבבלי בשינוי קל של הלשון לריש לקיש ירו’ חגיגה פ”ג ה”ד, עט רע"ג; בבלי, שם כה ע"א. בשני התלמודים הבינו שמימרה זו באה ללמדנו שארץ הכותים טמאה, ולכן אין אנשי הגליל נאמנים על שמירת הטהרה לקודש. במיוחד מוברר הדבר בתלמוד הבבלי. הסוגיה דנה במימרה, ובסוף שואלים: הרי עולא לימדנו כי "חברייא מדכן בגלילא" חברים מטהרים את הגליל – בבלי, שם, כלומר שומרים את יינם בטהרה.

58 פירוש זה אינו מתיישב עם כל מה שעולה מהלכות מרובות במשנה ובספרות התנאית ומעדויות שונות מסִפרות התנאים והאמוראים. בתוספתא מקואות שציטטנו נאמר במפורש שארץ השומרון טהורה. רבנו אלחנן בתוספות הקשה על הסוגיה בבבלי מתוספתא זו ותירץ שהתוספתא נשנתה לפני שקלקלו הכותים, כמו שמצינו בירושלמי שהכותים בקיסריה שאלו את רבי אבהו: "אבותיכם היו מסתפקין רוכשים/קונים משלנו אתם מפני מה אינכם מסתפקין משלנו", והוא ענה להם: "אבותיכם לא קילקלו מעשיהם אתם קילקלתם מעשיכם" עבודה זרה פ"ה ה"ג, מד ע"ד. קשה לקבל הסבר זה, שכן על "קלקול" מעשיהם של הכותים אנו שומעים רק בימים האחרונים של סוף ימי התנאים או ראשית ימי האמוראים, ואין בעובדה זו להסביר את ההלכות מימי המשנה המעלות הלכות מימי הבית.

59 במשנה ובתוספתא מנחות פ"ח-פ"ט מנויים המקומות שמהם היו מביאים את צורכי המקדש. בין המקומות נמנים מקומות בגליל שמהם הביאו יין ושמן אשר מקבלים טומאה. במשנה נאמר: "ומנין היו מביאים את היין, קרותים והטולים אלפא ליין, שניה להן בית רימה ובית לבן בהר וכפר סגנה בבקעה" מנחות פ"ח מ"ו. כפר סגנה נזכר אצל יוסיפוס ומצוין שם שהוא רחוק עשרים סטדיה מגברה; גברה היא היישוב הנקרא היום ערבה, וברור שסכני זו היא הנקראת היום סחנין. במשנה ג נאמר: "תקועה אלפא לשמן. אבא שאול אומר שניה לה רגב בעבר הירדן", ובתוספתא פ"ט ה"ה, עמ' 526 נוסף על כך: "רבי אליעזר בן יעקב אומר שלישית היה לה גוש חלב בגליל". תקוע זו היא בוודאי תקוע שבגליל העליון, ארץ השמן "ולאשר אמר... וטֹבל בשמן רגלו" – דברים לג כד ולא תקוע שביהודה, על גבול המדבר, ולכך תואמות המסורות על שפעת השמן בגליל העליון. אם כן, מוצרים מהגליל מצאו את דרכם למקדש, ובעיות הטהרה של השומרון לא מנעו זאת.

60 התלמוד הירושלמי ירו', חגיגה פ"ג ה"ד, עט ע"ג עומד על סתירה זו ממשנת מנחות לפנינו רק המשך דברי המשנה: "רגב בעבר הירדן", ומסתבר שנשמטה הרישא: "תקועה אלפא לשמן", ומתרץ: "תיפתר במביא גרגרים וכותשן שם". כלומר, מביא גרגרי זיתים מהגליל וכותשם לשמן בירושלים. הגרגרים אינם מקבלים טומאה ולכן ניתן להעבירם גם בארץ טמאה, והדברים דחוקים.

61 אם כן, דומה שלפי ההלכה התנאית נחשבה ארץ השומרונים טהורה, והיה קשר ישיר בין הגליל ליהודה דרך השומרון. הדעה שארץ השומרון טמאה היא חידוש אמוראי. ייתכן שזה הסבר מדרשי למשנה, אבל הוא משקף את גישתם של האמוראים שהחמירו ביחס אל השומרונים והניחו בפשטות שארצם טמאה כארץ העמים.

62 ברחבי השומרון התגלו מקוואות מספר, בדרך כלל בזיקה למתקני ייצור חקלאיים. מן הראוי להדגיש שהמקוואות הללו זהים למקוואות המקובלים ביישובים יהודיים. עם זאת, מספר המקוואות שנתגלו קטן מזה שביהודה או בגליל. דומה שנתון זה הוא מקרי, ותלוי בטיב העבודה הארכאולוגית באזור. מכל מקום, ודאי שהשומרונים שמרו על דיני טהרה בדומה ליהודים. כל המקוואות הן מהתקופה הביזנטית, ואין מקוואות מתקופת בית שני. כך, למשל, בלוזה שעל הר שומרון נחפרה עיירה שומרונית שנבנתה סביב המקדש השומרוני שעל הר גריזים, ואין בה מקוואות. גם באום ריחן, ששיא היישוב בה היה בתקופה הרומית, לא נמצאו מקוואות.

63 למרות המימרות התנאיות הברורות, בירושלמי עבודה זרה פ"ה ה"ד, מד ע"ד מובאים דברי אמורא המצמצם את המימרה התנאית וקובע שהשומרונים טובלים בפחות מארבעים סאה. בכך מגביל האמורא את תוקף ההיתר שבמשנה. בשלושת המקוואות הידועים לנו כיום יש יותר מארבעים סאה. לא מן הנמנע שהמימרה האמוראית היא, לפחות בחלקה, השמצה של השומרונים.

64 אזור המגורים של הנכרים הוא "מדור עמים". אחת הדוגמאות לכך היא: "נכרי הנשוי כותית וכותי הנשוי נכרית נכרי שעבדיו כותים וכותי שעבדיו נכרים כותיים עושים מדור העמים" תוס', אהלות פי"ח ה"ו, עמ' 616. הכותי עצמו אינו מדור העמים, אך הוא גם הדוגמה הרגילה למי שיש לו עבדים נכריים. אם כן הכותי מקפיד על טהרה, או על כל פנים גופו טהור, אך אין הוא מקפיד על הדין הדורש לגייר עבדים.

65 עם זאת, חכמים מתלוננים שסתם כותית טמאה טומאת נידה. טומאת נידה נובעת מאי הקפדה על דיני טהרת נידה כפי שעיצבום חכמים. תפיסה זו מופיעה כבר במשנה טהרות פ"ה מ"ח; נדה פ"ד מ"א. במשנה אחרת מופיעה מחלוקת מדור אושא האם סתם כתמים על בגדים הם טמאים או טהורים, והדבר תלוי בשאלה האם אנו מניחים שהרוב השומרוני שומר שלא למסור בגד טמא לפני שכובס וטוהר נידה פ"ז מ"ג. במשנה אחרת נאמר שבית הטומאות של נשות הכותים טמא מפני שקוברות שם נפלים משנה, נידה פ"ז מ"ד. החשש מפני קבורת נפלים מוצג כסיבה לכך שתחום המגורים של נכרים הוא "מדור גויים" וטמא. אבל הטענה המושמעת כלפי נשות כותים לא גרמה להחלטה לטמא את כל ארצם. ברור שנימוק קבורת נפלים אצל גויים ואצל כותים אינו הגורם לקביעת ההלכה, אלא עילה משנית. הגורם היה לאומי ועקרוני, והשומרונים כאן נחשבו כיהודים לעניין זה. אין ספק שהם שמרו על דיני טהרה ברמה כלשהי אולי לא על כל הדקדוקים שחכמים תבעו, אבל אילו רצו חכמים לטמא את ארצם מסיבה לאומית היו מוצאים לכך נימוק פורמלי. אין זאת אלא שחכמים לא רצו לטמא את ארצם, והעובדה שהם שמרו על דיני טהרה הקלה על הכרעה זו. בנדון זה, אפוא, "כותי כישראל". עם זאת, בתלמוד הבבלי אנו מוצאים גם מגמה המסייגת מעט את נאמנותם של הכותים להעיד בנושא טהרה בבלי, נידה נז ע"א.

66 נאמנות

67 לעתים חכמים פוסקים שבנושאים מסוימים כותים נאמנים, כגון "המוליך חטים לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות" משנה, דמאי פ"ג מ"ד, וכן "מעשרין... משל נכרי על של ישראל משל ישראל על של כותים משל כותים על של כותים" משנה, דמאי פ"ה מ"ט, וראו פירושנו לה. בדרך כלל הם נאמנים מעט יותר מגויים תוס', פאה פ"ד ה"א. נאמנותם על עדות לעניין מצוות היא נושא בעייתי אחר. הבבלי נידה נז ע"א מנסה ליצור מערכת הרמונית שלפיה נאמנותם תהיה אחידה, אך ברור שאין במקורות דבר על מערכת הרמונית ושיטתית, והפרטים מחייבים בירור ארוך שלא כאן מקומו.

68 מילה

69 לעיל הובאה ההלכה שמותר לענות "אמן" אחר כותי ובלבד שישמע את כל הברכה, כדי לוודא שהברכה אינה לשם הר גריזים. הלכה דומה נשנית לגבי מילה של כותי. "ישראל מל את הכותי וכותי לא ימול את ישראל מפני שמלו לשום הר גריזים, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יוסי היכן מצינו מילה שאינה לשום ברית, אלא לשום הר גריזים עד שתצא נפשו" תוס', עבודה זרה פ"ג הי"ג, עמ' 464. רבי יהודה אוסר מילה שביצעהּ כותי, ורבי יוסי מתיר אותה ולא אכפת לו מה כוונותיו של המוהל. הוא רשאי להתכוון בלבו עד שתיפח נשמתו, ואין זה משנה את המעשה: "וכי איכן מצינו בתורה שהמילה צריכה כוונה אלא יהא מל והולך לשם הר גריזים עד שתצא נשמתו" ירו', יבמות פ"ח ה"א, ט ע"ד; שבת פי"ט ה"ב, יז ע"א. חכמי דור אושא חולקים, אפוא, בשאלת כשרות המילה של הגוי. שניהם מודים ומסכימים שהכותים מלים את בניהם, ושטכניקת המילה שווה וכשרה. במקורות נוספים נמצאות עדויות אחרות לעצם העובדה שכותים מלים כהלכה ובתחום זה הכותי נתפס כיהודי, והמחלוקת היא רק האם הכותי רשאי למול יהודי. אבל בתלמוד הבבלי הגישה שונה: "עיר שאין בה רופא ישראל, ויש בה רופא כותי ורופא עובד כוכבים, ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: ימול כותי ואל ימול עובד כוכבים! איפוך, רבי מאיר אומר: ימול כותי ולא עובד כוכבים, רבי יהודה אומר: עובד כוכבים ולא כותי. וסבר רבי יהודה עובד כוכבים שפיר דמי?! והתניא, רבי יהודה אומר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה? שנאמר: 'ואתה את בריתי תשמור'! אלא, לעולם לא תיפוך, והכא במאי עסקינן..." בבלי, עבודה זרה כו ע"ב, והשווה חולין ד ע"א. ברור שהבבלי סבור שלפי כל התנאים מילה בכותי אינה ראויה ואינה רצויה, והמחלוקת היא רק מה גרוע יותר, מוהל גוי או מוהל כותי. פעם נוספת אנו פוגשים בתלמוד הבבלי אותה מגמה של החמרה ביחס אל הכותים.

70 אב הכנסייה אפיפניוס, יליד אזור בית גוברין ממוצא יהודי, מספר שכותי הרוצה להתייהד מחייבים אותו לבצע מילה בשנית, והוא הדין ביהודי המצטרף לעדה השומרונית. אב הכנסייה לא הכיר אולי את ההלכה, אך דומה שהוא משקף רקע חברתי שאותו הכיר בעת שהותו באזור בית גוברין. ייתכן שדבריו משקפים מגמת החמרה גם בארץ ישראל, וייתכן שהם משקפים רק מציאות חברתית שיש בה חומרה מעבר להלכה הפורמלית.

71 שמירת שבת

72 כותים לא נחשדו על שמירתה, ו"הנודר משובתי שבת" כולל בכך גם כותים משנה, נדרים פ"ג מ"י; תוס', פ"ב ה"ט ומקבילות. התלמוד הבבלי לא ע"א מתקשה לקבל הגדרה כוללנית זו, ברם אין מקום להטיל ספק בשמירת שבת של הכותים, ואף לא בכך שחכמים הכירו בכך, אם כי ודאי שהכותים לא קיבלו את כל ההגדרות ההלכתיות של חכמים.

73 חמץ ומצה

74 אחת ההלכות שבהן בולטת מגמת ההחמרה בדינם של כותים היא ההלכה בדבר חמץ ומצה שלהם. שתי ההלכות צריכות היו להיות קשורות זו בזו. באופן טבעי, מי שאינו שומר על ביעור חמץ מן הדין היה שמצתו תיפסל, ומי שמצה שלו כשרה מן הסתם הקפיד על ביעור חמץ. הדיון בחמץ ומצה של כותים מופיע בשלושה הקשרים:

75 א. מתי מותר להשתמש בחמץ של כותים אחר הפסח.

76 ב. האם הם נאמנים על ביעור חמץ.

77 ג. האם מצתם כשרה.

78 חמץ של כותים שעבר עליו הפסח – "חמץ של כותיים מאימתי מותר אחר הפסח" תוס', פסחים פ"א הי"ג פ"ב ה"א ומקבילות. הכותים אינם נחשבים לגויים, ולכן החמץ שלהם לאחר הפסח אסור בהנאה. הם אינם חשודים על אי שמירת איסור חמץ, אלא שהם שומרים על פסח במועד שונה, לפי לוח השנה שלהם, לכן אין זה בבחינת חמץ שעבר עליו הפסח. במוצאי פסח יהודים זקוקים לחמץ לשם חימוץ עיסתם אבל אין להם כלל חמץ מן המוכן, אך לשומרונים יש מוצר כזה. השומרונים אינם זרים, אפוא, להלכות אלו, אלא שומרים אותן בצורה שונה במקצת מזו שתבעה ההלכה או שתבעו חכמים. חכמים אינם רואים בהם עבריינים אלא טועים ולכן מתירים להשתמש בחמץ שלהם לאחר כמה אפיות, כך שלא יהא זה שימוש ישיר בחמץ. עד כאן הגישה התנאית.

79 בספרות האמוראית אנו פוגשים היבטים אחרים של אותה הלכה. הירושלמי קובע:

80 "...בשם רבי אחא, מתיר היה רבי ליעזר חמיצן שלכותים לאחר הפסח מיד" שביעית פ"ח ה"י, לח ע"ב. אם כן רבי אליעזר, בן דור יבנה, מקל יותר מהתוספתא שצוטטה. בירושלמי שביעית הדבר מובא כהסבר למימרה של רבי אליעזר שהאוכל פת כותי כאוכל חזיר משנה, שביעית פ"ח מ"י, הובאה לעיל. על כך רבי עקיבא אומר "שתוקו", משום שרבי אליעזר מתיר פת של כותים. אפשר להבין מהמימרה שרבי אליעזר מקל, אך דומה שאין הדבר כן. מותר להשתמש מיד לאחר הפסח בחמץ של גויים, על כן ההיתר להשתמש בחמץ של כותים עשוי לנבוע דווקא מגישה מחמירה שלפיה הכותים נחשבים כנכרים.

81 הדיון בשאלה זו חוזר בשתי סוגיות אחרות: "אמר רבי ירמיה בשם ריש לקיש, מאן תנא חמיצן של כותים? רבי לעזר. אמר רבי יוסי לרבי חנינה ענתונייא נהירת דהויתון מרין אתה ורבי ירמיה בשם ריש לקיש: מאן תנא חמצן של כותים רבי ליעזר. וכאן לא הוינא מרין אלא רבי הילא בשם ריש לקיש ירדו לחמיצן של כותים כרבי ליעזר. ועוד מהדא דמר שאמר רבי חנינה בר רבי אבהו: אבא הוה ליה עובדא. שלח שאל לרבי חייה ולרבמי ולרבסי והורון ליה כרבי ליעזר. מה וכיחידאה מורין? לא משום שירדו לחמיצן של כותים כרבי ליעזר. אמר רבי מני קומי רבי יוסי כמה דת מר תמן הלכה כרבי ליעזר" ירו', ערלה פ"ב ה"ו, סב ע"ג; עבודה זרה פ"ה הי"א, מה ע"א.

82 הסוגיה קשה, ונחזור עליה בתרגום ובפירוש: אמר רבי ירמיה בשם ריש לקיש, מאן תנא חמיצן של כותים? רבי לעזר. אמר רבי יוסי לרבי חנינה מענתות: זוכרני שהייתם אומרים אתה ורבי ירמיה בשם ריש לקיש: מאן תנא חמצן של כותים, רבי אליעזר, כלומר שהוא שנה מימרה זו, וכאן עתה אינכם אומרים כך אלא שרבי הילא בשם ריש לקיש ירדו לחמצם של כותים כלומר דנו בנושא ופסקו כרבי אליעזר. ועוד, מזה שאמר רבי חנינה בר רבי אבהו: לאבא היה מעשה בחמץ של כותים לאחר פסח, שלח שאל לרבי חייה ולרב אמי ולרב אסי והורו לו כרבי אליעזר. מכאן האמורא מסיק שהלכה כרבי אליעזר. על כך הוא שואל: מה? וכיחידאה אומרים? האם פוסקים כיחיד?. את ההמשך קשה לתרגם, אך משמעו שאכן ההלכה כאן כרבי אליעזר, משום שחכמים "ירדו" לדבר, כלומר לא כפסיקה אוטומטית כיחיד או כרבים אלא מתוך שיקול דעת ענייני. לא נאמר מה רבי אליעזר אומר. כנראה גם סוגיה זו סוברת שרבי אליעזר אומר שהחמץ מותר מיד, וחכמים חולקים עליו. חכמים הם אותה תוספתא שצוטטה.

83 לעיל הצענו שתי אפשרויות להבנת דברי רבי אליעזר: או שהוא מקל, ומימרתו זו סותרת את דבריו ש"האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר", או שהוא מחמיר וסובר שכותים כגויים, ואז דבריו אלו הולמים את דעתו שפת כותי כבשר חזיר. כפי שאנו רואים בכל סעיפי הדיון, האמוראים נטו להחמיר את היחס לכותים. במיוחד אמורים הדברים ברבי אבהו שפסק שהם כנכרים לעניין היתר פֵרותיהם ממצוות התלויות בארץ. על כן סביר שגם כאן רבי אליעזר מחמיר. בתקופת התנאים הייתה דעתו חריגה ודעת יחיד, ורבי עקיבא ביקש להמעיט את העיון בה, ואילו בתקופת האמוראים, או לפחות בסוף תקופה זו, התקבלה להלכה.

84 מצה שאפה כותי, וביעור חמץ - "מצה של כותיים מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ורבי לעזר אוסר, לפי שאין פקיעין בקיאים בלשוננו בדקדוקי מצה. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל" תוס', פסחים פ"ב ה"ג ומקבילות. ההלכה חשובה משום שמצה אינה רק כלי מצווה, אלא אפייתה היא מצווה בפני עצמה. מצה שנאפתה שלא לשם מצת מצווה פסולה, ואף על פי כן חכמים סוברים שהיא מותרת. הטענה שהכותים אינם בקיאים בפרטי המצוות מוכרת מתחומים אחרים, כפי שהראינו בדיוננו בנישואי תערובת עם כותים, ומפתיע למצוא את הצהרתו של רבן שמעון בן גמליאל המעריך את דבקותם של השומרונים באותן מצוות שקיבלו עליהם. כאמור, חכם זה הוא אבי הביטוי "כותי כגוי". עם זאת, שני ביטויי ההכרה בשמירת המצוות של הכותי מוגבלות לנושא המצומצם שבו נאמרו.

85 בתלמוד הירושלמי התקשו לקבל את ההלכה התנאית ונוספו לה מגבלות: 1. מגבלת זמן – "כותים כל זמן שעושין מצתן עם ישראל, נאמנין הן על ביעור חמץ. אם אינן עושין מצתן עם ישראל, אינן נאמנים על ביעור חמץ". 2. מגבלת מקום – "אמר רבי יוסה הדא דתימר בבתים, אבל בחצירות חשודין הן. דאינון דרשין שהם דורשים 'לא ימצא' בבתיכם, לא בחצרותיכם. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שהכותים נוהגין בה הם מדקדקין בה יתיר מישראל". לאחר מכן מובא שינוי ההלכה – "אמר רבי שמעון הדא דתימר בראשונה שהיו משוקעין בכופרניהן משוקעים בכפריהם, אבל עכשיו שאין להן לא מצוה ולא שירי מצוה חשודין הן ומקולקלין הן" ירו', פסחים פ"א ה"א, כז ע"ב. אם כן, נוספו שתי מגבלות. האחת שנאמנותם מותנית בשמירת הפסח לפי לוח השנה היהודי באותה שנה ספציפית או באופן עקרוני, והאחרת שהם נאמנים על שמירת חמץ רק בבתים ולא בחצרות. התלמוד מקשה מהכלל שקבע רבן שמעון בן גמליאל, ועונה שהכלל היה תקף רק בשעתו אך עתה בוטל. לקביעה זו נשוב להלן. אפשר גם לפרש את דברי רבי שמעון "הדא דתימר בראשונה..." כהנחיה לשינוי כללי של הדין שמצת כותים מותרת. היא הייתה מותרת בשעתה, אך ההיתר כבר אינו קיים. הבבלי, לעומת זאת, מביא את הכלל ללא הסתייגות בבלי, קידושין עו ע"א; גיטין י ע"א; חולין ד ע"א. בסוגיית הירושלמי שציטטנו יש הכרה בכך שדין הכותים כיום חמור יותר מזה ששרר בעבר, והסבר לשינוי, אם כי ההגדרה מתי היה מעבר זה וממתי חל השינוי אינה ברורה דיה.

86 אם כן, בספרות התנאים מצת כותים כשרה, והאפשרות שאין הם נאמנים על ביעור חמץ אינה עולה כלל. בספרות האמוראים נאמנותם על ביעור חמץ מוגבלת. זאת ועוד, האמוראים לא חידשו דבר באשר למצת כותים. גם הם מסכימים שהיא כשרה תמיד, או שלפחות לא אמרו זאת במפורש, אבל הם מצרפים לדיון במצה הגבלות על נאמנותם בביעור חמץ. כך הם יוצרים מצג כאילו גם מצת כותים כשרה רק במקרים מסוימים, וכאילו כל ההיתר שייך רק לעבר וכיום השתנה הדין.

87 דיני נזיקין

88 בספרות התנאית מחלוקת האם לדיני נזיקין כותי כישראל: "שור של ישראל שנגח שור של כותי, ושל כותי שנגח שור של ישראל, מועד משלם נזק שלם מן העלייה, ותם משלם חצי נזק. רבי מאיר אומר שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור, ושל כותי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק מן העלייה" תוס', בבא קמא פ"ד ה"ג. אבל במכילתא: "את שור רעהו – להוציא שור של נכרי, שור של כותי, שור של גר תושב" מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דנזיקין יב, עמ' 290. בספרות האמוראית הגישה שונה: "תנו רבנן: שור של ישראל שנגח שור של כותי – פטור, ושל כותי שנגח שור של ישראל: תם – משלם חצי נזק, ומועד – משלם נזק שלם. רבי מאיר אומר: שור של ישראל שנגח שור של כותי – פטור, ושל כותי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד – משלם נזק שלם" בבלי, בבא קמא לח ע"ב. בתוספתא בבא קמא תנא קמא סובר שכותי כישראל ורבי מאיר סבור שכותי מעמדו נחות יותר. במכילתא דינו של כותי אינו כיהודי, אך לא נאמר שמעמדו נחות יותר. בבבלי גם תנא קמא מבדיל בין שור של יהודי לשור של נכרי, וכל התנאים סבורים שמן הראוי להמעיט בזכויותיו של הכותי ולהרבות בחובותיו. במסכת כותים מצויות שתי הצהרות סותרות. באחת נאמר: "שוה הכותי לישראל בכל נזקין שבתורה" פ"ב ה"ב, ואחר כך מובאת ההלכה שבתלמוד, ובהקשר אחר: "מאימתי מקבלין אותם, משיכפרו בהר גריזים ויודו בירושלים ובתחיית המתים, מכאן ואילך הגוזל את הכותי כאלו גוזל את ישראל" פ"ב ה"ח. אם הכותים יקבלו את דת ישראל דינם יהא כישראל, ומשמע שכל זמן שהם מחזיקים בכפירתם אין דינם כישראל. גם כאן, אפוא, המסורת האמוראית מחמירה יותר. עם זאת, במסכת כותים יש גם הגדרה מקלה מאוד, כאילו שומרוני כיהודי, וזו הגדרה שאין בידנו לתארך אותה. ייתכן שהיא תנאית, אך אין לה מקבילות.

89 תספורת

90 חכמים קבעו חוקי זהירות בזמן תספורת של גוי. המסתפר בידי גוי רשאי לראות במראה, בגלל הסכנה שמא יהרוג אותו הגוי. אבל "ישראל המסתפר מן הגוי רואה במראה מן הכותי אין רואה במראה" תוס', עבודה זרה פ"ג ה"ה, עמ' 463.

91 מצוות התלויות בארץ

92 בנושא זה נגענו לעיל בהקשר אחר. הכותים עצמם שמרו על מצוות התלויות בארץ, או לפחות על חלק מהן. כן שנינו: "חולק כהן עם ישראל ישראל עם כהן כותי במקום כותי, מפני שהוא כמציל מידו. אבל לא בארץ ישראל, מפני שמחזיקו בכהונה. אף בארץ ישראל במקום שמכירין בו שהוא כותי מותר לחלוק הימנו. אוכל כהן ישראל עם כהן כותי, בזמן שעושה בטומאה, אבל בזמן שעושה בטהרה הרי זה לא יאכל עמו, מפני שמאכילו בשר בכור טהור, ומשקה אותו יין רביעי" תוס', דמאי פ"ג ה"ג. אותה מציאות ברוח שונה שנויה בברייתא אחרת: "כותי שתרם ונתנה לכהן תרומתו תרומה. רבי שמעון בן אלעזר אומר תרומה, ויחזור ויתרום. אמרו לו: מה נשתנה זו מכהן שתרם ונתנה לפני בהמתו? אמר להם הפרשה היא זו, שזו נתרמה בקדושה וזו לא נתרמה בקדושה" תוס', תרומות פ"ד הי"ד. יש אפוא כותי התורם, ולדעת חכמים תרומתו תרומה. אבל לדעת רבי שמעון בן אלעזר תרומה תופסת אך אינה פוטרת את הקונה מלהפריש שנית, משום שהתרומה לא ניתנה בקדושה. הכותי, אף שעושה מעשה של מצווה, אינו זוכה במעמד של עשיית קודש. הדובר הוא תנא מאוחר, ויש בדבריו ביקורת חריפה על השומרונים ותפיסה שאפילו מעשה מצווה שלהם הוא נטול קדושה. אי אפשר להוכיח שתפיסה שלילית זו כלפי השומרונים היא נחלת תנאים מאוחרים בלבד. ברם לפי דרכנו, מאחר שראינו שתפיסות דומות מצויות בעיקר בספרות תנאית מאוחרת ובספרות האמוראים, מותר אולי לצרף מקור זה כדוגמה לייחס השלילי שהתפתח כלפי השומרונים במרוצת דורות התנאים. במקור אחר אנו שומעים שהכותים מפרישים חלה וחכמים מקבלים מהם את חלתם, וכנראה נוהגים בה בקדושה.

93 במקום אחר שנויה מחלוקת האם השומרונים מפרישים מעשרות. אמנם בדרך כלל פרותיהם נחשבים לוודאי, כלומר רובם המכריע אינם מפרישים מעשרות כלל לעיל, ובעיקר משנה, דמאי פ"ה מ"ט ומקבילותיה. אבל רבי אליעזר בן דור יבנה אומר:

94 "...רבי אליעזר אומר בשל כותים כשם שעשו פירות ישראל דמאי אחר רובן אין מעשרין מזה על זה. כך מעשרין פירות כותי דמאי, ואין מעשרין מזה על זה" תוס', דמאי פ"ה הכ"ב. אם כן, פרות כותי הם דמאי כפרות של יהודי. כמו כן: "רבן שמעון בן גמליאל אומר אף במקום שעשו פירות כותי דמאי כגון ירק של כפר עותני..." תוס', שם הכ"ג. כפר עותנאי הוא מגידו בימי המקרא ובימינו. המקום שכן בשולי הגליל היהודי, ליד הגבול שבין הגליל והשומרון. בסיפור אחר מסופר על גט שהגיע לכפר ששני כותים חתמו עליו כעדים לעיל; משנה, גיטין פ"א מ"ה; תוס', פ"א ה"ד. ייתכן שהקרבה בין שתי העדות והחיים המשותפים בכפר הובילו ליתר הבנה הדדית, או אולי רצו חכמים להקל על התושבים היהודיים. כך או כך, הטענה שפֵרות כותי הם דמאי היא בבחינת הכרזה ש"כותי כישראל".

95 על ההתפתחויות וגלגולה של ההלכה אנו שומעים ממקור נוסף: "רבי שמעון אומר שלש גזירות בדמאי. מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותים שעל יד הדרך. הביאו לפניהם ירק, קפץ רבי עקיבא ועישרן ודאי. אמר לו רבן גמליאל היאך מלאך ליבך לעבור על דברי חביריך? או מי נתן לך רשות לעשר? אמר לו וכי הלכה קבעתי בישראל? אמר לו ירק שלי עישרתי. אמר לו תדע שקבעתה הלכה בישראל, שעישרתה ירק שלך. וכשבא רבן גמליאל ביניהם עשה תבואה וקיטנית שלהן דמאי, ושאר כל פירותיהם וודאי. וכשחזר רבן שמעון בן גמליאל ביניהם ראה שנתקלקלו ועשו כל פירותיהן ודאי" תוס', דמאי פ"ה הכ"ד. אם כן, בשלב ראשון הייתה מחלוקת תנאים האם פרותיהם דמאי רבן גמליאל או ודאי רבי עקיבא. בשלב שני הציע רבן גמליאל פשרה ולפיה תבואה וקטניות שלהם דמאי ושאר פרותיהם ודאי, ודור מאוחר יותר הוחלט שכל תוצרתם היא ודאי. פעם נוספת אנו פוגשים את המגמה להחמיר את היחס של ההלכה לשומרונים.

96 אגב הדיון אנו פוגשים תופעה נוספת: "כשבא רבי פלוני ביניהם". כלומר, חכמים בדקו את מידת שמירת המצוות והסיקו מכך מסקנות מעשיות להלכה. זאת ועוד, בשנית אנו פוגשים את הטענה שהשומרונים התקלקלו. לעיל יוחס הקלקול לימים שאחרי רבן שמעון בן גמליאל, לתקופה שבה חדלו מלהיות משוקעים בכפריהם ירו', פסחים פ"א ה"א, כז ע"ב, ועתה הוא מיוחס לדור אושא. במקביל ראינו שרבן שמעון בן גמליאל מייחס להם שמירת מצוות קפדנית לפחות בחלק מהתחומים: "רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל" תוס', פסחים פ"ב ה"ג ומקבילות. חכם זה הוא הקובע שכותי כישראל. דומה שקשה ליישב את כל העדויות בצורה כרונולוגית, ונשוב לכך בסיום.

97 מסורת דומה מבחינה חיצונית, אך שונה בתוכנה, היא בברייתא אחרת: "רבי יהודה אומר כופת הישוב, וכופת אנטיפטרס, ושוק של פטרוס, בראשונה היו דמיי מפני שחזקתן מהר המלך, עכשיו רבותינו אמרו: כל עיירות הכותיים שעל יד הדרך, כגון התבואה והקטנית שלהן, דמיי, מפני שחזקתן מהר המלך, שהן משתמשין ביהודה, ושאר כל פירותיהן ודאי" תוס', דמאי פ"א הי"א.

98 גם כאן חוזרת האבחנה בין תבואה וקיטניות, שהן "דמאי", לבין שאר פרות שהם "ודאי". אלא שבמקור זה יש לאבחנה זו נימוק גאוגרפי. "כיפה" משמשת כאן במשמעות של שוק. שלושת השווקים הנזכרים מצויים בשולי השומרון. ישוב היא יסוף בדרום השומרון, אנטיפטריס היא תל אפק ופטרוס היא הכפר הערבי בודרוס, בחלקו המערבי של הגבול בין יהודה ושומרון. "בראשונה" נמכרו בשלושת השווקים הללו פרות שמקורם בהר המלך, שהיה אזור יישוב יהודי, ולכן נחשבו הפרות לדמאי משום שגדלו בשדות של יהודים. אבל כיום, בימיו של רבי יהודה, תבואה וקטניות שבשווקים האלו ובעיירות שומרוניות אחרות שעל הגבול עם יהודה הם דמאי, מפני שהם באים מאזור יהודי ודינם כפרות של יהודים, ושאר הפרות המגיעים מתחום היישוב השומרוני או גם הנכרי הם ודאי. המילים "מפני שחזקתם מהר המלך" בהלכה השנייה מצויים רק בכתב יד וינה ואינם ביתר עדי הנוסח של התוספתא. הם בבירור אשגרה מהרישא ומיותרים, שהרי בתקופה זו שאחרי מרד בר כוכבא היה כבר הר המלך לא-יהודי ברובו. ההבדל בין תבואה וקטניות לבין שאר פרות הוא גאוגרפי; תבואה וקטניות גדלים בשטחי מישור. במקרה זה הם הגיעו מאזור לוד ומאזור יבנה שהיה בהם יישוב יהודי, ואילו יתר הפרות הגיעו מההר שבו נעקר היישוב היהודי. "בראשונה" כאן היא התקופה שלפני מרד בר כוכבא, ופרות של שומרונים הם תמיד ודאי, אלא שבמקרה מסוים הם נחשבים לדמאי משום שלשוק השומרוני הגיעו פרות רבים מאזור יישוב יהודי.

99 הסבר זה מאיר באור אחר את דברי רבן גמליאל שהובאו לעיל. שם לא הוסבר מה ההבדל בין תבואה וקטניות, ואילו במסורת השנייה מופיעה אותה הבחנה ויש לה פירוש גאוגרפי מקומי, על כן ייתכן שגם רבן גמליאל התכוון לאותה פרשנות. פרות של שומרונים הם ודאי, אך הפרות מהשווקים הנזכרים, שהם על גבול יהודה, הם דמאי משום שרוב התבואה והקטניות מגיעים מאזור המישור שהיה יהודי, ושאר הפרות הגיעו מאזור היישוב השומרוני והם בבחינת ודאי.

100 אם כן, שתי הברייתות מלמדות שפרות של שומרונים חייבים במעשרות ודאי.

101 "אמר רבי יהודה: לא הוזכרו רימוני באדן וחצר גבע של בית הכותים אלא שמתעשרין בודאי בכל מקום" תוס', כלים בבא מציעא, פ"ו ה"י, עמ' 585. אם כן, שוב פרות של שומרונים הם ודאי. כן משמע מעדות אחרת באותו פרק בתוספתא בשמו של רבי יהודה תוס', דמאי פ"א הי"ג. שם מופיעה אבחנה בין אוצר שישראל וגויים מטילים לתוכו לבין אוצר שישראל וכותים מטילים לתוכו. באוצר מהסוג הראשון הקלו מאוד, ובשני פחות. אלא שכאן תנא אנונימי חולק על רבי יהודה ומגיע למסקנה שהאוצר של יבנה "היה רובו כותים", ואף על פי כן הפרות הם בבחינת דמאי. אין הכוונה שתמיד פרות כותים הם דמאי, אלא שבמקרה זה שהתערבו בהם פרות של יהודים ואולי גם פרות של גויים התערובת נחשבת לדמאי.

102 אם כן, בדור יבנה שררה מחלוקת והיה מי שטען שפרות של שומרונים הם דמאי, ובדור אושא התקבלה הדעה שפרותיהם "ודאי", והיו שהקלו במקרים גבוליים כאשר התערבו פרות יהודים בפרות של שומרונים.

103 כאמור, ברוב המקורות התנאיים כגון תוס', מעשר שני פ"ד ה"א; תרומות פ"ח ה"ז ועוד, ובכל המקורות האמוראיים, סתם פרות של שומרונים הם ודאי, ורק בשלהי תקופת האמוראים רבי אבהו נשמעת הטענה שפרותיהם פטורים ממצוות התלויות בארץ. יש בכך הקלה מעשית על כל הקונה פרות מהשומרונים, אך החמרה ביחס העקרוני אליהם. "אמר רבי אבהו יש עיירות שלכותים שנהגו בהן היתר מימי הושע בן נון, והן מותרות. רבי יוסי בעי מעתה לא יחושו כהנים על חלתן? ואנן חמיי רבנין חששין ואנו רואים שחכמים חוששים. אמר רבי יודה בן פזי לא בגין מילתא דאת אמרת, אלא בגין דלא חלטתון מלכותא בידא" לא בגלל הדבר שאמרת אלא משום שהמלכות לא חלטה את השטח בידה – ירו', שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ג. פירוש הסוגיה קשה. רבי אבהו סובר שעיירות הכותים הותרו, כלומר ארצם אינה נחשבת לארץ ישראל. קרוב לוודאי שאם כך הוא הרי זה משום שהם השומרונים פטורים ממצוות התלויות בארץ. רבי יוסי חולק עליו וטוען שבפועל הכוהנים היהודיים נוהגים לאכול שם חלה. אין בכך ראיה שהכותים התחייבו במצוות, אלא רק שהשטח כולו לא הותר. דעתו של רבי יודה בן פזי ברורה פחות – האם הוא נותן טעם אחר לכך שהאזור הותר ואינו עונה על קושייתו של רבי יוסי, או שהוא עונה עליה בדרך לא ברורה. כך או כך, נראה שלדעתו ההיתר שהיקפו אינו ברור אינו נובע מההלכה החלה על פרות הכותים.

104 מכל מקום, זו העדות היחידה שהשומרונים נתפסו כנכרים הפטורים ממצוות התלויות בארץ. התפתחות זו היא, כאמור, משלהי תקופת האמוראים בלבד.

105 הנקה

106 במסורת התנאית התירו לבת ישראל להניק תינוק כותי: "בת ישראל מילדת ומניקה בנה של כותית והכותית מיילדת ומניקה את בנה של בת ישראל" תוס', עבודה זרה פ"ג ה"א, עמ' 463. אבל במסורת אמוראית או בתר-אמוראית: "בת ישראל אינה מילדת את הכותית ולא מניקה את בנה, אבל כותית מיילדת את בת ישראל ומניקה את בנה ברשותה" מסכת כותים פ"א ה"ח. לכאורה לפנינו אותו תהליך שאובחן בנושאים אחרים במהלך דיוננו: הלכה תנאית מקלה, והחמרה בתקופת האמוראים או אחריה מסכת כותים. לפנינו תופעה ספרותית והלכתית מעניינת: הלכה שנאמרה במקורה לגבי גויים מוסבת על הכותים. תופעה זו חוזרת במקורות שונים, והיא הייתה האמצעי הטכני-ספרותי שבאמצעותו החמירו את דינם של כותים.

107 אי ציות להלכות חכמים

108 יהודי שחרש בית קברות "נקנס" וכל השדה נחשב לשדה קברות וטמא, אך "הנכרי והכותי שחרשו אין עושין אותן בית הפרס, שלא גזרו אלא עד מקום שיכולין לגזור" תוס', שביעית פ"ג הי"ג. חכמים לא גזרו משום שאין טעם לגזור על שומרונים, הרי הם בוודאי לא יצייתו להחלטה. סתם שומרוני חשוד על השביעית תוס', שביעית פ"ו ה"כ; ירו', שביעית פ"ג ה"א, לד ע"ג, וכן יוצא ממקבילות נוספות. כאמור לעיל, הכותים שמרו על דיני טהרה אך חכמים חשדו בהם והאשימום שהם בועלי נידות משנה, נידה פ"ד מ"א; תוס', פ"ה ה"א, עמ' 643, ונשותיהן אינן שומרות על כל פרטי הטהרה שם, שם ואף קוברות נפלים תוס', נידה פ"ו הט"ו, עמ' 648. הבבלי טוען שהלכה זו נקבעה במסגרת גזרות יח דבר שבת ט ע"א.

109 מצד שני, לא על כל דבר הם חשודים. כך, למשל, "מתייחדת אשה אחת עם שני אנשים אפילו שניהם כותיים אפילו שניהם עבדים אפילו אחד כותי ואחד עבד" תוס', קידושין פ"ה ה"ט. אם כן אין הם חשודים על ניאוף, בניגוד לנכרים, ואף לא על הרבעת בהמות ומשכב זכר תוס', עבודה זרה פ"ג ה"א, עמ' 463.

110 יין נסך

111 איסור יין נסך הוא מהאיסורים המובהקים שנוצרו כדי להרחיק יהודים מהחברה הנכרית. באופן טבעי אין האיסור חל על הכותים, שכן אין הם עובדי אלילים. כך המצב בכל הספרות התנאית ההלכתית, ונרחיב בכך להלן. במשנה אין כל התייחסות ליין כותים, ומשמע שהוא מותר. במשנה אחת מדובר על הקונה יין מבין הכותים; הבעיה היא שאין הוא יכול להפריש שם מעשרות שמא יטמאו השומרונים את התרומה, אבל אין פקפוק באפשרות לקנות מהם יין משנה, דמאי פ"ז מ"ד ומקבילותיה, וראו פירושנו לה. בתוספתא אנו מוצאים החמרת מה: "המשלח חבית של יין ביד כותי, ושל ציר ושל חומץ ושל מורייס ושל שמן ושל דבש ביד הגוי, אם היה מכיר חותמו ושתמו כלומר שהחבית סתומה מותר ואם לאו אסור" תוס', עבודה זרה פ"ז הי"ד, עמ' 472; בבלי, לא ע"ב. אם כן, יין בחבית פתוחה המצויה בידי שומרוני חשוד כיין נסך. לא נאמר מהו בדיוק החשש, אבל ברור שמצבו של הכותי טוב יותר מזה של הגוי, אך עדיין נדבק בו חשש יין נסך. בסוגיית הירושלמי מובאים גם דברי האמורא רבי יצחק בן חקולא המחמיר עוד יותר מאשר הברייתא הדברים מצוטטים להלן, מס' 5.

112 בתלמודים מוצגת מסורת המסבירה את החשש בכך שהשומרונים אינם מקפידים על יין נסך, והם קונים יין נסך מהנכרים. כך היה המצב "בראשונה"; בשלב שני חזרו לומר "פתוחה בכל מקום אסורה וסתומה מותרת" ירו', עבודה זרה פ"ה ה"ד, מד ע"ד; בבלי, לא ע"א; מסכת כותים פ"ב ה"ט; מספר 3 בהסבר סוגיית הירושלמי להלן. במסכת כותים מנוסח: "כל מקום שנחשדו המעורבים בגוים". ההבדל בין השלבים הוא שבראשונה הטילו את החומרה רק על כפרים מספר במישור החוף שהיו להם קשרי מסחר עם כפרים של נכרים, ובשלב שני הייתה זו גזרה כללית. ההלכה בתוספתא היא אפוא השלב השני, "חזרו לומר". "ראשונה" כאן היא כרגיל המשנה שלפני הדובר, ואין במסורת כל רמז לזמנה, אלא שהשלב השני הוא כאמור עדיין תנאי.

113 בתלמודים ובמדרש מובא סיפור על תהליך הכרעת הגזרה. בין הסיפורים יש הבדלים קלים, אך לכולם גרעין משותף. בבבלי מסופר על רבי שמעון בן אלעזר שנוכח שהכותים קונים יין מהנכרים ירו', עבודה זרה שם שם; בבלי, חולין ו ע"א; דברים רבה, ב לג. דומה שהפעם אין לפקפק בעדות האמוראית, שכן היא משתלבת ביתר המקורות. השינוי חל, אפוא, בדור אושא לערך. בבבלי מובא גם סיפור אחר על רבי יצחק בן יוסף ששלחו רבי אבהו לקנות יין "מבי כותאי", והתברר שאין שם "שומרי תורה". המונח הוא משחק מילים, שהרי השומרונים קוראים לעצמם, בספרותם, "השומרים", אבל לא ברור מהסיפור מה חטאם של אלו שאינם שומרי תורה. מכל מקום, בעקבות חקירה זו החליטו חכמי הדור רבי אבהו, רבי אמי ורבי אסי להחמיר בדינם של השומרונים: "לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורין" בבלי, שם. זהו, אפוא, שלב מוקדם עוד יותר בתהליך החומרה. שלושת החכמים הללו הם גם אלו שהכריעו שחמץ של כותים נחשב כחמץ של נכרים לעיל. דומה שקשה לפקפק בכך ששלושת גדולי הדור הללו, בראשית המאה הרביעית, החמירו בדינם של כותים והחליטו לראות בהם נכרים. בירושלמי שנביא להלן מצויים ארבעה הסברים לאיסור יין של שומרונים: שהם מקבלים יין נסך מגויים 5-4 להלן ולעיל, על ידי עילה ללא סיבה הלכתית, שהם נסכו לאלים בשעת הרדיפות או שהם פולחים לדמות יונה, והרי זו עבודת אלילים ממש. להאשמה זו של עבודת אלילים נשוב להלן.

114 שלל ההסברים מבהיר שההסבר ההיסטורי הוא "על ידי עילה", ולא הנימוק הפורמלי שהובא. ריבוי ההסברים מצביע על מבוכה מסוימת וחוסר אפשרות לנמק את ההלכה בצורה משפטית.

115 אם כן, זיהינו לפחות שלושה שלבים הלכתיים של החמרה. הראשון לפני דור אושא, דור אושא וסוף ימי האמוראים. בנוסף לכך זוהה עוד שלב ביניים מס' 5 להלן של החמרה אמוראית והסברים אמוראיים שיש בהם טענות גוברות והולכות נגד השומרונים, עד כדי האשמתם בעבודת אלילים.

116 באותה תקופה ובאותה סוגיה בירושלמי עבודה זרה פ"ה ה"ד, מד ע"ד דנו גם באיסור על בישולי כותים. לשם הבנת ההקשר נביא את כל הסוגיה הנוגעת גם לאחדות מהשאלות שנדונו לעיל. את ההלכות מִספרנו לצורך ההסבר.

117 1. "רבי יהודה בר פזי בשם רבי אמי ביצה צלויה של כותים הרי זו מותרת". כידוע בישולי גויים נאסרו באכילה, אך אמוראים נחלקו האם ביצה צלויה שלהם מותרת או לא. מכאן שביצה צלויה היא בישול קל, ואולי ניתן ללמוד מכאן שבישול כבד יותר נאסר. מכל מקום, האמורא חש צורך להדגיש את ההלכה ורואה בכך חידוש, וראו להלן.

118 2. "רבי יעקב בר אחא בשם רבי לעזר תבשילי כותים הרי אילו מותרין. הדא דאת אמר בתבשיל שאין דרכו לתת לתוכו יין וחומץ, הא דבר בריא שנתן אסור אפילו בהנייה". בישול רגיל הותר, אך לא בישול ביין וחומץ כיוון שיין כותים נאסר.

119 3. "כהדא דתני בראשונה היו אומרים יינה של אוגדור למה הוא אסור מפני כפר פגש. ושל בורגתה מפני בירת סוריקה. של עין כושית מפני כפר שלם" הלכה זו הובאה לעיל, ויש לה מקבילות בבבלי עבודה זרה לא ע"א ובמסכת כותים פ"ב ה"ט.

120 4. "חזרו לומר פתוחה בכל מקום אסורה, וסתומה מותרת. נקובה ושתומה הרי היא כסתומה".

121 5. "רבי יצחק בן חקולה אמר הרי זו כפתוחה". כתוצאה מכך אפילו חביות סתומות אסורות.

122 6. "אמר רבי חנינה ואנא יכיל קיים אין הוה עילויה יקיר לא איתפתחת ואין לא איתפתחת ואני יכול לקיים לנמק את ההלכה. אין היה עליו סתימה לא נפתח, ואם לא נפתח". רבי חנינא מנמק את הלכה 4.

123 7. "כהדא דרבי שמעון בן לעזר אזל לחדא קרייה דשמריין. אתא ספרא לגביה, אמר ליה: אייתי לי חדא קולא שתימא. אמר לו הא מבועא קמך, שתי. אטרח עלוי. אמר ליה הא מבועא קמך שתי. חמתיה מטרח עלוי, אמר ליה אין את מריה דנפשך, הא מבועא קמך שתי. ואין נפשך מרתך, ושמת סכין בלועך. אם בעל נפש אתה, כבר נתקלקלו הכותים" כמעשה ברבי שמעון בן אלעזר הלך לעיירה אחת של השומרונים. בא סופר אליו. אמר לו רבי שמעון הבא לי כד סתום אחד של יין. אמר לו הרי המעיין לפניך, שתה. כלומר קח לך, אבל אני לא אביא לך. הטריח עליו, אמר לו הסופר הרי המעין לפניך, שתה. ראהו שהוא רבי שמעון מטריח עליו על הסופר. אמר לו הסופר אם אתה אדון לנפשך הרי המעין לפניך שתה. ואם נפשך היא האדון שלך ושמת סכין בלועך. אם בעל נפש אתה, כבר התקלקלו השומרונים. זהו הסיפור המעיד על תהליך השינוי; השומרונים נחשדו בקניית יין נסך מגויים, או אולי בניסוך עצמו, ולכן אין לקנות מהם יין כלל כמו במקור 5.

124 8. "רבי ישמעאל בי רבי יוסי אזל להדא ניפולים. אתון כותייא לגביה, אמר לון אנא מחמי לכון דלית אתון סגדין לאהין טורא, אלא לצלמייא דתחותוי. דכתיב 'ויטמון אותם יעקב תחת האשירה אשר עם שכם'. שמע קלין אמרין: נקרוץ נסדר לאילין כובייא, וידע דאינון בעו מיקטלוניה. וקרץ ונפק ליה" רבי ישמעאל ברבי יוסי הלך לניאפוליס. ראוהו השומרונים אצלם. אמר להם אראה לכם שאין אתם פולחים לאותו הר להר גריזים אלא לצלמים שתחתיו, דכתיב... שמע את קולם אומרים בבוקר נקום ונסדר את הקוצים הללו. וידע שהם רוצים להרגו. קם בבוקר ויצא לו. הסיפור רומז לפולמוס שנעסוק בו להלן על קבורת הצלמים למרגלות הר גריזים.

125 9. "רבי אחא אזל למאום ואכל חליטן" – מן הסתם הכוונה שרבי אחא התארח אצל שומרונים. חליטה היא צורת בישול קל שפיכת מים רותחים על המזון. לפי המשתמע אמנם מותר לאכול חליטת כותים, אך הדבר אינו מובן מאליו. אולי אף אפשר ללמוד שאין לאכול תבשיל שבושל במלואו על ידי כותים.

126 10. "רבי ירמיה אכל חמצין, רבי חזקיה אכל קמצין" – רבי ירמיה אכל תבשיל של חימצה חומוס ורבי חזקיה תבשיל של קטניות אחרות. או אולי יש לפרש שאכל קומץ ולא בכלי כמו בארוחה רגילה.

127 11. "רבי אבהו אסר יינן מפי רבי חייה ורבי אסי ורבי אמי שהיו עולין בהר המלך, וראו גוי אחד שהיה חשוד על יינן. אתון אמרון ליה קומוי, אמר לון ולא על ידי עילא?!" באו אמרו לו לפניו. אמר להם ולא על ידי עילה?!. כאן חכמים קובעים שיין כותים נאסר כיין נסך ממש. בנוסף לכך הסיבה שניתנה היא עילה בלבד, והנימוק הממשי הוא אחר, כנראה הרצון להתרחק מחברת השומרונים.

128 12. "ואית דבעי מימר חדא ערובת שובא לא אישתכח חמרא בכל סמרטיקי. בפוקי שובא אישתכחת מלייא, מן מה דאייתון ארמייא וקבלוניה כותייא מינהון" ויש אומרים בערב שבת אחת לא נמצא יין בכל השומרון. במוצאי שבת נמצא מלא ממה שהביאו הנכרים וקיבלו השומרונים מהם. לפי מקור זה הסיבה היא עדיין אותה סיבה, שהשומרונים מקבלים יין נסך מגויים, ועוד בשבת.

129 13. "ואית דבעי מימר כד סליק דיקליטינוס מלכא להכא, גזר ואמר כל אומייא ינסכון, בר מן יודאיי. ונסכון כותייא ונאסר יינן" ויש אומרים כאשר עלה דיוקליטינוס לכאן גזר שכל העמים ינסכו לאלים חוץ מהיהודים, ונסכו הכותים ונאסר יינם. הסיפור רומז לגזרות הדת שהוטלו על הנוצרים בימי דיוקליטינוס ומוכרות לנו ממקורות נוספים. נראה שהכותים נכללו בגזרות בזמן שהיהודים נהנו מחופש דת. היו כותים שנסכו לאלים כדי לחמוק מהעונש על מפרי החוק, ולכן נאסר יינם כיין נסך.

130 14. "ואית דבעי מימר כמין יון אית להון, ומנסכין ליה כותייא" ויש אומרים כמין יונה יש להם ומנסכים לה הכותים. זו הטענה החמורה מכולן, שהשומרונים הם ממש עובדי אלילים.

131 15. "כותייא דקיסרי בעו מרבי אבהו אבותיכם היו מסתפקין בשלנו, אתם מפני מה אינכם מסתפקין ממנו? אמר להן אבותיכם לא קילקלו מעשיהם אתם קילקלתם מעשיכם". לא נאמר על איזו הסתפקות מדובר, על יין או על תבשילים. עריכת הסוגיה יוצרת את הרושם שאין זה משנה, ותבשיל הוא כיין. המקור מעיד על נוהג שלא לאכול מתבשילי שומרונים, ורבי אבהו מנמק אותו בטיעון הידוע של "קלקול".

132 16. "תמן תנינן ארץ ישראל טהורה ומקוותיה טהורין. ארץ כותים טהורה, ומקוותיה, ומדורותיה, ושביליה טהורין. שביליה טהורין חזקה שאין בוררין להן שביל אלא מטהרה. ומקוותיה טהורין". זו מימרה ברוח שונה, מתקופת התנאים, והיא מכירה בשומרונים כשומרי מצווה, ודנו בה לעיל.

133 17. "רבי לעזר בי רבי יוסי הדא דת מר זה שאתה אומר להאמינן שאינן שאובין, הא למידת ארבעים לא. דדרשי 'אך מעיין ובור מקוה מים', מה מעיין מטהר כל שהוא, אף מקוה מטהר כל שהוא". גם כאן האמורא מצמצם את ההלכה התנאית.

134 18. "בעון שאלו מרבי אבהו חלוט שלהן? מהו אמר לון הלואי היינו יכולין לוסר גם מימיהן".

135 19. "רבי יעקב בר אחא בשם רבי חנינה כותאי דקיסרין מותר להלוותן בריבית".

136 20. "רבי יוסי בעי מעתה לא נחוש לחלתן ונן חמיי רבנן חששון" ואנו רואים שחכמים חוששים. זו עדות עקיפה שאפילו בתקופת האמוראים עדיין נהגו שומרונים להפריש חלה ואף לתת אותה לכוהנים יהודים.

137 עוד לפני בירור דין בישולי כותים מן הראוי להעיר שעריכת הסוגיה היא מגמתית ומכילה מסר ברור. הלומד מתרשם שבישולי גויים הם כמו יין גויים, זאת למרות ההפרדה הברורה ביניהם מס' 2. יתר על כן, איסור יינם ובישוליהם נכרך בטענה בדבר עבודת אלילים, או לפחות עבודת אלילים סמויה. סיפור מספר 8 נועד להעביר מסר סמוי זה, ומעשים 13, 14 מדגישים זאת.

138 במקורות התנאיים אין רמז לאיסור בישולי נכרים. אמוראים ראשונים מתירים זאת, ומההיתר ניתן ללמוד על כך שהוא לא נחשב למובן מאליו. האיסור הראשון הוא על תבשיל שעורב בו יין מס' 2. רבי אבהו, מאחרוני האמוראים, רוצה לאסור אפילו את מימיהם. אין הכוונה שאכן מים של כותים נאסרו, אלא שראוי לאסור בישולי כותים. עם זאת לא נאמר שההלכה בנושא שונתה. המימרה העוסקת במים אינה משקפת הלכה, אבל היא משקפת מגמה, וכנראה גם נוהג מקובל. עדות לכך יש באוונגליון ליוחנן שאינו משקף את ההלכה הפסוקה אלא נוהג יהודי. שם תוקפת האישה השומרונית את ההלך היהודי: "הן יהודי אתה ואיך תשאול ממני לשתות ואני אשה שומרונית". עדות זו מלמדת שהרגשות האנטי-שומרוניים היו קיימים כבר בשלהי ימי הבית או מעט מאוחר יותר, אך טרם התגבשו למסכת הלכתית של הרחקה מהשומרונים.

139 במסכת כותים פ"ב ה"ד מובאות הלכות מחמירות נוספות האוסרות על בישולי כותים, גבינות, שלקים וכיוצא באלו. בכל הסוגיה אין דיון בשחיטה של כותי. על כך מצינו דיונים רק בתלמוד הבבלי ובמסכת כותים. גם בתחום זה מצינו התפתחות היסטורית: "תנו רבנן: שחיטת כותי מותרת. במה דברים אמורים, כשישראל עומד על גביו, אבל בא ומצאו ששחט, חותך כזית ונותן לו, אכלו – מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו – אסור לאכול משחיטתו" בבלי, חולין ג ע"ב. המשפט הראשון בברייתא עמד כנראה בפני עצמו ובו שחיטת הכותי מותרת. בהמשך הכלל מסויג בכלל אחר, הידוע ממקורות אחרים, שאם ישראל רואה כיצד הוא שוחט שחיטתו מותרת אבל אם לא ראה שחיטתו אסורה. כלל זה נאמר גם על שחיטת נכרי, גבינתו ובישולים אחרים. ההמשך "מצאו ששחט..." משמעו שהכותי עצמו אוכל רק משחיטה כשרה, על כן אם הוא מוכן לאכול מהשחיטה סימן שהיא כשרה, אבל אם איננו יודעים האם הכותי מוכן לאכול מהבשר השחוט אסור לישראל לאכלו. הכותי אינו נחשד, אפוא, לאכול בשר שאינו כשר, אבל הוא נחשד בכך שהוא מוכן להאכיל טרפות. אולי הוא שוחט למען נכרים, ומכל מקום ישראל יכול לאכול עם הכותי, אך לא משחיטה שעשה לאחרים. כאמור, קרוב להניח שכבר בברייתא זו שני שלבים, וייתכן שהראשון הוא ממש תנאי, אף שאין לו מקבילה בספרות תנאים. מכל מקום, בספרות התנאים אין איסור על שחיטת כותי, ומן הסתם זו נחשבה למותרת.

140 עניין שחיטת הכותי נדון שוב בסוגיה אחרת בתלמוד הבבלי: "אמר רבי חנן, אמר רבי יעקב בר אידי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה. אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי: שמא לא שמע רבי אלא בשאין ישראל עומד על גביו? אמר ליה: דמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא דומה חכם זה כמו אנשים אלו שלא למדו שמועה, בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי? צריך לומר? קבלה מיניה או לא קבלה מיניה? תא שמע, דאמר רב נחמן בר יצחק אמר רבי אסי: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל משחיטת כותי, אף רבי אסי אכל משחיטת כותי; ותהי בה רבי זירא: לא שמיעא להו, דאי הוה שמיעא להו הוו מקבלי לה, או דלמא שמיע להו ולא קבלוה? הדר פשיט לנפשיה, מסתברא דשמיע להו ולא קבלוה, דאי סלקא דעתך לא שמיע להו, ואי הוה שמיע להו הוו מקבלי לה, היכי מסתייעא מילתא למיכל איסורא? השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן? לא שמעו על האיסור, שאם היו שומעים היו מקבלים? או שמא שמעו על האיסור אך הם לא קיבלו אותו? לאחר מכן הסיק לעצמו, מסתבר ששמעו על האיסור ולא קיבלוהו. שאם עולה על דעתך שהם לא שמעו על האיסור, הדבר לא הייה מסתייע בידם ה' לא היה מסייע בידם לאכול איסור בבלי, חולין ה ע"ב.

141 המסורת מצויה רק בתלמוד הבבלי, אבל בשם חכמי ארץ ישראל. יש כאן מסורת על רבן גמליאל, ומן הסתם הוא רבן גמליאל השלישי מראשית תקופת האמוראים שגזר על שחיטת כותי, מחלוקת אמוראים ומסורת שאמוראי ארץ ישראל אכלו משחיטתם. חכמי בבל מנסים לעמעם את המחלוקת כאילו היא רק כשישראל עומד על גביו, אך לפי פשוטה המחלוקת היא אם אין ישראל עומד על גביו, שהרי אם הישראל רואה את מעשה השחיטה, והוא כהלכה, מה החשש משחיטת גוי. כך גם מציע רבי זירא לפרש את המימרה הראשונה, אבל רבי יעקב בר אידי מתנגד לפרשנות פשוטה זו וטוען להפך, שכל המחלוקת היא אם ישראל עומד על גביו, אבל אם הישראל אינו נוכח ודאי שהשחיטה אסורה. לאחר מכן רבי זירא מתחבט אם החכמים חולקים על רבן גמליאל או שלא שמעו על הגזרה, ומסיק שהם חולקים.

142 במסורת ארץ ישראל אין, כאמור, דבר מכל ההתחבטות של שתי הסוגיות הללו. אבל במדרש המאוחר שמסופר בו על החרמת הכותים נאמר, בין השאר, שבאותו מעמד החליטו: "כל האוכל בשר משחיטת כותי כאילו אוכל בשר חזיר" פרקי דרבי אליעזר, לח; תנח', וישב ב. כפי שנראה להלן, זו מסורת בתר-אמוראית.

143 קשה להפריד בין עריכת התלמוד הבבלי והמסורות שראשיתן אולי בארץ ישראל. אנו נוטים להניח שלפחות חלק מהדיון מקורו בארץ ישראל, אם כי בתלמוד ארץ ישראל אין הוא מובא וכנראה לא נתפס שם כדבר הלכה. התלמוד מעמיד את שחיטת כותי כגזרה, כלומר שמן הדין שחיטתו כשרה שלא כשחיטת גוי, אבל גזרו על כך מסיבות שלא נאמרו. התלמוד מודה, כמעט בעל כורחו, שיש בדבר מחלוקת, אבל כאמור מצמצם אותה למקרה שישראל עומד על גביו. אבל אם ישראל אינו עומד על גביו לדעת הכול שחיטת הכותי אסורה. במסכת חולין שבתלמוד הבבלי יש, אפוא, ארבעה שלבים: היתר ברייתא בשם "תנו רבנן", היתר מסויג הסוגיה בחולין ג ע"ב, גזרה ומחלוקת עליה ובשלב האחרון פרשנות מחמירה ביותר. סיכום הסוגיה בחולין ו ע"א הוא שרבי זירא קיבל את דברי רבי יעקב בר אידי, וזאת כדי להדגיש את המסקנה המחמירה.

144 המרכיב של "עומד על גביו" הוא מיוחד. בדרך כלל אם ישראל עומד על גבי גוי שחיטתו מותרת תוס', עבודה זרה פ"ב ה"א, עמ' 462 ומקבילות, ואפילו יינו אינו יין נסך. אבל לפי התלמוד הבבלי שחיטת כותי אסורה אפילו בתנאי זה. אם כן, בתלמוד הבבלי חלה החמרה בדין שחיטת גוי. אנו נוטים לפרש שמגמת ההחמרה החלה כבר בין חכמי ארץ ישראל, ומכל מקום אף בעל פרקי דרבי אליעזר תקופה בתר-אמוראית בארץ ישראל מזכיר אותה.

145 ריבית

146 המימרה הקיצונית ביותר בסוגיית הירושלמי שהבאנו במפורט היא שמותר להלוות לכותים בריבית, כלומר שהם נכרים 19. הסוגיה שואלת על כך בצדק: אם כן כיצד מותר לקבל מהם חלה? כלומר, הרעיון הקיצוני נדחה. עם זאת, העלאתו מצטרפת לראיות על מגמת ההחמרה ביחס לכותים שבימי אמוראים, ובעיקר בימי אמוראים מאוחרים. הדין חוזר במסכת כותים פ"א ה"ו, עמ' 62.

147 סיפור החרם על השומרונים

148 בספרות המדרשית המאוחרת מובאים עוד שני סיפורים על חרם כבד שהוטל על השומרונים בימי נחמיה: "והביאו שלש מאות כהנים, ושלש מאות שופרות, ושלש מאות ספרי תורה, ושלש מאות תינוקות, והיו תוקעין והלוים היו משוררים, ומזמרין, ומחרימין, ומשמתין, ומנדין את הכותיים בסוד שם המפורש, ובכתב הנכתב על הלוחות, ובחרם בית דין העליון ובחרם בית דין התחתון, שלא יאכל אדם מישראל פת כותי. מכאן אמרו: 'האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר', ואל יתגייר כותי בישראל, ואל יהא להם חלק בתחיית המתים" תנח', וישב ב; פרקי דרבי אליעזר, פל"ח. הסיפור אגדי, וגם תיאור מעמד החרם הוא כמובן ספרותי. גם סיפור זה מצטרף למסורות על החמרה ביחס לשומרונים בימי אמוראים מאוחרים, או נכון יותר בתקופה הבתר-אמוראית. ביכלר הראה שתיאור מנהגי החרם מתאים לימי הגאונים. ייתכן שיש להקדים מעט מנהגים אלו, אך דומה שלפנינו עדות להלכי הרוח בתקופת שלטון האסלאם, לאחר תקופת התלמוד. גם האיסור לגייר כותי שייך למגמה זו. המסורות התנאיות דרשו רק שישמרו את הפסח עם עם ישראל תוס', פסחים פ"ג ה"ד. בעל מסכת כותים, שהוא מאוחר יותר, דורש "כניעה" חד-משמעית יותר: שיכפרו בהר גריזים מסכת כותים פ"ב ה"ח, ובשני מדרשים מאוחרים אלו נדרש ממש גיור, ואף נאסר לגיירם. עם זאת, דעה מחמירה זו מופיעה גם בסדר אליהו זוטא: "אבל אין מקבלין גרים מן הכותיים, מפני עשרה שבטים שנבלעו" אליהו זוטא פ"א, עמ' 169. ייתכן ששם אין הכוונה לשומרונים אלא לבני ארץ כות שאליה הוגלו בני עשרת השבטים.

149 שונות

150 כותי אינו חייב בכרם רבעי בסוריה, כלומר הקונה ממנו פטור מכרם רבעי, אבל זו הלכה מיוחדת החלה רק על סוריה ראו פירושנו לתרומות פ"ג מ"ט.

151 בתלמוד הבבלי מוצעת אבחנה בין כותי חבר לבין כותי עם הארץ. ודאי שגם בין הכותים רווחו נוהגים שונים ביחס לקיום מצוות אלו או אחרות, אך האבחנה המוצעת משקפת רק את החברה היהודית של ארץ ישראל. חכמי בבל העבירו אבחנות אלו כאילו הן משקפות את החברה הכותית, אך אין בסיס לטענה שההגדרות משקפות את תנאי הארץ.

152 דיון ומסקנות

153 במסגרת דיוננו לא עסקנו בשאלה אילו מצוות קיימו השומרונים, ומה ידוע לנו מתוך מקורותיהם על קיום מצוות. למעשה אין זה חשוב לדיוננו, שכן אנו עוסקים ברושם שעוררו השומרונים בחברה היהודית כפי שהיא משתקפת בספרות חז"ל. השאלה עד כמה היה רושם זה נכון ומתי היא שאלה בפני עצמה. לא חייב להיות קשר בין התנהגותם של השומרונים ליחסם של חכמים אליהם; קשר מעין זה אפשרי, אך אינו חייב להיות. מכל מקום, אין לנו ספרות הלכתית אוטנטית של השומרונים מתקופת התלמוד. התרגום השומרוני וחיבורים לא הלכתיים אחרים מימר מרקה, פיוטים וכיוצא באלו הם לכל המוקדם מהמאה הרביעית, על כן אין באפשרותנו לברר את מידת המסירות הדתית שנהגה בחברה השומרונית. אנו יכולים לומר שהשומרונים לא השכילו להישמר מפני תופעות של שמד, ואפילו המקורות שלהם מעידים על כך. על היקף התופעה איננו יודעים דבר. נראה שבמאה הרביעית התפתח תהליך של תחייה דתית אצל השומרונים. אז תורגמה התורה ואז נוסדו בתי הכנסת השומרוניים. כאמור, נמצאו בשומרון מקוואות אחדים עד עתה שלושה מקוואות. המספר הקטן עלול להעיד עד כמה הייתה המצווה רופפת בידם, אך אולי זו תוצאה של דלילות המחקר ומיעוט עבודות השדה באזור. נתגלו מזוזות אחדות מאבן וקמעות וטבעות שכתובים עליהם פסוקי מקרא שהפכו לססמאות דתיות. בסך הכול המידע קטוע ביותר, ולמעשה ברור שאין באפשרותנו להציע תמונה, ולו חלקית, של מידת שמירת המצוות באזור.

154 מעתה נשוב למסקנות העולות מספרות חז"ל. הרושם העולה משלל העדויות מורכב. הנתון הראשון המזדקר הוא ריבוי המחלוקות וריבוי השינויים. בדרך כלל ההלכה של האמוראים שונה מזו של התנאים בפרטים רבים. החוקרים מאמנים את עצמם להבחין בגווני הביניים ובשינויים, ודרך לימוד זו היא המאפיין הבולט המבדיל בין דרך הלימוד המסורתית כפי שהיא נלמדת ומתקיימת בישיבות כיום ובין דרך הלימוד של "חכמת ישראל". הספרות הרבנית מנסה לארגן את כל העדויות לתמונה אחת לכידה ללא שינויים כרונולוגיים, ואילו ספרות המחקר מחפשת את השינויים. במסגרת הנספח מצאנו שינויי הלכה תכופים, וגם כאן הפרשנות המסורתית מנסה לשחזר תמונה אחידה מבחינה כרונולוגית של מחלוקת אחת עקרונית ורצופה. אנו מוצאים שינויים הלכתיים בנושאים רבים, אבל דומה שרק לעתים רחוקות אנו מוצאים תחום הלכתי שהשינויים בו תכופים כל כך. כמעט בכל סעיף וסעיף עולה מחלוקת ושינוי מאוחר בהלכה, או צמצומה בדרך כלשהי. כמות שינויים כל כך רבה אין למצוא בדיני שבת, טהרה או מאכלות אסורים. ברם, ניתן למצוא כמות שינויים רבה בדיני שביעית למשל. במבוא למסכת שביעית העלינו את האפשרות שהשינויים הרבים התאפשרו משום שלא היה רצף טבעי של שמירת שביעית. שביעית נשמרה כל שבע שנים, ובכל פעם היה צריך לרענן את ההלכות ולבחון אותן מחדש.

155 ייתכן שהשינויים הרבים בדיני שומרונים נובעים גם מכך שהמפגש עמם היה נדיר. ודאי שתושבי קיסריה פגשו רבים מהם דבר יום ביומו, אבל המפגש עמם בגליל היה נדיר הרבה יותר. לא הייתה הלכה אחידה בדבר היחס אל השומרונים. החלטותיהם של חכמים השתנו בהתאם לנושא ולנסיבות.

156 אפשר לזהות חכמים שיחסם אל השומרונים היה מחמיר יותר, כרבי אליעזר פת כותי, מצת כותי ותלמידו רבי יהודה מילת כותי. רבי אבהו חי בדור הרביעי של אמוראי ארץ ישראל ושמו נקשר לכמה חומרות מיוחדות כלפי השומרונים. הוא זה האומר שיש עיירות של כותים שנחשבו לחוץ לארץ, והוא זה שמאשים את הכותים בעבודה זרה ממש: "כותייא דקיסרי בעו מרבי אבהו אבותיכם היו מסתפקין בשלנו אתם מפני מה אינכם מסתפקין ממנו אמר להן אבותיכם לא קילקלו מעשיהם אתם קילקלתם מעשיכם" ירו', עבודה זרה פ"ה ה"ד, מד ע"ד. הדברים נאמרים בהקשר לאיסור יין של כותים, אבל יש בו ביטוי לתפיסה כוללת. כנגד זה, רבן שמעון בן גמליאל מצטיין ביחסו המקל יחסית.

157 אבל בסך הכול אנו פוגשים גישות שונות. כך בספרות התנאית והאמוראית כאחת. אפילו רבי אליעזר עצמו הוא האומר שפֵרות כותי הם "דמאי" כפרות יהודי. עם זאת, התלמודים ניסו לחפש היגיון הלכתי שיטתי. ראינו את הניסיון לראות בקביעות "כותי כגוי", "כותי כישראל" או "גרי אריות", מעין כללים מנחים, אך ראינו גם שאפילו בספרות האמוראית כללים אלו אינם אחידים. הוא הדין בקביעות אחרות. כך, למשל, התלמודים מנסים להקיש מההלכה שמצת כותי מותרת לתחומים אחרים: כשרותם כעדים בגט בבלי, גיטין י ע"א, הלכות ייבום שלהם בבלי, קידושין עו ע"א, שחיטה של כותי בבלי, חולין ה ע"א או דין יין נסך ירו', עבודה זרה פ"ה הי"א, מה ע"א. ניסיונות אלו אף אינם שיטתיים, ולשווא ניסו האמוראים למצוא קו מנחה אחיד. כך בתחומים הלכתיים רבים, אך הדבר בולט בדיני הכותי. האמורא הבבלי רב חמא מסכם את הדברים: "אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכות מועד כהלכות כותים בהלכה. למאי הלכתא? אמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: לומר שהן עקורות, ואין למידות זו מזו" בבלי, מועד קטן יב ע"א.

158 עם כל זאת, ניכרת מגמה ברורה של החמרה. לא מצינו הלכה שתנאים החמירו בה ואמוראים הקלו, אלא רק להפך. כמעט בכל הלכה מצינו אותה מגמה של החמרה. חשפנו לפחות שני שלבים תנאיים, ושניים עד שלושה שלבים אמוראיים; ככל שהתקופה מתקדמת מחמיר היחס ההלכתי אל השומרונים. הבבלי מחמיר מהירושלמי, והשלב האחרון, החמור מכולם, הוא בהלכה הארץ-ישראלית הבתר-תלמודית סיפור החרם המצוי בתנחומא ובפרקי דרבי אליעזר. אי אפשר לתארך את השלבים הפנימיים הללו. לכל הלכה חלוקה משלה, אך מגמת ההחמרה היא קבועה. החלוקה האחידה הברורה והיחידה היא בין ספרות התנאים לספרות האמוראים, שזו האחרונה מחמירה הרבה יותר. הסוגיות האמוראיות בארץ ישראל ובבבל מוסרות את חומרותיהן בשמם של תנאים ובבבלי גם בשמם של אמוראי ארץ ישראל. בעינינו כל הלכה שאין לה מקבילה תנאית משקפת את עולמם של אמוראים.

159 החמרת ההלכה מתבצעת בטכניקות שונות. לעתים רחוקות המקור המאוחר חולק על המקור הקדום, ונראה שהכבוד שרכשו חכמים מאוחרים לקדמונים ואמוראים לתנאים מנע ריבויָם של מקרים כאלו. תדיר יותר למצוא בספרות האמוראים מחלוקת במה שלתנאים היה היתרו ברור. האמוראים משתמשים בשיטה נוספת של צמצום ההיתר הקדום והיא התנייתו בגורם מצומצם כלשהו. מגמת ההחמרה ניכרת גם בהסברים ובנימוקים להלכה. מגמת ההחמרה בולטת לעין ועמדו עליה כבר חוקרים רבים כאלון, גפני ואחרים. "טכניקה" נוספת לשינוי ההלכה היא הודאה גלויה שנשתנו התנאים. פעמים מספר מצינו את הטענה שהשומרונים "קלקלו", או שעתה מעשיהם גרועים יותר. מתוך המקורות קשה לאבחן תקופה כלשהי שבה התחולל הקלקול. הוא מיוחס לדור יבנה, לדור אושא ולימי האמוראים. השאלה היא האם יש כאן אבחנה בדבר התנהגותם של השומרונים, או רק שינוי ביחסם של חכמים אליהם.

160 מעתה עלינו לברר מה גרם למגמת ההחמרה ביחס אל השומרונים. אלון הבחין כבר במגמה זו והסביר שעד מרד בר כוכבא היה המגע עם השומרונים מועט ומצומצם, ודווקא המפגש התדיר בין העדות הוביל להחמרת היחס ההדדי. אלון לא יכול היה להיעזר במודלים מתחום מדעי החברה, ברם כיום אנו יודעים שבצורה פרדוקסלית המפגש התכוף והקרוב בין עדות גורם לעליית המתחים והגברת העוינות, בבחינת "רע שכן קרוב מאויב רחוק". הסבר זה אפשרי, אלא שהוא מסביר רק את ההבדל בין התקופה שלפני מרד בר כוכבא לבין התקופה שאחריה. אין הוא מסביר את ההחמרה ביחס אל הכותים בדור רבי, בדורות התנאים ובתקופה הבתר-תלמודית. זאת ועוד, אין בכך הסבר למגמת ההחמרה בקרב אמוראי בבל. דווקא שם החמירו ביחס אל הכותים, אף שנוכחותם שם הייתה לכל היותר מצומצמת.

161 היחס המחמיר ביותר אל הכותים נמצא במסכת כותים. הדבר עלה בכל אחד ממרכיבי הדיון, ואף בסעיפים המופיעים רק במסכת ואשר לא נדונו לעיל. כך, למשל, רק במסכת כותים נאמר שכותי פוסל את העירוב. לא כאן המקום לדון בטיבה של המסכת, ונסתפק בקביעה שיש בה ריכוז של הלכות כותים מכל המקורות. חלקם מצוטטים ללא שינוי, אך לעתים ערך העורך את החומר באופן שונה או ששינה מהמקור שממנו ציטט. בכל המקרים הללו מסכת כותים מחמירה ביחסה אל השומרונים. במסכת יש גם שימוש בתלמוד הבבלי, על כן דומה שיש לתארכה לתקופה שאחרי המאה השביעית, לאחר שתורת בבל החלה לחדור לבתי המדרש בארץ ולהתפשט בחברה היהודית.

162 בכל הדיון הרבינו לצטט את הספרות ההלכתית היהודית. ברם, ההלכה היא רק אחד הגילויים של החברה היהודית, ומן הראוי לתת את הדעת גם לגילויים נוספים. כפי שראינו, מגמת ההחמרה ביחס אל השומרונים מאפיינת את ספרות ההלכה האמוראית, אבל ביטויי גנאי חריפים מופיעים כבר בדור יבנה בדבריו של רבי אליעזר האומר שהאוכל פת כותים כאוכל פת חזיר. דוגמה אחרת היא דברי רבי אבהו שהלוואי ניתן היה לאסור את מימיהם. רבי אבהו לא התכוון שיש איסור הלכתי במים של כותים, אלא ביטא בכך סלידה חברתית מהם. רבי אבהו הוא אמורא מאוחר הבולט בגישתו השלילית אל השומרונים, ברם ביטוי דומה מצינו כבר במסורות החיצוניות מסוף ימי הבית השני. על כן דומה ששלילת השומרונים לא החלה בתקופת האמוראים. מגמות הסלידה באות אמנם בספרות האמוראים לביטוי חד ובהיר יותר, אך כנראה שררו עוד קודם לכן.

163 הצגתם של השומרונים בספרות האגדה מחייבת בירור בפני עצמו שלא כאן מקומו; במסגרת זו נסתפק באזכור הטיעון בדבר עבודת האלילים של השומרונים. בספרות ההלכתית טיעון זה מושמע בקול רפה. לו היה זה טיעון ממשי די היה בו כדי לפסול את השומרונים לכל דבר שבמצווה. אלא שלא כך נהגו חכמים. בפועל הם רומזים לכך שיש אצלם לכל היותר שמץ של עבודה זרה. השומרונים מוכנים לכל היותר לקנות יין החשוד כיין נסך מגויים, אך לא לנסך בעצמם, או שבודדים מהם ניסכו בשעת גזרות הדת. אמנם נרמז שיש להם דמות יונה, אך לא מעבר לכך. מימרה נוספת מיוחסת לרבי אבהו בדבר חיל מצב של שומרונים בקיסריה שפלחו לאל כלשהו ירו', עבודה זרה פ"א ה"ג, לט ע"ג, אך שוב אין בכך האשמה כללית של כל העדה. לעומת זאת בספרות האגדה הרמזים על עבודה זרה של השומרונים רבות יותר, ברם פרשה זו מחייבת בירור בפני עצמו, ולא נרחיב כאן.

164 המסורות על דינים הנוגעים לשומרונים הן ברובן מדור אושא ואילך, וכבר אלון הציע שהמפגש עם השומרונים החל רק בתקופה זו. שיפמן מקבל טענה והערכה כרונולוגית זו וסבור שאחר המרד שאפו חכמים להדגיש ולהגדיר את זהותם העצמית ולהרחיק את החוגים המצויים בשולי החברה היהודית. על כן נקבעו רק אז הדינים המגדירים את קבוצת הביניים של השומרונים. ניתוח העדויות שהבאנו מצביע על תמונה מורכבת בהרבה. אכן העדויות האוטנטיות מדור אושא הן מעטות, וחלקן חשוד כמסורות אמוראיות מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא. מצד שני, רבי אליעזר מדור יבנה הוא מהמחמירים ביותר. המסורות מדור אושא הן מהמקלות ביותר, ולאחר דור זה מגמת ההחמרה החריפה בהרבה, על כן קשה לתלות את מגמת ההחמרה במרד בר כוכבא בדווקא. שיפמן סבור שהמחלוקת האם כותי כגוי או כישראל נסובה על התפיסה הכללית ויש בה הרחקה של השומרונים מהחברה בישראל. כפי שהסברנו מחלוקת זו היא מקומית ונקודתית, ורק חלק מהאמוראים, בכמה מהסוגיות, העניקו לה משמעות כללית. על כן נראה לנו לקבל את הטענה הבסיסית שהמפגש המתחדש עם השומרונים גרם לריבוי העיסוק בנושא, אבל לא זיהינו קשר בין המגמה ההלכתית של החמרה לבין התוצאות הרות הגורל והטרגיות של מרד בר כוכבא. הווה אומר, המרד גרם לעיסוק מרובה בשומרונים ובמעמדם, אך מגמת ההחמרה איננה קשורה ישירות למרד או לריבוי המגע המשותף. מגע משותף עשוי היה לגרום גם להקלת ההלכות, אך חכמים לא בחרו באפשרות זו. דומה שמגמת ההחמרה היא עקבית ומתפתחת בצורה עקיבה מדור אושא ועד סוף תקופת האמוראים. היא נובעת משני תהליכים. האחד הוא ההתפתחות שעיצבה את מסורת ההלכה העצמית של השומרונים כקבוצה מתבדלת ושונה, והאחר הוא עיצוב וגיבוש האחידות המשפטית בתחום היהודי. ייתכן שהיו לכך סיבות נוספות, אך אין לכך עדות ישירה בספרות שבידינו.

166 הכותים בספרות חז"ל

167 סיכום סכמטי

168 אסור

13 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

רִבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹסֵי הֲוָה אָתֵי בְאִילְפָא חֲמָא חַד קָטַר גַרְמֵיהּ בְּחַבְלָא מֵיחוֹת וּמִיסְחֵי. אֲמַר לֵיהּ לָא תַסְכֵּן בְּנַפְשָׁךְ. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מֵיכַל בָּעֵינָא. אֲמַר לֵיהּ אֲכֵיל. הַהוּא גַבְרָא בָּעֵי מִישְׁתָא. אֲמַר לֵיהּ שְׁתֵי. כֵּיוָן דְּמָטוּן לְלִמֵינָה. אֲמַר לֵיהּ תַּמָּן לָא שָׁרִי לָךְ אֶלָּא בְגִין סְכַנְתָּא דְנַפְשָׁא בְּרַם הָכָא אָסוּר לְהַהוּא גַבְרָא לְמִיטְעַם כְּלוּם עַד שַׁעְתָּא דְיַסְחֵי. אָמַר רִבִּי יַנַּאי שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקִילִין וּמַחְמִירִין בָּהּ. וְכָל הַמַּחְמִיר בָּהּ מַאֲרִיךְ יָמִים בְּטוֹבָה. מִקִיל בָּהּ לִרְחוֹץ בְּמַיִם שְׁאוּבִין מַחְמִירִין בָּהּ לִטְבּוֹל בְּמַיִם חַיִּים. משנה: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִילָּה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי לֹא יַפְסִיק אֶלָּא יְקַצֵּר. יָרַד לִטְבּוֹל אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת וְלִקְרוֹת עַד שֶׁלֹּא תֵנֵץ הַחַמָּה יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרָא וְאִם לָאו יִתְכַּסֶּה בַמַּיִם וְיִקְרָא. לֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בַמַּיִם הָרָעִים וְלֹא בְמֵי הַמִּשְׁרָה עַד שֶׁיַּטִּיל לְתוֹכָן מַיִם. וְכַמָּה יִרְחִיק מֵהֶן וּמִן הַצּוֹאָה אַרְבַּע אַמּוֹת. הלכה: מַתְנִיתָא בְּרַבִּים אֲבָל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ מַפְסִיק וּכְרִבִּי מֵאִיר. בְּרַם כְּרִבִּי יְהוּדָה אֲפִילוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ אֵינוֹ מַפְסִיק. בְּשֶׁאֵין לֹוֹ מַיִם לִטְבּוֹל. אֲבָל יֵשׁ לוֹ מַיִם לִטְבּוֹל אַף רִבִּי יוּדָה מוֹדֵי שֶׁהוּא מַפְסִיק. חוֹלֶה שֶׁשִּׁימֵּשׁ מִיטָּתוֹ אָמַר רִבִּי אַמִּי אִם הוּא גָּרַם לְעַצְמוֹ יִטְבּוֹל וְיָמוּת. וְאִם בְּאוֹנֵס אֵין מַטְרִיחִין עָלָיו. רִבִּי חַגַּי בְשֵׁם רִבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ אֵין מַטְרִיחִין עָלָיו. חוֹלֶה מַרְגִּיל צָרִיךְ תִּשְׁעָת קַבִּין. בָּרִיא מַרְגִּיל צָרִיךְ אַרְבָּעִים סְאָה. חוֹלֶה מֵאוֹנֵס אֵין מַטְרִיחִין עָלָיו. בָּרִיא מֵאוֹנֵס צָרִיךְ תִּשְׁעָת קַבִּין. רִבִּי זְבַדְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָה עִיר שֶׁמַּעֲיַינָּהּ רָחוֹק הֲרֵי זֶה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל וְעוֹלֶה וּמִתְפַּלֵּל. אִם הוּא אָדָם מְסוּיָים עָשׂוּ אוֹתוֹ כְּמַעֲיָין רָחוֹק. פיסקא. וְאִם לָאו יִתְכַּסֶּה בַמַּיִם וְיִקְרָא. מַתְנִיתָא בַּעֲכוּרִין אֲבָל בִּצְלוּלִין אָסוּר. וְאִם הוּא יָכוֹל לַעֲכוֹר בְּרַגְלָיו יַעֲכוֹר. תַּנִּי מַרְחִיקִין מִצּוֹאַת אָדָם אַרְבַּע אַמּוֹת וּמִצּוֹאַת כְּלָבִים אַרְבַּע אַמּוֹת וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹתֵן לְעוֹרוֹת. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי זְעִוֹרָה נְבֵילָה שֶׁנִּסְרְחָה צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִמֶּנָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר רִבִּי אֲבִינָא וּמַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן. וְכַמָּה יִרְחִיק מֵהֶן וּמִן הַצּוֹאָה אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר רִבִּי אַמִּי אָמַר רִבִּי שַׁמַּאי תִּיפְתָּר בְּמִישְׁרָה שֶׁל כּוֹבְסִין. אָמַר לֵיהּ רִבִּי מָנִי אִם בְּמִישְׁרָה שֶׁל כּוֹבְסִין הָא תַנִּינָן לֹא בַמַּיִם הָרָעִים וְלֹא בְמֵי הַמִּשְׁרָה.

14 נדה פתח ↗

14 יבמות פתח ↗

שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אֶחָד גֵּירֵי אֲרָיוֹת, וְאֶחָד גֵּירֵי חֲלוֹמוֹת, וְאֶחָד גֵּירֵי מׇרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר — אֵינָן גֵּרִים עַד שֶׁיִּתְגַּיְּירוּ בַּזְּמַן הַזֶּה.

14 חולין פתח ↗

רַב אָשֵׁי לָא אָמַר כְּתַרְוַיְיהוּ, קָסָבַר: כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן.

16 קידושין פתח ↗

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר: כּוּתִים גֵּירֵי אֲרָיוֹת הֵם. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: נׇכְרִי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל – הַוָּלָד מַמְזֵר. וּמִי סָבַר לָהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּרַבִּי עֲקִיבָא? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִנַּיִן לְנׇכְרִי וְעֶבֶד שֶׁבָּאוּ עַל הַכֹּהֶנֶת וְעַל הַלְוִיָּה וְעַל בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁפְּסָלוּהָ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ״ – מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַלְמְנוּת וְגֵרוּשִׁין, יָצָא נׇכְרִי וְעֶבֶד שֶׁאֵין לוֹ אַלְמְנוּת וְגֵרוּשִׁין. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ סָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, הַשְׁתָּא מַמְזֵר הָוֵי, מִיפְסַל בְּבִיאָתוֹ מִיבַּעְיָא?! אֶלָּא, רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר: כּוּתִים גֵּירֵי אֲרָיוֹת. וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: נׇכְרִי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד מַמְזֵר. וּמִי סָבַר לַהּ רַבִּי אֶלְעָזָר כְּרַבִּי עֲקִיבָא? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִילֵּל בְּצָרוֹת מוֹדִים שֶׁאֵין מַמְזֵר אֶלָּא מִמִּי שֶׁאִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עֶרְוָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת! אֶלָּא, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: כּוּתִים גֵּירֵי אֲרָיוֹת הֵן, וְכֹהֲנִים שֶׁנִּטְמְעוּ בָּהֶם – כֹּהֲנִים פְּסוּלִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת״, וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִן הַקּוֹצִים שֶׁבָּעָם. וּמִשּׁוּם הָכִי פַּסְלִינְהוּ. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: כּוּתִים גֵּירֵי אֱמֶת הֵן, וְכֹהֲנִים שֶׁנִּטְמְעוּ בָּהֶן – כֹּהֲנִים כְּשֵׁרִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת״, וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִן הַבְּחִירִים שֶׁבָּעָם. וְאֶלָּא מִפְּנֵי מָה אֲסָרוּם – מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ מְיַיבְּמִים אֶת הָאֲרוּסוֹת

32 בבא קמא פתח ↗

דְּאִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא לְהַאי ״רֵעֵהוּ״ גַּבֵּי מוּעָד. שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר. אָמְרִי: מִמָּה נַפְשָׁךְ, אִי ״רֵעֵהוּ״ דַּוְקָא – דְּגוֹי כִּי נָגַח דְּיִשְׂרָאֵל נָמֵי לִיפְּטַר! וְאִי ״רֵעֵהוּ״ לָאו דַּוְקָא – אֲפִילּוּ דְּיִשְׂרָאֵל כִּי נָגַח דְּגוֹי נִחַיַּיב! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר קְרָא: ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם״ – רָאָה שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ. כֵּיוָן שֶׁלֹּא קִיְּימוּ – עָמַד וְהִתִּיר מָמוֹנָן לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵהָכָא: ״הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן״ – מִפָּארָן הוֹפִיעַ מָמוֹנָם לְיִשְׂרָאֵל. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר. שׁוֹר שֶׁל גּוֹי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל – בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם״. וְאוֹמֵר: ״הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא, הַאי ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ״ – מִבַּעְיָא לֵיהּ לְכִדְרַב מַתְנָה וְכִדְרַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: ״הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן״ – מִפָּארָן הוֹפִיעַ מָמוֹנָן לְיִשְׂרָאֵל. מַאי דְּרַב מַתְנָה? דְּאָמַר רַב מַתְנָה: ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וְכוּ׳״. מָה רָאָה – רָאָה שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ עֲלֵיהֶן בְּנֵי נֹחַ וְלֹא קִיְּימוּם, עָמַד וְהִגְלָה אוֹתָם מֵעַל אַדְמָתָם. וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״וַיַּתֵּר״ לִישָּׁנָא דְּאִגַּלּוֹיֵי הוּא? כְּתִיב הָכָא: ״וַיַּתֵּר גּוֹיִם״, וּכְתִיב הָתָם: ״לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ״ – וּמְתַרְגְּמִינַן: לְקַפָּצָא בְּהוֹן עַל אַרְעָא. מַאי דְּרַב יוֹסֵף? דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וְכוּ׳״; מָה רָאָה? רָאָה שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ וְלֹא קִיְּימוּם, עָמַד וְהִתִּירָן לָהֶם. אִיתְּגוֹרֵי אִתְּגוּר?! אִם כֵּן, מָצִינוּ חוֹטֵא נִשְׂכָּר! אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא: לוֹמַר שֶׁאֲפִילּוּ מְקַיְּימִין אוֹתָן – אֵין מְקַבְּלִין עֲלֵיהֶן שָׂכָר. וְלָא?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – שֶׁהוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם, וָחַי בָּהֶם״ – ״כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״אָדָם״; הָא לָמַדְתָּ, שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל! אָמְרִי: אֵין מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶן שָׂכָר כִּמְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה, אֶלָּא כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל הַמְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה. תָּנוּ רַבָּנַן, וּכְבָר שָׁלְחָה מַלְכוּת רוֹמִי שְׁנֵי סְרַדְיוֹטוֹת אֵצֶל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל: לַמְּדוּנוּ תּוֹרַתְכֶם. קָרְאוּ וְשָׁנוּ וְשִׁלֵּשׁוּ. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן אָמְרוּ לָהֶם: דִּקְדַּקְנוּ בְּכׇל תּוֹרַתְכֶם – וֶאֱמֶת הוּא; חוּץ מִדָּבָר זֶה שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר. שֶׁל גּוֹי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל – בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. מִמָּה נַפְשָׁךְ, אִי ״רֵעֵהוּ״ דַּוְקָא – אֲפִילּוּ דְּגוֹי כִּי נָגַח דְּיִשְׂרָאֵל לִיפְּטַר; וְאִי ״רֵעֵהוּ״ לָאו דַּוְקָא – אֲפִילּוּ דְיִשְׂרָאֵל כִּי נָגַח דְּגוֹי לִחַיַּיב! וְדָבָר זֶה אֵין אָנוּ מוֹדִיעִים אוֹתוֹ לַמַּלְכוּת. רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה שְׁכִיבָא לֵיהּ בְּרַתָּא, אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְעוּלָּא: קוּם נֵיזִל נִינַחֲמֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: מַאי אִית לִי גַּבֵּי נֶחָמְתָּא דְבַבְלָאֵי – דְּגִידּוּפָא הוּא? דְּאָמְרִי: ״מַאי אֶפְשָׁר לְמִיעְבַּד״; הָא אֶפְשָׁר לְמִיעְבַּד – עָבְדִי. אֲזַל הוּא לְחוֹדֵיהּ גַּבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה״; וְכִי מָה עָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת?! אֶלָּא נָשָׂא מֹשֶׁה קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ – אָמַר: וּמָה מִדְיָנִים שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לַעֲזוֹר אֶת מוֹאָב, אָמְרָה תּוֹרָה: ״צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם״,

38 נזיר פתח ↗

תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: זֶה לִפְנֵי בִּיאַת מַיִם חַיִּים וְזֶה לְאַחַר בִּיאַת מַיִם, זֶה לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים וְזֶה לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים. שֶׁתִּגְלַחַת הַנֶּגַע וְכוּ׳. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: הָנֵי אַרְבַּע תִּגְלָחִיּוֹת דְּקָאָמַר, מִשּׁוּם מִצְוָה, אוֹ מִשּׁוּם אַעְבּוֹרֵי שְׂעַר טוּמְאָה? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְעַבּוֹרֵי בְּנָשָׁא. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם מִצְוָה — לְעַבּוֹרֵי בְּנָשָׁא לָא, וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם אַעְבּוֹרֵי שְׂעַר טוּמְאָה — אֲפִילּוּ סַכְיֵהּ נָשָׁא נָמֵי. מַאי? אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: וּמְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחִיּוֹת. אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִשּׁוּם עַבּוֹרֵי שְׂעַר טוּמְאָה, אֲפִילּוּ בְּשָׁלֹשׁ נָמֵי סַגְיָא לֵיהּ! שְׁמַע מִינַּהּ מִשּׁוּם מִצְוָה: שְׁמַע מִינַּהּ. הַדְרָן עֲלָךְ שְׁנֵי נְזִירִים הַגּוֹיִם אֵין לָהֶם נְזִירוּת. נָשִׁים וַעֲבָדִים יֵשׁ לָהֶן נְזִירוּת. חוֹמֶר בַּנָּשִׁים מִבָּעֲבָדִים, שֶׁהוּא כּוֹפֶה אֶת עַבְדּוֹ, וְאֵינוֹ כּוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ. גְּמָ׳ קָתָנֵי: הַגּוֹיִם אֵין לָהֶם נְזִירוּת. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ — וְלֹא לַגּוֹיִם. ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ — לְרַבּוֹת אֶת הָעֲבָדִים. לְמָה לִי קְרָא? הָאָמְרַתְּ: כׇּל מִצְוָה שֶׁהָאִשָּׁה חַיֶּיבֶת בָּהּ — עֶבֶד חַיָּיב בָּהּ! אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר קְרָא ״לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ״, בְּמִי שֶׁנַּפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ. יָצָא עֶבֶד, שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ. הוֹאִיל וְאֵין נַפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ, אֵימָא גַּבֵּי נָזִיר נָמֵי לָא. קָמַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְלֹא לַגּוֹיִם. וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב ״יִשְׂרָאֵל״, גּוֹיִם לָא? וְהָא גַּבֵּי עֲרָכִין, דִּכְתִיב ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְתַנְיָא: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַעֲרִיכִין, וְאֵין הַגּוֹיִם מַעֲרִיכִין. יָכוֹל לֹא יְהוּ נֶעֱרָכִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ״. שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא: ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא״, בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב, יָצָא גּוֹי שֶׁאֵין לוֹ אָב. לְמַאי? אִילֵימָא לְעִנְיַן יְרוּשָּׁה, וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו דְּבַר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר״! אֶלָּא בְּמִי שֶׁמּוּזְהָר עַל כִּיבּוּד אָבִיו. מִי כְּתִיב ״כַּבֵּד אָבִיךָ״ גַּבֵּי נָזִיר? אֶלָּא: אָמַר קְרָא ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא״ — בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טוּמְאָה,

38 במדבר רבה פתח ↗

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. תָּנֵי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל נוֹדְרִין נְזִירוּת וְאֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים נוֹדְרִים נְזִירוּת. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, לְרַבּוֹת אֶת הָעֲבָדִים. אִישׁ וְלֹא קָטָן, אוֹ אִשָּׁה, לַעֲשׂוֹת הַנָּשִׁים כַּאֲנָשִׁים, וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ הַכּוּתִים אֵין לָהֶם נְזִירוּת נָשִׁים וַעֲבָדִים יֵשׁ לָהֶם נְזִירוּת, חוֹמֶר בְּנָשִׁים מִבַּעֲבָדִים שֶׁהוּא כּוֹפֶה עַבְדּוֹ וְאֵינוֹ כּוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ, חוֹמֶר בַּעֲבָדִים מִבְּנָשִׁים שֶׁהוּא מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מֵפֵר אֶת נִדְרֵי עַבְדּוֹ. הֵפֵר לְאִשְׁתּוֹ הֵפֵר עוֹלָמִית, הֵפֵר לְעַבְדּוֹ, יָצָא לַחֵרוּת מַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ, עָבַר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לֹא יִשְׁתֶּה וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יִשְׁתֶּה. כִּי יַפְלִא, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַפְלוֹת, מִכָּאן אָמְרוּ: מֻפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ נְדָרָיו קַיָּמִין. דָּבָר אַחֵר, כִּי יַפְלִא, כְּשֶׁיִּפְרוֹשׁ לִנְדֹּר, פְּרַט לִמְהַרְהֵר בַּלֵּב. לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לָמָּה נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר במדבר ל, ג: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע וגו', שֶׁאִם נָדַר יוֹם אֶחָד, אָסוּר יוֹם אֶחָד, שְׁנַיִם, אָסוּר שְׁנַיִם, מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁנָּדַר, מֵאוֹתוֹ הַמִּין אָסוּר, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף בִּנְזִירוּת כֵּן, לְכָךְ נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁאִם נָדַר יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת אָסוּר שְׁלשִׁים יוֹם לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִטַּמָּא לַמֵּתִים וְאָסוּר בְּתִגְלַחַת. לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר, לָמָּה כְּתִיב כָּאן נֶדֶר, לַעֲשׂוֹת נְזִירוּת כַּנְּדָרִים, מַה בַּנְּדָרִים עוֹבֵר עַל בַּל יַחֵל וְעַל בַּל תְּאַחֵר, אַף בַּנְּזִירוּת כַּיּוֹצֵא בָּהֵן, וּמַה בַּנְּדָרִים הָאָב מֵפֵר נִדְרֵי בִּתּוֹ וְהָאִישׁ מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, אַף בִּנְזִירוּת כַּיּוֹצֵא בָּהֵן. נָזִיר לְהַזִּיר, לַעֲשׂוֹת כִּנּוּי נְזִירוּת כַּנְּזִירוּת, הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִּיק נָזִיחַ פָּזִיחַ, הֲרֵי זֶה נָזִיר. לְהַזִּיר, יָכוֹל שֶׁיַּזִּיר אֶת אֲחֵרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר נָזִיר, אֶת עַצְמוֹ מַזִּיר וְאֵין מַזִּיר אֶת אֲחֵרִים, אֲבָל הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁהָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: נָזִיר לְהַזִּיר, מִכָּאן שֶׁאָדָם קוֹבֵעַ עָלָיו נְזִירוּת בְּתוֹךְ נְזִירוּתוֹ. לְהַזִּיר לַה', שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק אָמַר מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר אֶלָּא אֶחָד, פַּעַם אַחַת עָלָה אֵלַי אֶחָד מִן הַדָּרוֹם וּרְאִיתִיו אַדְמוֹנִי וִיפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וּקְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים מְסֻדָּרוֹת תִּלִּים תִּלִּים, אָמַרְתִּי לוֹ מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית אֶת הַשֵֹּׂעָר הַנָּאֶה הַזֶּה. נָם לִי: רַבִּי, רוֹעֶה הָיִיתִי בְּעִירִי וְהָלַכְתִּי לְמַלֵּא אֶת הַנִּיאוּב מִן הַמַּעְיָן, וְרָאִיתִי אֶת הַבּוּבְיָא שֶׁלִּי בְּתוֹךְ הַמַּיִם וּפָחַז יִצְרִי עָלַי וּבִקֵּשׁ לְאַבְּדֵנִי מִן הָעוֹלָם, אָמַרְתִּי לוֹ: רָשָׁע, מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, שֶׁל עָפָר, שֶׁל רִמָּה, וְשֶׁל תּוֹלֵעָה הוּא, עָלַי לְהַקְדִּישְׁךָ לַשָּׁמַיִם וּלְגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם. וְהִרְכַּנְתִּי אֶת רֹאשִׁי וּנְשַׁקְתִּיו, וְאָמַרְתִּי לוֹ כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ עוֹשֵׂי רְצוֹן הַמָּקוֹם בְּיִשְׂרָאֵל, עָלֶיךָ אָמַר הַכָּתוּב לְהַזִּיר לַה'. רַבִּי מוֹנָא בָּעֵי, לָמָּה לֹא הָיָה שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק אוֹכֵל אֲשַׁם נָזִיר, אִם תֹּאמַר מִפְּנֵי שֶׁנָּזִיר חוֹטֵא הוּא עַל שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, וְכִי לֹא אָכַל שִׁמְעוֹן הַצַּדִיק חַטַּאת חֵלֶב אוֹ חַטַּאת דָּם מִיָּמָיו, סָבוּר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, בְּנֵי אָדָם מִתּוֹךְ הַקְּפָדָה הֵם נוֹדְרִים בְּנָזִיר, וְכֵיוָן שֶׁהֵם נוֹדְרִים מִתּוֹךְ הַקְּפָדָה סוֹפָן לִתְהוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהוּא תּוֹהֶה נַעֲשׂוּ קָרְבְּנוֹתָיו כְּשׁוֹחֵט חֻלִּין בָּעֲזָרָה. וְזֶה מִתּוֹךְ יִשּׁוּב הַדַּעַת נָדַר וּפִיו וְלִבּוֹ שָׁוִים.

41 ברכות פתח ↗

לֹא שֶׁיֵּעָקֵר ״יַעֲקֹב״ מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא ״יִשְׂרָאֵל״ עִיקָּר וְ״יַעֲקֹב״ טָפֵל לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ״: אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת״ — זֶה שִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת, ״וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ״ — זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם. ״הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח״, תָּנֵי רַב יוֹסֵף: זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בּוֹ זְאֵב וְנִיצַּל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה זְאֵב. פָּגַע בּוֹ אֲרִי וְנִיצַּל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה אֲרִי. פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ וְנִיצַּל מִמֶּנּוּ, שָׁכַח מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה נָחָשׁ. אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל — צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מְשַׁכְּחוֹת אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת. ״אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם״: בַּתְּחִלָּה נַעֲשָׂה אָב לַאֲרָם, וּלְבַסּוֹף נַעֲשָׂה אָב לְכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. ״שָׂרַי הִיא שָׂרָה״. בַּתְּחִלָּה נַעֲשֵׂית שָׂרַי לְאוּמָּתָהּ, וּלְבַסּוֹף נַעֲשֵׂית שָׂרָה לְכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: כָּל הַקּוֹרֵא לְאַבְרָהָם ״אַבְרָם״ — עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם״. אֶלָּא מֵעַתָּה הַקּוֹרֵא לְשָׂרָה ״שָׂרַי״ הָכִי נָמֵי? הָתָם, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: ״שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ״. אֶלָּא מֵעַתָּה הַקּוֹרֵא לְיַעֲקֹב ״יַעֲקֹב״ הָכִי נָמֵי?! שָׁאנֵי הָתָם דַּהֲדַר אַהְדְּרֵיהּ קְרָא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאוֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב״. מֵתִיב רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: ״אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם״! אָמַר לֵיהּ הָתָם נָבִיא הוּא דְּקָא מְסַדַּר לְשִׁבְחֵיהּ דְּרַחֲמָנָא מַאי דַּהֲוָה מֵעִיקָּרָא. הדרן עלך מאימתי מַתְנִי׳ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ — יָצָא. בַּפְּרָקִים, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב. וּבְאֶמְצַע, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. וּבַפְּרָקִים, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם. אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים: בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִ״שְׁמַע״, בֵּין ״שְׁמַע״ לִ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, בֵּין ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״, בֵּין ״וַיֹּאמֶר״ לֶ״אֱמֶת וְיַצִּיב״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין ״וַיֹּאמֶר״ לֶ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ — לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: לָמָּה קָדְמָה פָּרָשַׁת ״שְׁמַע״ לְ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ — כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת. ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״ — שֶׁ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ נוֹהֵג בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, ״וַיֹּאמֶר״ אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם בִּלְבַד. גְּמָ׳ שְׁמַע מִינַּהּ מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּונָה. מַאי ״אִם כִּוֵּון לִבּוֹ״ — לִקְרוֹת. לִקְרוֹת?! וְהָא קָא קָרֵי! בְּקוֹרֵא לְהַגִּיהַּ. תָּנוּ רַבָּנַן: קְרִיאַת שְׁמַע כִּכְתָבָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכָל לָשׁוֹן. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר קְרָא ״וְהָיוּ״ בַּהֲוָיָיתָן יְהוּ. וְרַבָּנַן, מַאי טַעְמַיְיהוּ? אָמַר קְרָא: ״שְׁמַע״ — בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ. וּלְרַבִּי נָמֵי, הָא כְּתִיב ״שְׁמַע״! הַהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ: הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. וְרַבָּנַן? סָבְרִי לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ — יָצָא. וּלְרַבָּנַן נָמֵי הָא כְּתִיב ״וְהָיוּ״? הַהוּא מִבְּעֵי לְהוּ שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ. וְרַבִּי, שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״. וְרַבָּנַן, ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״ — לָא דָּרְשִׁי. לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַבִּי דְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בְּכָל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, ״וְהָיוּ״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? אִיצְטְרִיךְ מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״שְׁמַע״. לְמֵימְרָא דְּסָבְרִי רַבָּנַן דְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּכָל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה, ״שְׁמַע״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי?! אִיצְטְרִיךְ מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וְהָיוּ״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהָיוּ״ שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ. ״הַדְּבָרִים … עַל לְבָבֶךָ״ — יָכוֹל תְּהֵא כָּל הַפָּרָשָׁה צְרִיכָה כַּוָּונָה? — תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָאֵלֶּה״. עַד כָּאן צְרִיכָה כַּוָּונָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין צְרִיכָה כַּוָּונָה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר:

54 מסכת ציצית פתח ↗

הלוקח טלית מן העובד כוכבים ומן הכותי ומצא בה תכלת הרי זו פסולה ומשל ישראל הרי זו בחזקתה:

54 מנחות פתח ↗

אֵין לָהּ שִׁיעוּר לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר לְמַטָּה. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, כַּיּוֹצֵא בּוֹ לוּלָב אֵין לוֹ שִׁיעוּר, הָכִי נָמֵי דְּאֵין לוֹ שִׁיעוּר כְּלָל? וְהָתְנַן: לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ – כָּשֵׁר, אֶלָּא: אֵין לוֹ שִׁיעוּר לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לוֹ שִׁיעוּר לְמַטָּה; הָכִי נָמֵי אֵין לוֹ שִׁיעוּר לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לוֹ שִׁיעוּר לְמַטָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״צִיצִת״ – אֵין צִיצִית אֶלָּא עָנָף, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי״, וְאָמַר אַבָּיֵי: וְצָרִיךְ לְפָרוֹדַהּ כִּי צוּצִיתָא דְּאַרְמָאֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: הֵטִיל עַל הַקֶּרֶן, אוֹ עַל הַגְּדִיל – כְּשֵׁירָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר פּוֹסֵל בִּשְׁתֵּיהֶן. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: צִיצִית צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא נוֹטֶפֶת עַל הַקֶּרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם״, כְּמַאן? כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְצָרִיךְ שֶׁיַּרְחִיק מְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל. וְאִיצְטְרִיךְ דְּרַב פָּפָּא, וְאִיצְטְרִיךְ דְּרַבִּי יַעֲקֹב, דְּאִי מִדְּרַב פָּפָּא הֲוָה אָמֵינָא: תּוֹךְ שָׁלֹשׁ דְּלָא לַירְחֵיק טְפֵי, וְכַמָּה דִּמְקָרַב מְעַלֵּי, אִיצְטְרִיךְ דְּרַבִּי יַעֲקֹב. וְאִי מִדְּרַבִּי יַעֲקֹב, הֲוָה אָמֵינָא: מְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל, דְּלָא לִיקְרַב טְפֵי, וְכַמָּה דְּרַחִיק מְעַלֵּי, צְרִיכָא. רָבִינָא וְרַב סַמָּא הֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, חַזְיֵיהּ רַב סַמָּא לְקַרְנֵיהּ דִּגְלִימֵיהּ דְּרָבִינָא דִּסְתַר וּבְצַר מִמְּלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל, אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּרַבִּי יַעֲקֹב? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּיה אִיתְּמַר. אִיכְּסִיף, אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לָא תִּתְּקִיף לָךְ, חַד מִינַּיְיהוּ כִּתְרֵי מִינַּן. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב רָמֵי אַרְבַּע, וְעָיֵיף לְהוּ מֵיעָף, וּמְעַיֵּיל לְהוּ בִּגְלִימָא, וְאָבֵיק לְהוּ מֵיבָק. קָסָבַר: בָּעֵינַן תְּמָנְיָא בִּגְלִימָא, כִּי הֵיכִי דְּלֶיהְוֵי ״גְּדִיל״ ״גְּדִילִים״ בִּמְקוֹם פְּתִיל. רַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי רָמֵי תְּמָנְיָא, דְּאִינְהוּ שִׁיתְּסַר, וְלָא אָבֵיק לְהוּ. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא עָבֵיד כְּדִידַן. רַב נַחְמָן אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה רָמֵי חוּטֵי, וְקָא מְבָרֵךְ ״לַעֲשׂוֹת צִיצִית״. אֲמַר לֵיהּ: מַאי ״צִיצִי״ דְּקָא שָׁמַעְנָא? הָכִי אָמַר רַב: צִיצִית אֵין צְרִיכָה בְּרָכָה. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא, עָל רַב חִסְדָּא לְמִירְמֵא דְּרַב אַדְּרַב, וּמִי אָמַר רַב: צִיצִית אֵין צָרִיךְ בְּרָכָה? וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן לְצִיצִית בְּגוֹי שֶׁהִיא פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ וְלֹא הַגּוֹיִם יַעֲשׂוּ! וְהָא מַאי רוּמְיָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: קָסָבַר רַב חִסְדָּא: כׇּל מִצְוָה שֶׁכְּשֵׁירָה בְּגוֹי – בְּיִשְׂרָאֵל אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כׇּל מִצְוָה שֶׁפְּסוּלָה בְּגוֹי – בְּיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וּכְלָלָא הוּא? וַהֲרֵי מִילָה דִּכְשֵׁירָה בְּגוֹי, דְּתַנְיָא: עִיר שֶׁאֵין בָּהּ רוֹפֵא יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ בָּהּ רוֹפֵא אַרְמַאי וְרוֹפֵא כּוּתִי – יָמוּל אַרְמַאי וְאַל יָמוּל כּוּתִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוּתִי וְלֹא אַרְמַאי. וּבְיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְבָרֵךְ, דְּאָמַר מָר: הַמָּל אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה״. מִידֵּי הוּא טַעְמָא, אֶלָּא לְרַב? רַב מִיפְסָיל פָּסֵיל, דְּאִיתְּמַר: מִנַּיִן לְמִילָה בְּגוֹי שֶׁפְּסוּלָה? דָּרוּ בַּר פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: ״וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״הִמּוֹל יִמּוֹל״, הַמָּל יִמּוֹל. סוּכָּה מְסַיַּיע לֵיהּ, תְּפִילִּין הָוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ. הֲרֵי סוּכָּה דִּכְשֵׁירָה בְּגוֹי, דְּתַנְיָא: סוּכַּת גּוֹיִם, סוּכַּת נָשִׁים, סוּכַּת בְּהֵמָה, סוּכַּת כּוּתִיִּים, סוּכָּה מִכׇּל מָקוֹם – כְּשֵׁירָה, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא מְסוּכֶּכֶת כְּהִילְכָתָהּ. וּבְיִשְׂרָאֵל אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״, בָּא לֵישֵׁב בָּהּ אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסּוּכָּה״, וְאִילּוּ ״לַעֲשׂוֹת סוּכָּה״ לָא מְבָרֵךְ. תְּפִילִּין תְּיוּבְתֵּיהּ, וַהֲרֵי תְּפִילִּין דִּפְסוּלוֹת בְּגוֹי, דְּתָנֵי רַב חִינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא

57 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

משנה: יַיִן נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים יְדִיחֵם וְהֵן מוּתָּרוֹת וְאִם הָיוּ מְבוּקָּעוֹת אֲסוּרוֹת. מַעֲשֶׂה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוֹנִין שֶׁהֵבִיא גְרוֹגְרוֹת בִּסְפִינָה וְנִשְׁתַּבְּרוּ חָבִיּוֹת שֶׁל יִַין נֶסֶךְ עַל גַבֵּיהֶן וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּ. זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁהוּא בַהֲנָיָיתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם אָסוּר וְכָל שֶׁאֵינוֹ בַהֲנָיָיתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם מוּתָּר כְּגוֹן הַחוֹמֶץ שֶׁנָּפַל לַגְּרִיסִים: הלכה: יַיִן נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים כול׳. מַתְנִיתִין בְּשֶׁלֹּא נִידַּלְדֵּל חוֹתָמָן. אֲבָל נִידַּלְדֵּל חוֹתָמָן כִּמְבוּקָּעוֹת הֵן. מָה אַתְּ עֲבַד לָהּ. כְּיַיִן בְּיַיִן אוֹ כְיַיִן לְתַבְשִׁיל. אִין תַּעַבְדִּינָּהּ כְּיַיִן לְתַבְשִׁיל דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. וְאִין תַּעַבְדִּינָּהּ כְּיַיִן בְּיַיִן מַחֳלוֹקֶת רִבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בְּרוֹתְחִין. אֲבָל בְּצוֹנִין אָסוּר. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי צִיפּוֹרִין עוֹשִׂין כֵּן וְקוֹרִין אוֹתוֹ שָהֲלִיָיא. הָיוּ רוֹתְחִין וְצִינְנָן. מֵעַתָּה אֲפִילוּ רוֹתְחִין יְהוּ אָסוּרִין מֵאַחַר שֶׁדַּרְכָּן לָצוּן. דְּתַנֵּי. כָּל נוֹתְנִין טַעַם בֵּין לִשְׁבָח בֵּין לְפְגָם אָסוּר. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. לִשְׁבָח אָסוּר. לִפְגָם מוּתָּר. כְּגוֹן חוֹמֶץ שֶׁנָּפַל לַגְּרִיסִין. רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי מֵאִיר הִיא. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. וְכֵן שְׂעוֹרִים שֶׁנָּפְלוּ בְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל מַיִם. אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ מֵימָיו מֵימָיו מוּתָּרִין. וְהָדָא מַתְנִיתָא רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. בְּמַחֲלוֹקֶת. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דִּבְרֵי הַכֹּל. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר. שְׁמוּעָתָה כֵן. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר בְּמַחֲלוֹקֶת. עַל דַּעְתִין דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דִּבְרֵי הַכֹּל.

69 עבודה זרה פתח ↗

וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר גּוֹי לָא? וּרְמִינְהוּ: עִיר שֶׁאֵין בָּהּ רוֹפֵא יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ בָּהּ רוֹפֵא כּוּתִי וְרוֹפֵא אַרְמַאי — יָמוּל אַרְמַאי וְאַל יָמוּל כּוּתִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָמוּל כּוּתִי וְאַל יָמוּל אַרְמַאי!

85 גיטין פתח ↗

88 סנהדרין פתח ↗

אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי עֲלַהּ: ״וְשׁוֹרוֹ כְּיִשְׂרָאֵל״? אֶלָּא, שְׁמַע מִינַּהּ: בְּהֶיקֵּישָׁא פְּלִיגִי. שְׁמַע מִינַּהּ.

106 שמות רבה פתח ↗

וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה וגו', לָמָּה אָמְרָה מִרְיָם מִן הָעִבְרִיּוֹת, וְכִי אָסוּר לוֹ לְמשֶׁה לִינֹק מֵחָלָב הַנָּכְרִית, לֹא. כֵן תְּנִינַן גמרא עבודה זרה כו, ב: בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תָנִיק בְּנָהּ שֶׁל כּוּתִית, אֲבָל כּוּתִית תָּנִיק בֶּן יִשְׂרָאֵל בִּרְשׁוּתָהּ. אֶלָּא לָמָּה אָמְרָה כֵּן, לְפִי שֶׁהֶחֱזִירַתּוּ לְמשֶׁה עַל כָּל הַמִּצְרִיּוֹת לְהָנִיק אוֹתוֹ וּפָסַל אֶת כֻּלָּן, וְלָמָּה פְסָלָן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַפֶּה שֶׁעָתִיד לְדַבֵּר עִמִּי יִינַק דָּבָר טָמֵא, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב ישעיה כח, ט: אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וגו' לְמִי יוֹרֶה דֵעָה לִגְמוּלֵי מֵחָלָב וגו'. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה פָּסַל דַּדֵיהֶן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה עָתִיד לְדַבֵּר עִמִּי, לְמָחָר יִהְיוּ הַמִּצְרִיּוֹת אוֹמְרוֹת, זֶה שֶׁמְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה אֲנִי הֲנִיקִיתִיהוּ. וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה, לָמָּה קְרָאָהּ הַכָּתוּב עַלְמָה, שֶׁהָלְכָה בִּזְרִיזוּת. רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר שֶׁהֶעֱלִימָה אֶת דְּבָרֶיהָ. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי, אָמַר רַבִּי חָמָא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא נִתְנַבֵּאת וְלֹא יָדְעָה מַה נִּתְנַבֵּאת, הֵילִיכִי שֶׁלִּיכִי הוּא. וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, לֹא דַּיָּן לַצַּדִּיקִים שֶׁמַּחֲזִירִין לָהֶן אֲבֵדָתָן אֶלָּא שֶׁנּוֹטְלִים שָׂכָר. וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָתַן לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִקְצַת שְׂכָרָהּ, שֶׁהִיא הָיְתָה מְחַיָּה אֶת הַיְּלָדִים, וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶחֱזִיר לָהּ אֶת בְּנָהּ וְנָתַן לָהּ שְׂכָרָהּ.

109 תלמוד ירושלמי נדרים פתח ↗

הלכה: הָיָה בֵיתוֹ לִבְנוֹת גְּדֵירוֹ לִגְדּוֹר כול׳. מָהוּ דְיֵימַר. מָאן דַּעֲבַד לָא מַפְסִיד. נִישְׁמְעִינָהּ מַן הָדָא. בְּיוֹמוֹי דְרִבִּי אִמִּי נָפְלָה דְלֵיקָה בַּכְּפָר. וְאַפִּיק רִבִּי אִמִּי כְרוּז בְּשׁוּקָאֵי דַאֲרָמָאֵי וְאָמַר. כָּל דַּעֲבַד לָא מַפְסִיד. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּירִבִּי יוֹסֵי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. סַכָּנָה הֲוֵית. וְאִי סַכָּנָה הֲוֵית אֲפִילוּ רִבִּי אִימִּי יִטְפֵּי. לֹא תַנֵּי. כָּל דָּבָר סַכָּנָה אֵין אוֹמְרִים. יֵיעָשׂוּ בַגּוֹיִם וּבַקְּטַנִּים. אֶלָּא אֲפִילוּ בַגְּדוֹלִים וַאֲפִילוּ בְיִשְׂרָאֵל. מַּעֲשֶׂה שֶׁנָּפְלָה דְלֵיקָה בַּחֲצַר יוֹסֵי בֶּן סִימַאי בְשִׁיחִין. וְיָרְדוּ בְנֵי קַצְרָה שֶׁלְּצִיפּוֹרִין לְכַבּוֹתוֹ וְלֹא הִנִּיחַ לָהֶן לְכַבּוֹת. אָמַר לָהֶן. הַנִּיחוּ לְגַבַּאי שֶׁיִּגְבֶּה אֶת חוֹבוֹ. מִיָּד קָשַׁר עָלָיו הֶעָנָן וְיָרְדוּ גְשָׁמִים וְכִיבּוּהוּ. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שָׁלַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן סֶלַע. וּלְאֶפַּרְכוֹס שֶׁלָּהֶן חֲמִשִׁים דֵּינָר. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. לֹא הֲוָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּן. חַד כּוּתַיי הֲוָה מְגֵירֵיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה. נָפְלָה דְלֵיקָה בִּמְגִירוּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה. אֲזַל הַהוּא כּוּתָאָה בָּעֵי מִיטְפַיֵיהּ וְלָא שָׁבְקֵיהּ רִבִּי יוֹנָה. אֲמַר לֵיהּ בְּגִין מִדְּלִי. אֲמַר לֵיהּ. אִין. וְאִישְׁתֵּיזִיב כּוּלָּהּ. רִבִּי יוֹנָה דִכְפַר אִימִּי פָּרַס גּוּלְתֵיהּ עַל גָּדִישָׁא וְנוּרָא עָרְקַת מִינָהּ.

112 עבודה זרה פתח ↗

113 דברים רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב משלי כד, כא: יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ וגו', מַהוּ וָמֶלֶךְ, אַבְרָהָם, שֶׁיָּרֵא אוֹתִי לֹא הִמְלַכְתִּיו בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יד, יז: אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. יוֹסֵף שֶׁיָּרֵא אוֹתִי, דִּכְתִיב בראשית מב, יח: אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא, לֹא הִמְלַכְתִּיו בָּעוֹלָם בראשית מב, ו: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ. דָּבָר אַחֵר, יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ, וּמְלֹךְ עַל יִצְרֶךָ. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר שֶׁהָלַךְ לְעִיר אַחַת בַּדָּרוֹם וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשָׁאַל לְסוֹפֵר אָמַר לוֹ בְּחַיֶּיךָ יֵשׁ כָּאן יַיִן לִמְכֹּר, אָמַר לוֹ רַבִּי הָעִיר הַזֹּאת שֶׁל כּוּתִים וְאֵין עוֹשִׂין אֶת הַיַּיִן בְּטָהֳרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתַי עוֹשִׂין אוֹתוֹ. אֲמַר אִית אַנְתְּ לְנַפְשָׁךְ מֻתָּר, תֵּן לִי וַאֲנִי לוֹקֵחַ לָךְ, אָמַר וְאַנְתְּ אִם מָרָא דְּנַפְשָׁךְ אַתְּ אַל תִּטְעֹם יָתֵיהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲנָא מָרֵי דְנַפְשִׁי אֲנָא, הֱוֵי וָמֶלֶךְ, וּמְלֹךְ עַל יִצְרְךָ. דָּבָר אַחֵר, יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ, מַהוּ וָמֶלֶךְ, וְאַל לַמֹּלֶךְ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יח, כא: וּמִזַרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ, דָּבָר אַחֵר, מַהוּ וָמֶלֶךְ, הַמְלִיכֵהוּ עָלֶיךָ. משלי כד, כא: עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב, עִם אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים יֵשׁ אֱלוֹהַּ שֵׁנִי, אַל תִּתְעָרָב. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן זכריה יג, ח: וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם ה' פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ. הַפִּיּוֹת שֶׁאוֹמְרִים שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת הֵן יִכָּרְתוּ וְיִגְוָעוּ, וּמִי עָתִיד לִהְיוֹת קַיָּם זכריה יג, ח: וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ שָׁלִישִׁין, שֶׁהֵם מְשֻׁלָּשִׁין, כֹּהֲנִים, לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, שֶׁהֵן מִשְּׁלשָׁה אָבוֹת, אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. דָּבָר אַחֵר, שֶׁהֵן מְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁלשׁ קְדֻשּׁוֹת ישעיה ו, ג: קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, אָמַר רַב אַחָא כָּעַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שְׁלֹמֹה כְּשֶׁאָמַר הַפָּסוּק הַזֶּה, אָמַר לוֹ דָּבָר שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁמָּא הָיִיתָ אוֹמְרוֹ בִּלְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן וְעִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב, מִיָּד חָזַר וּפֵרַשׁ אֶת הַדָּבָר קהלת ד, ח: יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ. אֵין לוֹ לֹא אָח וְלֹא בֵּן אֶלָּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

117 ברכות פתח ↗

אַשְׁמְעִינַן טַעְמָא, וְאַשְׁמְעִינַן דְּהִלְכְתָא כְּרַבָּנַן. אֶלָּא דַּאֲמַר ״מוֹצִיא״ מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? וְאִיהוּ דַּעֲבַד לְאַפּוֹקֵי נַפְשֵׁיהּ מִפְּלוּגְתָּא. וְהִלְכְתָא ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״, דְּקַיְימָא לַן כְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי דְּאַפֵּיק מַשְׁמַע. וְעַל הַיְּרָקוֹת אוֹמֵר וְכוּ׳. קָתָנֵי יְרָקוֹת דּוּמְיָא דְפַת — מָה פַּת שֶׁנִּשְׁתַּנָּה עַל יְדֵי הָאוּר, אַף יְרָקוֹת נָמֵי שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ עַל יְדֵי הָאוּר. אָמַר רַבְנַאי מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: זֹאת אוֹמֶרֶת שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. מִמַּאי? — מִדְּקָתָנֵי יְרָקוֹת דּוּמְיָא דְפַת. דָּרַשׁ רַב חִסְדָּא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ, וּמַנּוּ — רַב: שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. וְרַבּוֹתֵינוּ הַיּוֹרְדִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמַנּוּ — עוּלָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. וַאֲנִי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, שְׁלָקוֹ — ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. וְכֹל שֶׁתְּחִלָּתוֹ ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״, שְׁלָקוֹ — ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. בִּשְׁלָמָא כֹּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ שְׁלָקוֹ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בִּכְרָבָא וְסִלְקָא וְקָרָא, אֶלָּא כֹּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ שְׁלָקוֹ ״שֶׁהַכֹּל״, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּתוּמֵי וְכַרָּתֵי. דָּרַשׁ רַב נַחְמָן מִשּׁוּם רַבֵּינוּ, וּמַנּוּ — שְׁמוּאֵל: שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. וַחֲבֵרֵינוּ הַיּוֹרְדִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמַנּוּ — עוּלָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. וַאֲנִי אוֹמֵר בְּמַחֲלוֹקֶת שְׁנוּיָה. דְּתַנְיָא: יוֹצְאִין בְּרָקִיק הַשָּׁרוּי וּבִמְבוּשָּׁל שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹצְאִים בְּרָקִיק הַשָּׁרוּי, אֲבָל לֹא בַּמְבוּשָּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ. וְלָא הִיא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן טַעַם מַצָּה, וְלֵיכָּא, אֲבָל הָכָא אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: קְבַע עוּלָּא לְשַׁבֶּשְׁתֵּיהּ כְּרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת. תָּהֵי בַּהּ רַבִּי זֵירָא: וְכִי מָה עִנְיָן רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אֵצֶל רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא? רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא דָּיֵיק וְגָמַר שְׁמַעְתָּא מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ, וְרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת לָא דָּיֵיק. וְעוֹד, רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא כֹּל תְּלָתִין יוֹמִין מַהְדַּר תַּלְמוּדֵיהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ, וְרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת לָא מַהְדַּר. וְעוֹד, בַּר מִן דֵּין וּבַר מִן דֵּין, דְּהָהוּא תּוּרְמְסָא דְּשָׁלְקִי לֵיהּ שְׁבַע זִמְנִין בִּקְדֵרָה וְאָכְלִי לֵיהּ בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה, אֲתוֹ וּשְׁאִלוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמַר לְהוּ: מְבָרְכִין עִלָּוֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. וְעוֹד, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאָכַל זַיִת מָלִיחַ, וּבֵרַךְ עָלָיו תְּחִלָּה וָסוֹף. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שְׁלָקוֹת בְּמִילְּתַיְיהוּ קָיְימִי — בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שְׁלָקוֹת לָאו בְּמִילְּתַיְיהוּ קָיְימִי, בִּשְׁלָמָא בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ — אֶלָּא לְבַסּוֹף מַאי מְבָרֵךְ? דִּילְמָא ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כׇּל מַה שֶּׁבָּרָא״. מֵתִיב רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל: יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח — יוֹצֵא בָּהֶן וּבַקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, אֲבָל לֹא כְּבוּשִׁין, וְלֹא שְׁלוּקִין, וְלֹא מְבוּשָּׁלִין. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּמִילְּתַיְיהוּ קָאֵי — שְׁלוּקִין אַמַּאי לָא? שָׁאנֵי הָתָם, דְּבָעֵינַן טַעַם מָרוֹר, וְלֵיכָּא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: רַבִּי יוֹחָנָן הֵיכִי מְבָרֵךְ עַל זַיִת מָלִיחַ? כֵּיוָן דִּשְׁקִילָא לְגַרְעִינֵיהּ

139 חולין פתח ↗

146 בבא מציעא פתח ↗

וְנָהֲגוּ בְּנֵי כוּפְרָא אַגְרָא בִּשְׁעַת מְשִׁיכָה, פַּגְרָא בִּשְׁעַת שְׁבִירָה. אַטּוּ בְּמִנְהָגָא תַּלְיָא מִילְּתָא? מִשּׁוּם דְּמַתְנִיתָא תַּנְיָא – מִנְהָגָא. אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים מוּתָּר לְהַלְווֹתָן בְּרִבִּית. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: מִשּׁוּם דְּיַתְמֵי נִינְהוּ סָפֵינָא סָפֵינַן לְהוּ אִיסּוּרָא?! יַתְמֵי דְּאָכְלִי דְּלָאו דִּידְהוּ לֵיזְלוּ בָּתַר שָׁבְקַיְיהוּ! אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי אִיזִי גּוּפָא דְעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה? אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא דּוּדָא דִּבְנֵי מָר עוּקְבָא דַּהֲוָה בֵּי מָר שְׁמוּאֵל, תָּקֵיל וְיָהֵיב לֵיהּ, תָּקֵיל וְשָׁקֵיל לֵיהּ. שָׁקֵיל אַגְרָא וְשָׁקֵיל פַּחֲתָא. אִי אַגְרָא – לָא פַּחֲתָא, וְאִי פַּחֲתָא – לָא אַגְרָא. אֲמַר לֵיהּ: כִּי הָא – אֲפִילּוּ בְּדִקְנָנֵי נָמֵי שְׁרֵי לְמִיעְבַּד, דְּהָא מְקַבְּלִי עֲלַיְיהוּ חוּסְכָא דִנְחָשָׁא, דְּכַמָּה דְּמִקְּלֵי נְחָשָׁא בְּצִיר דְּמֵיהּ. אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַבָּה בַּר יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים מוּתָּר לְהַלְווֹתָן קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד. תָּנוּ רַבָּנַן: קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד – רָשָׁע. קָרוֹב לְהֶפְסֵד וְרָחוֹק לְשָׂכָר – חָסִיד. קָרוֹב לָזֶה וְלָזֶה, רָחוֹק מִזֶּה וּמִזֶּה – זוֹ הִיא מִדַּת כׇּל אָדָם. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב יוֹסֵף: הָנֵי זוּזֵי דְיַתְמֵי הֵיכִי עָבְדִינַן לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מוֹתְבִינַן לְהוּ בֵּי דִינָא וְיָהֲבִינַן לְהוּ זוּזָא זוּזָא. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא קָא כָלְיָא קַרְנָא. אֲמַר לֵיהּ מָר: הֵיכִי עָבֵיד? אֲמַר לֵיהּ: בָּדְקִינַן גַּבְרָא דְּאִית לֵיהּ דַּהֲבָא פְּרִיכָא, וְנָקְטִינַן דַּהֲבָא מִינֵּיהּ, וְיָהֲבִינַן לְהוּ נִיהֲלֵיהּ קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד. אֲבָל דָּבָר מְסוּיָּם – לָא, דִּלְמָא פִּקָּדוֹן נִינְהוּ, וְאָתֵי מָרֵיהּ יָהֵיב סִימָנִין וְשָׁקֵיל לֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: תִּינַח אִי מִשְׁתְּכַח גַּבְרָא דְּאִית לֵיהּ דַּהֲבָא פְּרִיכָא, אִי לָא מִשְׁתְּכַח גַּבְרָא דְּאִית לֵיהּ דַּהֲבָא פְּרִיכָא נֵיכְלוּ זוּזֵי דְיַתְמֵי? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן גַּבְרָא דִּמְשַׁפּוּ נִכְסֵיהּ, וּמְהֵימַן, וְשָׁמַע דִּינָא דְאוֹרָיְיתָא וְלָא מְקַבֵּל שַׁמְתָּא דְרַבָּנַן, וְיָהֲבִינַן לְהוּ נִיהֲלֵיהּ בְּבֵי דִינָא.

148 מסכת כותים פתח ↗

מאימתי מקבלין אותם משכפרו בהר גריזים והודו בירושלים ובתחית המתים מכאן ואילך הגוזל את הכותי כגוזל את ישראל:

157 קידושין פתח ↗

157 חולין פתח ↗

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי, וַאֲפִילּוּ עָרֵל, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי עָרֵל הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָּה – הַאי יִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת.

משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ט׳:ה׳ » « משנת ארץ ישראל על משנה ברכות Appendix 2