משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ה׳:א׳

1 אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש – כובד ראש הוא ההפך מקלות ראש, ומשמעו רצינות והתרכזות. בתוספתא נאמר: "אין עומדין להתפלל לא מתוך סיחה ולא מתוך השחוק ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דברים של חכמה. וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דברים של חכמה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין" תוס', פ"ג הכ"א; ירו', ח ע"ג; בבלי, לא ע"א. הנחיה דומה חוזרת לגבי כניסה לבית כנסת תוס', מגילה פ"ג ה"ב, ובמקבילה בתלמודים, ואף השכינה אינה שורה מתוך קלות ראש: "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" מדרש תהילים, פכ"ד ג, עמ' 204; בבלי, שבת ל ע"ב ומקבילות. כמו כן, כוס של מצווה קידוש, הבדלה וכיוצא באלו צריך "ושיהא מברך באימה ולא בקלות ראש" פסיקתא רבתי, ט, לא ע"ב.

2 במשנה התביעה מצומצמת: לא להתפלל אלא מתוך כובד ראש. אך ניתן לראות תהליך ברור של החמרה. כבר התוספתא שציטטנו קובעת שיש להתפלל מתוך דברים של חכמה. בעולמם של חכמים פירוש הדבר לימוד תורה, כלומר שהתפילה תיפתח מתוך לימוד. עבור הציבור הרחב זו דרישה חמורה. כיום היא נפטרה בכך שבמהלך התפילה נאמר פרק או שניים בהלכה כאילו היה חלק מהתפילה, ברם תפילתם כללה רק את אמירת תפילת שמונה עשרה, ובדרך כלל לאחר קריאת שמע, כך שלא היה מקום להכללה של פרק לימוד במעמד התפילה. בשני עדי נוסח בתוספתא דפוס ראשון וכתב יד ערפורט נוסף: "ולא מתוך דברים בטילים".

3 גם במדרשים ההלכה שבמדרש מנוסחת מתוך גישה מחמירה יותר: "ילמדנו רבינו, מהו שיעמוד אדם ויתפלל מתוך קלות ראש? כך שנו רבותינו: אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. אמר דוד 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' תהלים ב יא. מעשה באדם אחד שעמד לקרות בתורה וסמך עצמו לכותל, והחזירו רבי שמואל בר נחמני אמר שלא ינהוג קלות ראש, וכן אתה מוצא באבות העולם כשהם מתפללים באימה הם מתפללים" תנח' בובר, וירא ט, עמ' 90. כאן התביעה היא "גילו ברעדה". יתר על כן, "כובד ראש" מתבטא כאן בעמידה זקופה המוכיחה יראת כבוד. מקורות אמוראיים נוספים מחמירים ברוח זו: "אין עומדין להתפלל כו', רבי ירמיה בשם רבי אבא, הבא מן הדרך אסור להתפלל, ומה טעם, 'לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין' ישעיה נא כא. רבי זריקן רבי יוחנן בשם רבי אלעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי: המיצר אסור להתפלל... תני, לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטילין אלא מתוך דבר שלתורה" ירו', ח ע"ד. כאן נאסרה תפילה הבאה מתוך טרדה, ונאמר במפורש שיש להתפלל מתוך דברי תורה. בפרק הקודם מ"ה שנינו שהרוכב בדרך יכול להתפלל תוך כדי רכיבה, או לכל היותר עליו לרדת מהחמור, ואילו במדרש כבר נאסר להתפלל אפילו בתום המסע, ועל אחת כמה וכמה שאין להתפלל בזמן ההליכה בדרך. מגמת ההחמרה מהמשנה למדרש המצטט אותה ברורה ביותר.

4 לא בכל המקרים ניתן להצביע על התפתחות כרונולוגית. יש להניח שככל שהתפתח מעמד התפילה בציבור ונקבעו דפוסיו, כך נקבעו גם ההלכות בדבר ההכנות לתפילה. ברם מגמת ההרחבה מצויה כבר במקורות תנאיים, כפי שגם משמע מהמשך המשנה. מן הראוי להדגיש כאן את עמדתם של חכמים המשליטים את לימוד התורה גם על מעמד התפילה. לחכמים לימוד התורה הוא מרכיב מהותי בכל פעילות דתית. הם כוללים ומכלילים את התפילה בכל מעמד ובכל שעה אפשרית, וכך נכלל הלימוד כהכנה חיונית לתפילה עצמה.

5 שתי ההלכות הבאות, וכן העדויות מסוף הפרק, מצטרפות למכלול המעיד על קבוצה זו של חסידים ראשונים. בחסידים עסק בהרחבה ספראי בסדרת מאמרים שמשנתנו תפסה בהם מקום מרכזי. נפתח בסקירה קצרה על ה"חסידים".

6 החסידים הם חבורה של אישים שמייחסים להם חסידות מיוחדת ומעשי נסים. החסידים פועלים בדומה לאנשי הקודש המוכרים גם בחברה הנוצרית בכלל, ובחברה הנוצרית הכפרית בסוריה בפרט. הם מרפאים חולים, מורידים גשמים ומחלצים את בני העם מצרות שונות. אמנם הם נזכרים בספרות חז"ל, עם זאת אין הם חכמים לכל דבר. יש להם הלכות מיוחדות. כך, למשל, במשנת ברכות מסופר על חנינא בן דוסא שאינו מפסיק בתפילתו אפילו כשנחש כרוך על עקבו, בניגוד להלכה, משום שהוא סומך על הנס, ובמקביל אינו מקבל את הנחיית חכמים באשר לפיקוח נפש להלן, בהמשך המשנה. יש להם גם משנה מיוחדת, "משנת חסידים", באשר להסגרת אנשים לשלטונות ירו', תרומות פ"ח ה"ד, מו ע"ב ועוד. לעתים הם מתוארים כמי שאינם שומרים את פרטי ההלכות כפי שדרשו חז"ל אבות דרבי נתן, נו"א פי"ב; נו"ב פכ"ז, עמ' 56, ואין הם מכונים בדרך כלל בתואר "רבי", אם כי עדי נוסח תנייניים השתבשו בכך. נוהגים מיוחדים שלהם מובלטים במקורות. חכמים מכירים בכוחם כמחוללי נסים, ואף אינם נמנעים מלפנות אליהם בעת צרה וצוקה. עם זאת בספרות נמצאת ביקורת על החסידים, והסתייגות מהם וממעשיהם שזורה בהערצה להם ולכוחם.

7 החסידים מתוארים כמי שמקפידים מאוד בעיקר בדינים שבין אדם לחברו, מרבים בתפילה ודוגלים בעניות כאידאולוגיה. תופעת החסידים הייתה בשיאה בתקופת התנאים ואילו בתקופת האמוראים הידיעות עליהם מתמעטות, ומצד שני עולה דמותם של חכמים מספר המתוארים כחכמים-חסידים, כגון רבי פנחס בן יאיר ורבי יהושע בן לוי. אלה כבר חכמים לכל דבר, אלא שמיוחסת להם התנהגות "חסידית". את העדויות על החסידים יש לקרוא וללמוד מזווית מיוחדת. החסידות מהווה נתיב אלטרנטיבי לעבודת ה', נתיב שחכמים העדיפו על פניו את נתיב עבודת ה' וקיום פרטני ונורמטיבי מדוקדק של מצוות. על כן המסורות על החסידים יש בהן גם ביקורת סמויה. המדיניות הכללית היא לא לפקפק בכוחם של חסידים אלא להדגיש שלימוד תורה הוא תנאי לחסידות, כפי שנדגיש להלן. אנו מציעים לקרוא חלק גדול מאזכורי החסידים כחלק ממגמה זו. עם זאת, ספרות חז"ל משמרת גם ידיעות אוטנטיות ומסורות חסידיות שאין עמהן פולמוס נגדי. זאת אחת העדויות למידה שבה ספרות חז"ל משקפת קבוצות שהיוו אופוזיציה מסוימת לדרכם של חכמים ולמנהיגותם.

8 כל הידיעות, המעשים וההלכות שנשתמרו על אותם החסידים מהוות חלק מספרות חכמים. הגם שניתן לזהות פרקים ממשנת חסידים שנשתקעה לעתים כלשונה בתוך הספרות, עדיין אין זה קולם העצמאי של החסידים עצמם, בדומה לספרות הסוד שהדים לה בספרות חז"ל, אך גם נמצאו כתביהם של אנשי הסוד עצמם, ואינה דומה ספרות עצמאית לספרות מעובדת על ידי השכבה המתחרה והמנצחת. קשה להבחין במתחים, וקשה עוד יותר לאבחן ולהעריך את מלוא משמעותם החברתית כשבידינו רק הראי הרבני. עם כל זאת, מן החומר שנשתמר ניתן לייחד לקבוצה זו כמה מילות מפתח וכינויים המאפיינים את חבריה, וכבר מנינו מתוכם שניים: "חסידים" ו"אנשי מעשה". ביטויים מובהקים אחרים המאפיינים אותם הם "יראי חטא", "דרך ארץ". בהקשרים מסוימים אין ספק שאכן אלו ביטויים מאפיינים, דא עקא שהם משמשים גם בלשון בית המדרש כתכונות חשובות, שלא בהקשר החברתי המובהק של החסידים. לעתים האבחנה בין שני תחומים אלה קשה או אף בלתי אפשרית, והספק מרובה על הוודאי. שתי מימרות תדגמנה היטב את הבעיה. הראשונה מופיעה בדיון אמוראי בתלמוד הבבלי משמו של רבי שמואל בר נחמני הארץ-ישראלי: "אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים" בבלי, יומא עב ע"ב, והשנייה, מימרתו של רבי הושעיא הארץ-ישראלי: "כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום, כל נגר שאין בידו ארגלייא שלו אינו נגר, שקפליות חנות-אוצר של תורה ביראת חטא, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו" שמות רבה, מ א. האם במקורן הן חלק עלום ממשנת חסידים התוקף את עולמם של חכמים, עולם של תורה שאין בו יראת שמים ויראת חטא, או שמא זו קריאה של חכמים לנהוג ביראת שמים ויראת חטא, ואולי השפעה של ספרות חסידים על ספרות החכמים?

9 לבסוף, ספק באיזו מידה היוו החסידים כקבוצה עילית חברתית בחברה היהודית. הם היו קבוצה מלוכדת ומובחנת, בעלת ייחוד פנים, אך לאו דווקא קבוצה מנהיגותית. עם זאת, בחלק מהמקורות אפשר להבין שאכן היו שראו בהם קבוצה מנהיגותית המורה לרבים את דרכם, כגון "צפה הקדוש ברוך והראהו למשה דור דור וחכמיו, דור דור ונביאיו, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ואנשי מעשה" תנא דבי אליהו זוטא, ו, עמ' 183; הרשימה כוללת למעשה חלק מקבוצות המנהיגות הדתית, והחסידים הם אחת הקבוצות הללו. החיבור "תנא דבי אליהו זוטא" מקורב לספרות החסידים, או שמשוקעים בו רבים מדבריהם, ולפיכך ספק אם מותר לראות במשפט המצוטט תיאור רֵאלי של החברה היהודית, או תביעה מצדם של חסידים לראות בהם קבוצת מנהיגות.

10 מאחר שהחסידים כבר זוהו כקבוצה מוגדרת בעלת השפעה בציבוריות היהודית בסוף ימי הבית, אין עניין לחזור ולהעלות את כל הקווים המאפיינים אותם, ונסתפק בסיכומם של הקווים החשובים למסגרת הדיון שלנו. חסידים מדגישים במשנתם את דרך הארץ, הווה אומר התייחסות לצורכי החברה ודאגה לנזקקים. משנתם החברתית עומדת ללא ספק בניגוד מודע למשנת החכמים שחרטה על דגלה את קידומה של התורה ותלמודה. אין לנו מדברי חסידים דברי תלמוד והלכה אלא נוהגי חסידות, משנה מוסרית ומעשי מרפא ומסירות נפש. תלמוד תורה תופס בעולמם מקום משני, אם כי איננו שומעים על הסתייגות מפורשת מלימוד תורה.

11 במעשים מספר חכמים מדגישים ש"אנשי מעשה", "יראי חטא" ו"חסידים" מסוגלים להגיע ל"מקומם" רק על בסיס לימוד התורה: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" משנה, אבות פ"ב מ"ה. מעשים אחרים מספרים על חסידים שנהגו בחומרות יתרות אך נכשלו מתוך שלא למדו די ולא עמדו על דברי תורה. כזה הוא הסיפור בחסיד מרמת בני ענת, הבא כהרחבה למשנת אבות, "ודלא שמש חכימייא קטלא חייב" מי שלא שימש חכמים חייב מיתה: "מעשה באחד כהן בכהן אחד חסיד ברמת בני ענת, והלך רבי יהושע לדבר עמו, והיו עוסקים בהלכות חסידים. וכיון שהגיעה עונתה של סעודה אמר לאשתו הביאי טיפה של שמן לתוך הגריסין. הלכה ונטלה את הפך מתוך הכירה. אמר לו רבי יהושע רבי! וכי הכירה טהורה היא. אמר לו החסיד וכי יש כירה טמאה ותנור טמא. אמר לו והרי הוא אומר 'תנור וכירים יותץ טמאים הם' ויקרא יא לה הא שיש תנור טמא וכירים טמאים... אמר החסיד לרבי יהושע רבי! כך הייתי נוהג כל ימי. אמר לו אם כך היית נוהג כל ימיך לא היית אוכל קדשי שמים כתקונן. אמרו חכמים ודלא שמש חכימייא קטלא חייב". ביטויים אלו של חכמים מוכיחים שהחסידים לא היו אנשי תורה מובהקים. הם הקפידו על שמירת הלכות, ואף החמירו בחלק מהן יותר מכפי שחכמים תבעו, אך הם מואשמים בכך שאינם חובשי הספסלים של בית המדרש.

12 אחד מן המאפיינים המובהקים של עולם החכמים במאות הראשונות הוא טיפוחן של הלכות טומאה וטהרה. מסיפורי החסידים מתברר שהחסידים, אם כי לא רק הם, לא היו שותפים מלאים לפעילות זו של חכמים. יתר על כן, הסתייגותם מהלכות מתחדשות של טומאה וטהרה מהווה מאיץ למעורבותם בין חלכאים ונדכאים, שכן המקפיד בטהרה חייב להיזהר במגעו עם כל ארחי פרחי, ואילו החסידים נמצאים מטפלים בכל נצרך, עני וחולה. הימנעותם מדיני טומאה וטהרה מהווה גורם במעמדם המוכר כעושי נסים ומתפללים בעלי שאר רוח בציבוריות העממית.

13 חסדים מתירים לעצמם שלא לקבל את ההלכה בדבר פיקוח נפש. הם מסתכנים לשם קיום מצווה וסומכים על הנס. הראיות הברורות לכך יובאו להלן, בפירוש משנתנו. במסגרת זו הם גם מחמירים ואוסרים על קיום יחסי משפחה בשבת, משום שיש בכך חשש פציעה, או מתוך רצון להתקדש בשבת.

14 המרכיב האחרון שנציין הוא אופייה המיוחד של התפילה החסידית. בספרות חכמים כמה וכמה עדויות על מעורבותם של חסידים בתפילה, ועל תפילתם החריגה. בידוע שבית הכנסת וסדרי התפילה מהווים נושא בעל חשיבות בעולמם של חכמים, והם מעורבים בהלכות בית כנסת ותפילה. נוהגי התפילה של חסידים משמשים מקור השראה לנוהגי תפילה לכלל הציבור, כפי שראינו וכפי שנראה במשנתנו. המאפיין המובהק של חסידים בתפילתם הוא ההתעלות המופלאה בתפילה, והתחושה שתפילתם בוקעת שערי שמים ומשיגה את מטרותיה בדרך ישירה ובלתי אמצעית, הווה אומר שבתפילתם הם מחוללים נסים, מרפאים חולים ומורידים גשמים. תחושה זו יש למתפלל החסידי להלן, אך מבחינה חברתית חשובה יותר העובדה שהציבור מכיר בכוחם המופלא להתפלל ולהיענות מידית. ההתעלות בתפילה נושאת בכנפיה את עדיפותו של החסיד על פני החכם בשעת משבר ומצוקה, כך שכשכלו כל הקִצים, וכל הלכות תענית המקובלות על החכמים והציבור לא עזרו, הציבור פונה לחוני המעגל שיתפלל על עצירת גשמים.

15 אנו מכירים דמויות חסידיות אחדות, רובן מסוף ימי בית שני, כגון חוני המעגל וחנינא בן דוסא. מאוחר יותר אנו מוצאים חכמים שהם גם חסידים, כרבי יהושע בן לוי, וחסידים הקרובים לחכמים, כגון רבי פנחס בן יאיר. בהמשך ימי התנאים ובתקופת האמוראים העדויות על חסידים מתמעטות ונראה שהתופעה דעכה, או שלפחות הם נדחקו לשוליים וחז"ל התעלמו מהם. אולי מותר לנסח ולומר שהם השתקעו בתוך עולמם של חכמים וחדלו להיות קבוצה בעלת מאפיינים ייחודיים.

16 חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום – חסידים אלו מקבלים את המשנה, אך מרחיבים אותה בהרבה. הם מקדישים זמן ניכר לפני התפילה כהכנה לה. זו אחת הדוגמאות המובהקות למרכזיותה של התפילה בעולמם של חסידים. בתלמוד הבבלי מרחיבים את ההלכה: "ואמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו, שנאמר 'אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך'. תניא נמי הכי: המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו... תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם – תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת" בבלי, לב ע"ב. רבי יהושע בן לוי אינו חכם ככל החכמים, אלא חכם המקורב לחוגי החסידים; אליהו הנביא מתגלה אליו ודורש ממנו לנהוג כנדרש במשנת חסידים, ומסופרים עליו מעשי נס ותפילה מעטים, כמקובל אצל חסידים.

17 רבי יהושע בן לוי תובע לשהות גם אחרי התפילה שעה. התלמוד שואל על כך כיצד למדו תורה וכיצד עבדו, ומסביר כי הלכה זו אפשרית רק בחסידים הזוכים לסיוע נסי: "מלאכתן מתברכת". מבין השיטין אנו שומעים ביקורת על הנוהג החסידי והסתייגות ברורה ממנו. בסופו של דבר אין התלמוד מסתייג מהנוהג החסידי עצמו, אך רומז לכך שהוא נועד לחסידים בלבד ולא לציבור הרחב. לאבחנה זו של קבלה והסתייגות מנוהגי החסידים נשוב להלן.

18 המשנה ממשיכה בשתי הלכות חסידיות נוספות בנושא התפילה שאינן קשורות להלכה הקודמת.

19 ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק – הלכות אלו הן בניגוד ברור להלכה של חז"ל. ההלכה השנייה היא מצב ברור של פיקוח נפש, ולפי ההלכה ברור שיש להפסיק בתפילה ולברוח מהנחש, או להניסו. גם ההלכה הראשונה תמוהה: הרי לעיל למדנו שמותר להפסיק אפילו בקריאת שמע בשביל להשיב שלום מפני הכבוד ומפני היראה.

20 התלמוד הבבלי חש כמובן בשאלות אלו ומנסה לפשר: המלך כאן הוא מלך ישראל והנחש כאן הוא נחש שאינו מאיים, אבל עקרב הוא מסוכן ויש להפסיק את התפילה בגללו. שני הסברים אלו דחוקים ביותר: אם אכן נחש אינו מאיים ואם הוא נחש שאינו נושך – מה הרבותא בכך שאין להפסיק את התפילה בגללו? יתר על כן, מן המקבילות מוכח שפירוש מצמצם זה של המשנה אינו רֵאלי.

21 בתוספתא מסופר: "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ונשכו ערוד ולא הפסיק. הלכו תלמידיו ומצאוהו את הערוד מת על פי חורו. אמרו אילו אוי לו לאדם שנשכו ערוד, ואילו ואוי לו לערוד שנשכו לבן דוסא" תוס', פ"ג ה"כ; ירו', ט ע"א; בבלי, לב ע"ב. אם כן, הערוד מסוכן עד למאוד. יתר על כן, הסיפור מדגים את ההלכה של המשנה כחלה על חסיד מובהק ומפורסם. בסיפור אחר באותה סוגיה בתלמוד הבבלי מסופר על חסיד שלא נתן שלום לשר נכרי, וניצל, ושוב מדובר בשר נכרי ולא במלך ישראל.

22 אם כן, ניתן לסכם ולומר שכל ההלכות במשנה הן מהלכות חסידים, והן בניגוד להלכה של חכמים. מסקנה זו מובילה למסקנות נוספות שטרם ניתנה הדעת עליהם. נפתח בצד הספרותי. שתי ההלכות האחרונות אינן קשורות לנושא של המשנה. הן הובאו בגלל ההלכה הראשונה. נראה אפוא שהן היו ערוכות, כולן יחד, במשנה קדומה כלשהי שסדרה את הלכות חסידים. ייתכן אפילו שזו משנה שנערכה על ידי חסידים, או שאספה את ההלכות של ה"אחרים" שאינם חלק מחבורת בית המדרש. זאת ועוד. בזמנו הייתה מתיחות מסוימת בין חסידים וחכמים; במתיחות זו נעסוק גם במשנה האחרונה בפרק זה וכן במשנה האחרונה של הפרק השמיני במסכת תרומות. באותו שלב הועמדו הלכות החסידים כראויות לגינוי, בבחינת "אם כך היית נוהג כל ימיך לא היית אוכל קדשי שמים כתקונן". ברם, כל תופעת החסידים דעכה בהמשך ימי התנאים. כבר הערנו שבימי האמוראים גושר הפער שבין חכמים וחסידים, החסידים התמעטו, וכמה מהם השתלבו בבית המדרש. בשלב זה ניתן היה לשלב את תורתם בספרות חז"ל. לעיל, בפרק הקודם, עמדנו על התופעה שדברי פולמוס וכתבים כיתתיים מאבדים מחריפותם. במצב זה ניתן לשלבם בספרות הזרם המרכזי ולטשטש את אופיים הכיתתי. דוגמה לכך היא ספר "חמדת הימים": זהו ספר שנכתב על ידי חוג שבתי צבי במאה השש עשרה, אך ברבות הזמן נקלט בספרות היהודית הממסדית וכיום הוא המקור החשוב ביותר למנהגי ט"ו בשבט.

23 אם כן, הרי שבסוף תקופת התנאים בזמן עריכת המשנה כבר תמה המתיחות עם החסידים. אלו השתלבו בחברת בית המדרש, ועתה ניתן היה לאמץ את תורתם כמקור השראה וכביטוי ליראת שמים, גם אם לא כנוהג הלכה למעשה.