משנת ארץ ישראל על משנה בכורות ו׳:ח׳

8 לפי כתב-יד קופמן

9 נשבר עצם ידו ועצם רגלו אף על פי שאינו ניכר – שאינו מום בגלוי. בשבר כזה ניתן לטפל באופן תאורטי, ברם בתנאי שדה והיגיינה נמוכים הטיפול בלתי אפשרי. שבר שאינו ניכר הוא שבר בעצם או במפרק וגורם לגדי לצליעה ולכאב. מומין אלו מנה איילה ביבנה – איילה היה המומחה ביבנה שהרשו לו לקבל שכר על הבדיקה פ"ד מ"ה, והודו לו חכמיו – בעדי הנוסח הטובים "חכמים", ועוד שלשה הוסיף – והם מנויים להלן, אמרו לו לא שמענו את אלו – במימרה זו בולט משקל המסורת. המומים נבדקים לא לפי מידת השפעתם אלא רק לפי המסורת. ואכן חלק גדול מאלו שנמנו כאן אינם חשובים לחיי הבהמה בפועל, ובכל זאת הם נחשבים למום. שלושת המומים הם: אלא שגלגל עינו עגול כשלאדם – בהמה שעינה עגולה במקום אליפטית, פיו דומה לשלחזיר – פיו של החזיר קטן, שניטל רוב המדבר שללשונו – של לשונו; החלק הגדול של הלשון, כך שאינו יכול "לדבר". בהמה אינה מדברת, והדימוי הוא לאדם. ובית דין שאחריהם אמרו הרי אלו מומין – הקלו על הכוהנים.

10 ההלכה שברישא מיוחסת בתוספתא לרבי יוסי בן המשולם, מחברי "קהלא קדישא דבירושלים", מתלמידי רבי מאיר, כלומר בסוף דור אושא או דור רבי לעיל פ"ג מ"ג. בית הדין שאחרים מזוהה אף הוא: "...ושנטל רוב הלשון ורבי חנינא בן אנטיגנוס אמר רוב המדבר בלשון. בית דין שאחריהן אמרו הרי אלו מומין" תוס', פ"ד הי"א, עמ' 539. אם כן, משנתנו היא מדור אושא ובית הדין שאחריהם הוא מדור רבי. כפי שכבר אמרנו לעיל, גם רבי יוסי בן המשולם וגם רבי חנינא הם מראשי הדוברים בנושאי בכורות לעיל פ"ו מ"ג. רבי חנינא עצמו היה כוהן.

11 שאלת הדימוי לאדם עלתה במהלך דיוננו. הדיונים מעידים על הכרת הבהמה, אך הדימויים הם כשל אדם. כך היה במונחים "אשך", "עינו עגול כשלאדם" וכו'. תופעה זו נפגוש גם במסכת נידה. חכמים הכירו את האנטומיה של האישה במידה רופפת, אבל הביטויים והתיאורים הם בלשון התיאור האנטומי של הגבר שהיה מוכר לכל התלמידים. הלשון הגברית מסתירה לעתים תיאורים בלתי מדויקים, ולעתים היא רק עניין של ניסוח.