משנת ארץ ישראל על משנה ביצה ב׳:ב׳

2 חל – יום טוב, להיות לאחר שבת – המשנה דנה בהכנה משבת ליום טוב. לכאורה ברור שאסור להכין משבת ליום טוב, ברם המדובר בפעולות שמותר לבצען בשבת לגופן. כל האיסור, או חשש האיסור, נובע מכך שהמעשה נועד לצורך יום טוב, אך אם היה לצורך גופו היה מותר לכתחילה. המדובר בנוהג מקובל להיטהר ברגל. אנו שומעים על נוהג זה בהקשר הטבעי של עלייה לרגל. לצורך העלייה לרגל בחג טיהרו אנשים את עצמם וטבלו בערב החג, אף אם היו טהורים קודם לכן. הנוהג להיטהר לחג מופיע גם שלא בזיקה למקדש. רבי יצחק קובע "חייב אדם לטהר את עצמו ברגל" בבלי, ראש השנה טז ע"ב. הספרי דורש: "...לרבות שאר כל המיטמאין שיראו קודם לרגל" ספרי זוטא, נשא ה ב, עמ' 229, וכן בסדרת מקורות אחרים תנאיים ואמוראיים, שאין לזקקם דווקא לימי הבית. במקורותינו נזכרת גם היטהרות לשבת, אך ברור כי התופעה רווחה יותר לקראת החגים. הרקע הרֵאלי ברור. חז"ל ראו בשמירת טהרה בכל ימות השנה מצווה, ועבור רבים היה זה נוהג ראוי שקיימוהו הלכה למעשה. ברם, הקשיים בשמירת טהרה רבים ביותר. על כן בחרו רבים לרכז את המאמץ בערבי החגים, ולשמור על מצוות הטהרה לפחות בימים אלו.

3 בית שמי אומרים מטבילים את הכל מלפני השבת – מעיקר הדין מותר להטביל כלים בשבת, אם אין בכך משום עברה על דיני טלטול. כמו כן מותר לאדם לטבול בשבת לטהרתו ומותר גם להתרחץ בשבת, וחכמים הטילו מגבלות רק על ההתנגבות או על ההתעמלות בבית המרחץ משנה, שבת פכ"ב מ"ו. נראה שמדובר בטהרה לצורך יום טוב, כלומר אין מדובר בכלי שנטמא בטומאת שבעה והגיע זמנו להיטהר בשבת. כלי כזה מותר לטבול ולטהר בצורה מסודרת בשבת עצמה. ברם, כאן מדובר על טבילה בשבת לצורך החג, ובית שמאי אוסרים זאת משום שיש בכך הכנה מקודש לחול, ובית הלל אומרים כלים מלפני שבת – "כלים" בלשון חכמים הם בדרך כלל בגדים, אך ההלכה חלה גם על כלי מתכת. בירושלמי אף מקילים לטבול כלים קטנים, כלומר האיסור הוא רק על טבילת כלים גדולים. כמו כן מערים אדם וטובל את עצמו עם בגדיו, ואדם בשבת – אדם חייב תמיד להיות טהור. אמנם אין זו הלכה חד-משמעית, אך כידוע החילו חכמים את תביעות הטהרה על כל אדם וסברו שראוי לו לאדם שיהא טהור. על כן מותר לו לטבול בשבת גם אם נעשה הדבר לקראת יום טוב. כך מנמק הירושלמי: "שכן אדם טובל לקירויו בשבת" שם, ובבבלי: "אדם נראה כמיקר" יח ע"א. הירושלמי מתכוון לומר שאם הוא טמא טומאת קרי הוא טובל בשבת; הבבלי מתכוון לאותו הסבר, או שמא כוונתו שאדם מצנן את גופו בשבת.

4 הבבלי מנמק את האיסור לטבול כלים בגזרה שמא יטלטל או משום גזרות דומות, ובמהלך הסוגיה נערמת על הסבר זה סדרת קושיות. הסבר זה אופייני לבבלי. ראינו במהלך הפרק הקודם ובמבוא למסכת שהבבלי בוחר לנמק כמה וכמה איסורים ב"גזירה שמא...", שמא המעשה המותר יגרום לעברה צדדית כלשהי. בדרך זו הבבלי מגמד את המחלוקות העקרוניות. ההבדל בין התלמודים ברור. הבבלי מחפש שיטה הלכתית אחידה. מבחינה זו אין הבדל בין אדם וכלים; ההבדל הוא מעשי ולא משפטי. טבילת אדם היא תמיד גם לצורך הרגע, ואילו טבילת הכלי או הבגד אין לה ערך עצמי והיא נועדה רק ליום שבו ייעשה בחפץ שימוש. אין זה הבדל משפטי, אך הוא מוחשי ומובן על רקע חיי היום יום. לעומת זאת הירושלמי מוכן לקבל הבחנות שאינן משפטיות ואחידות. ההבדל הוא באופי של הנטבל שאדם רוצה גם לטבול להנאה ולקירור. במבוא למסכת עמדנו על כך שאנו מצפים למערכת הלכתית שאינה אחידה תמיד מבחינה משפטית, ומשנתנו היא דוגמה נוספת לכך.