משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא ו׳:ה׳

5 עפ”י כתב יד קופמן

6 השוכר את החמור להביא חיטים והביא שעורים – באותו משקל. המשקל זהה אבל הנפח של המטען שונה, או שהנפח זהה אבל המשקל שונה. תבואה והביא תבן חייב – התבואה שוקלת הרבה יותר מהתבן, כלומר אותו משקל מתבטא בנפח רב בהרבה. הנתון העיקרי הקובע את ההלכה הוא שהמשקל של החיטים זהה לזה של השעורים. נתון זה איננו אמור במפורש, אבל הוא פשוט, שכן אם המשקל שונה ודאי שהשוכר נחשב ל"משנה". החידוש הוא במשפט הבא: שהנפה קשה במשואיי – תוספת נפח היא כתוספת משקל, וזו הפרה של תנאי החוזה. אם הבהמה מתה עלינו להניח שמותה נגרם עקב השינוי. במשנה הדין "חייב", ושוב איננו יודעים חייב במה – חייב לשלם לבעלים למשכיר יותר כסף, חייב לפצות את המשכיר רק אם החמור מת?

7 בבבלי מובאת מחלוקת אמוראים האם יש לגרוס שהנפח קשה כמשאוי כמו שינוי במשקל או שהנפח קשה למשאוי הנפח נחשב כתוספת למשקל. בכל עדי הנוסח "כמשוי", חוץ מ-ש דפוס שונצינו ונוסחאות גאונים הגורסים "למשאוי". הגמרא מסבירה שיש הבדל הלכתי בין שני האמוראים, כמפורש בטבלה:

8 לפי התוספתא סטייה בנפח היא כסטייה במשקל, ולפי המשנה אם הנפח נשאר והמשקל השתנה מעט פטור. לאמיתו של דבר אילו היו דברי אביי לחוד ניתן היה להסבירם כתוספתא וכרבא, אבל אם אביי ניסח את דבריו כניגוד לרבא ולברייתא שבתוספתא הרי שמתבקש הבדל הלכתי כמות שהצענו. אבל אפשר שאביי שנה את דבריו לעצמם ללא קשר לניסוחו של רבא, והוויכוח בין האמוראים במקורו איננו הלכתי אלא סגנוני.

9 להביא ליתך – לתך הם 15 סאה, 180-150 ליטר, חיטים והביא ליתך שעורים פטור – הנפח אותו נפח והשעורים שוקלות פחות, כך שלחמור היה קל יותר, ואם הוסיף על משואו חייב – זו אמירה כללית, אותו נפח בתוספת משקל הוא הפרה של החוזה, וכמה יוסיף על משואו ויהי חייב – מהי חריגה מותרת? סומכס אומר משם רבי מאיר סאה לגמל ושלושת קבים לחמור – הבבלי מפרש שהחמור נושא "לתך", שהוא כאמור 15 סאים שלושה קבים הם חצי סאה, והחריגה היא באחד חלקי שלושים. הגמל נושא שלושים סאה פי שניים מחמור, וחריגה היא בסאה, כלומר גודל החריגה באחוזים זהה 3% בערך. בירושלמי יא ע"א: "תני כמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום רבי מאיר, סאה לגמל וג' קבין לחמור, קב לכתף וג' סאין לעגלה, וספינה לפי מה שהיא". התלמוד מוסיף אפוא שהכתף נושא על כתפו 30 קבין חמש סאין, 65-50 ליטר, ובחיטין 43-35 ק"ג. העגלה נועדה להוביל 90 סאה 1,300-900 ליטר, פי שלושה מגמל. ואכן העגלות הרומיות הוגבלו במשקל שמותר להן לשאת, והחוקרים נחלקו מה סיבת ההגבלה. מכל מקום עגלה בעלת כושר נשיאה כזה היא עגלה גדולה במונחים רומיים.

10 עלות השינוע

11 נתונים

12 • למשפחה הגרעינית מפרנס אחד;

13 • משפחה גרעינית כוללת גבר, אישה, שני ילדים ונסמך אחד זקן;

14 • המשפחה הגרעינית צורכת 2.5 קב ליום חצי קב לאיש – כתובות פ"ה מ"ח; פאה פ"ח מ"ה, וראו פירושנו להן;

15 • חמור צורך קב ליום;

16 • בשיירה שלוש חמורים והיא נושאת מטען של 270 סאה להלן פ"ו מ"ה;

17 • עלות השינוע תזונת חמורים ועוד תזונת המשפחה כפול שניים 11 סאה;

18 • מסקנה: עלות השינוע למרחק חצי יום 11:270 סאה = 4.1%.

19 בתוספתא אותה הלכה אבל המונחים שונים במקצת, ויחד עם המשנה הם מבהירים את המונחים: "השוכר את החמור להביא לתך חטין והביא שש עשרה שעורים, פטור, ואם הוסיף על משאו, חייב. וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סמכוס אומר משם רבי מאיר קב לכתף, שלש סאין לעגלה, וספינה לפי מה שהיא. השוכר את החמור להרכיב איש, לא ירכיב אשה, אשה, מרכיב איש. להרכיב אשה, מרכיב אשה עליה בין מעוברת ובין מניקה" פ"ז ה"י; בבלי, עט ע"ב. לתך הוא 15 סאה ולכן תוספת של סאה בנפח איננה עילה להפרת החוזה, מכיוון שהמשקל לא גדל. אנו לומדים מכאן מה סברו חכמים על היחס בין משקל חיטים למשקל שעורים. לפי בדיקה שערכנו 0.7 ק"ג גרעיני חיטים בערך הוא שווה ערך לליטר, וליטר שעורים משקלו פחות ב-6%. עוד אנו לומדים פרט מאלף על ההבדל בין איש לאישה. האיש שוקל יותר, אבל האישה יושבת ושתי רגליה בצד אחד של החמור, לשמור על צניעותה איור 24, ולכן נשיאתה קשה יותר לחמור. מעניין שהמשנה מדגישה ש"אישה" היא כל אישה, אבל הבדלי המשקל הם עקב היריון ולא עקב השמנה, או נכון יותר השמנה אינה נמדדת.

20 העיקרון של חריגה של אחד חלקי שלושים שנוי במפורש רק בתלמוד הבבלי פ ע"א, אבל הוא משולב יפה בתוספתא שישית = אחד חלקי חמישה עשר. זו חריגה מותרת, וחריגה של שישית אסורה. אבל רק בבבלי השיעור מפורש.

21 משתי המשניות האחרונות אנו לומדים שנהוג היה לשכור חמור יחד עם החמר. החמור נשא את המשא, והחמר חימר אחריו. בתוספתא ובמקבילות מצויות הלכות מפורטות מה רשאי החמר לשאת על החמור כציוד אישי שלו ומה רשאי בעל הבית להוסיף על המשא המתוכנן כציוד אישי של בעל הבית פ"ז הי"א. על סמך משנה זו פירשנו את המשנה לעיל פ"א מ"ב.

22 גם בתוספתא אין הסבר מה השוכר חייב.