משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא ו׳:ב׳

2 עפ”י כתב יד קופמן

3 השוכר את האומנים וחזרו בהן ידן לתחתונה – במשנה הקודמת דובר על מצב שאין תחליף לאומנים אלו ובעל הבית מפסיד. רק הברייתא בתוספתא העלתה את המקרה הפשוט שבעל הבית נאלץ לחזור בו, המקרה שחסר היה ברשימה שבתוספתא, והוא המקרה שהאומנים התחרטו ובעל הבית יכול להשיג בקלות פועלים במקומם. ואם בעל הבית חזר בו ידו לתחתונה – כמו ששנינו בתוספתא למשנה הקודמת, וכל המשנה ידו לתחתונה וכל החוזר בו ידו לתחתונה – מְשנה מתנאי ההסכם או חוזר בו מכל העבודה. משמעות המונח "ידו על התחתונה" שנויה במחלוקת בתוספתא שציטטנו בפירוש המשנה הקודמת. יד בעל הבית על התחתונה הוא שנותן להם שכר מלא על מה שעשו, ושכר על מה שמנע מהם לעשות; המחלוקתהיא האם נותן להם שכר מושלם כמו שהבטיח, או שכר בטלה, שהוא נמוך יותר בבא קמא פ"ח מ"א. בתוספתא זו מחלוקת תנאים, והבאנו גם מחלוקת דומה של אמוראים בנושא. ברור שמבחינה הלכתית יש הבדל גדול בין המקרים במשניות השונות. במִשנה א הטעו זה את זה והפיצוי הוא שכר מינימלי פועל בטל, ובמקרה השני אחד שינה ולכן עליו לפצות בשכר ראוי יותר.

4 לפי ההסבר הראשון בבבלי במשנה הראשונה מדובר בפועלים שהטעו זה את זה ולכן המשנה השנייה שונה לחלוטין.

5 לפי ההסבר השני גם במשנה הראשונה מדובר בכך שאחד הצדדים חזר בו, וכפשוטה משנתנו סותרת את קודמתה במשנה הראשונה אין החזר כספי אין אלא תרעומת ובמשנתנו יד המשנה על התחתונה. ניתן לתרץ את המקרים בשיטת "הכא במאי עסקינן": משנה א עוסקת במצב שיש פועלים אחרים ולכן לא נגרם נזק של ממש בגלל ה"חזרה", ובמשנה ב מדובר במצב שכתוצאה מה"חזרה" נגרם נזק בעין. כך הסבירה התוספתא: "במי דברים אמורים בדבר שאינו אבד, אבל בדבר שהוא אבד שוכר עליהן או מטען. כיצד, אומר לו סלע פסקתי לך, הריני נותן לך שתים. הילך ושב ושכור ממקום אחר, בא ונוטל מזה ונותן לזה. במה דברים אמורים בזמן שפורק עליו במקום שאינו מוצא לשכור, אבל ראה חמרין ממשמשין ובאין ואמר לו צא ושכור אחד מאילו, אין לו עליו אלא תרעומת" פ"ז ה"א. כך כנראה תירץ גם ההסבר השני בבבלי. בתוספתא מהלך כזה הגיוני, הוא מופיע במפורש כהגבלה ושוני מהמשנה הקודמת. אבל במשנתנו הסבר כזה קשה, שכן עיקר ההבדל בין המשניות אינו כתוב במשנה.

6 ניתן אפוא לקבל את הסבר הבבלי רק אם נבין שהמשנה תלויה בעריכת התוספתא וקיצרה אותה כך שנוסח המשנה בעצם סותר את עצמו. גם אם המשנה תלויה בתוספתא עדיין נוסח המשנה קשה.

7 כפי שכתבנו במבוא, לדעתנו נוסח המשנה במשנת נזיקין איננו זה שמוצג בתוספתא. עלינו להסביר אפוא שאכן המשניות סותרות, והתוספתא ניסתה לפשר ביניהן באותה שיטה תלמודית שתיקרא בעתיד בתלמוד הבבלי "הכא במאי עסקינן".

8 לפי הסברנו המשנה הראשונה עוסקת בהטעיית שכר ומשנתנו בחזרה, ולפיכך הן עוסקות במקרים שונים, ואם משנה א עוסקת בחזרה הרי שבאמת היא חולקת על משנה א.

9 כיצד מתבטאת ההלכה שיד האומנים על התחתונה? אולי שיכול שלא לשלם על מה שעשו, או להטעות אותם ולהבטיח שכר גבוה יותר, ולא לשלמו, או אולי אף לתבוע מהם פיצויים?

10 למרות המשנה הברורה המציגה שוויון בין בעל הבית לפועלים, בספרות האמוראים מצויות עמדות שונות. בירושלמי יא ע"א: "רב אמר 'כי לי בני ישראל עבדים', אין ישראל קונין זה את זה. אמר רבי יוחנן עבד עברי היא מתניתא. על דעתיה דרב בין פועל בין בעל הבית יכול לחזור בו. על דעתיה דרבי יוחנן פועל יכול לחזור בו ולא בעל הבית". לפנינו מחלוקת הלכתית ומחלוקת דרשנית. המחלוקת ההלכתית היא האם האומן להתחרט, והמחלוקת הדרשנית היא האם הפסוק האוסר להתעמר בעבד מדבר על שכיר או על עבר עברי. אם הפסוק מדבר על עבד הרי שהשכיר רשאי לחזור בו, וההלכה מגינה על החלש לשכיר זכות שביתה, וכששבת פטור מהנזק שנגרם למעביד, ואם הפסוק עוסק בשכיר אזי השכיר איננו רשאי לחזור בו, וזו דעת המשנה שלנו משנה ב. המחלוקת ההלכתית מנוסחת בצורה לא-משפטית. השאלה המשפטית היא: האם רשאי לחזור בו? אין בה דיון כמו במשנה, מה דינו של החוזר בו. הרי בפועל אי אפשר להכריח את בעל הבית לתת להם לעבוד, ואי אפשר לקשור בכוח את האומנים לעבודה שהבטיחו. על כן המשנה והתוספתא לא עסקו בשאלות העקרוניות אלא רק בשאלה מי חייב לפצות, ואיזה סוג תשלום חייב בעל הבית השוכר לתת. המחלוקת בירושלמי מעלה את השאלה העקרונית האידיאית ולא את התוצאות המעשיות ממנה. עם זאת ברור שמשנתנו קרובה יותר לדברי רבי יוחנן שוויון בין הצדדים. התוספתא שציטטנו במשנה הקודמת מעניקה לאומנים יתרון מסוים על בעל הבית, אך רק בדברי רב באה לידי ביטוי מדיניות שהיום היינו רואים אותה כ"סוציאליסטית", המשמרת ביתר תקיפות את זכויות העובד.

11 בבבלי מוצע כיוון הפוך: "א. תני תנא קמיה דרב: נותן להם שכרן משלם. אמר ליה, חביבי אמר: אילו אנא הואי לא הוה יהיבנא להן אלא כפועל בטל, ואת אמרת נותן להם שכרן משלם! והא עלה קתני: אינו דומה הבא טעון להבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל! לא סיימוה קמיה. איכא דאמרי: סיימוה קמיה, ב. והכי קאמר: חביבי אמר: אי הואי אנא לא הוה יהיבנא ליה כלל, ואת אמרת כפועל בטל" עו ע"ב. בסוגיה זו קיים גם חילוף נוסח, אך לא נדון בו.

12 לפי הנוסח שלנו התנא במשנה עסק כנראה במקרה שהמעביד חוזר בו, נותן לו שכרו משלם מושלם – כלומר את השכר המלא. רב מציע שייתן רק שכר כפועל בטל. אם כן לדעת האמוראים הגרסה במשנה שלנו מוטעית ובעל הבית חייב לשלם רק תשלום חלקי כפועל בטל, או אפילו לא לשלם כלל. הדיון טכני, אבל התוצאה החברתית ברורה. שתי המשניות מציגות כפשוטן וכנוסחתן אצלנו שוויון פורמלי בין המעביד לשכיר. אמוראי ארץ ישראל מציעים מדיניות המקילה על השוכר בטענה שיש לו זכויות יתר. הוא אומנם התחייב לעבודה, אך איננו חייב לעמוד בהתחייבותו. רק לעבד אסור להתחרט, ולא לבן חורין. הבבלי מציע מדיניות הפוכה שבה למעביד זכויות יתר.

13 מדיניות זו של יתרון המעביד מופיעה גם באחד המעשים בהמשך הבבלי שם. מן הראוי להעיר שסוגיית הבבלי, כמות שהיא לפנינו, איננה הנוסח היחיד. יש בה נוסחאות אחרות, ולא נרחיב בכך. במקביל מופיעה בתלמוד הבבלי גם האמירה שאנו מכנים אותה "סוציאליסטית": "והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום! וכי תימא: שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות, ומי שאני ליה? והתניא: השוכר את הפועל, ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה, אם שכיר הוא נותן לו שכרו..." עז ע"א. רב נוקט עמדה של יתרון לפועל השכיר, והבבלי מנסה לתרץ תירוץ הרמוני שכמובן מעקר את החידוש מגישתו החברתית.

14 מיהו "כל המְשנה"? על כך משיבות המשניות להלן. בתוספתא מובאות גם כמה דוגמאות בעלות מגמה שונה: "1. השוכר את הספינה ופירקה עליו באמצע הנמיל, אין לו עליו אלא תרעומת. 2. השוכר את הפועל ומת לו מת, או שאחזתו חמה, הרי אילו שמין לו. כיצד שמין לו? אם היה שכיר חודש נותנין לו לפי שכירותו. קבלן נותנין לו לפי קבלנותו. השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום, והלך ולא הביא, נותן לו שכרו משלם" פ"ז ה"ב-ה"ג. המקרה הראשון הוא מצב של דבר שאינו אבד אך יש בו נזק גדול. הספינה כבר טעונה, ועתה בעל הספינה פורק את הסחורה ומשאיר לבעל הבית לדאוג לעצמו לספינה אחרת. בשביל בעל הבית מקרה כזה איננו כסתם פועל המתחרט בבוקר וניתן למצוא לו מחליף. עליו לטרוח למצוא ספינה הולמת, ואף על פי כן המְשנה אין ידו על התחתונה. המקרה השני הוא הפסקת עבודה מאונס של הפועל, ובעל הבית משלם לו "שכרו מושלם", כרבי דוסא בתוספתא פ"ז ה"א שציטטנו בפירוש המשנה הקודמת. מפתיע עוד יותר המקרה של שליח שעשה את המאמץ אך לא מילא את השליחות, ואף על פי כן בעל הבית צריך לשלם את שכרו "מושלם". ההלכה הראשונה חולקת על משנתנו וקובעת שהמשנה אין ידו על התחתונה, וההלכה השנייה מרחיבה את גישתו של רבי דוסא בהלכה א, מרחיבה עד כדי קיצוניות.

15 כמו כן: "3. השוכר את הפועל להביא קנים ודוקרנים לכרם, והלך ולא הביא, נותן לו שכר משלם. 4. השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודרמסקנות לחולה, והלך ומצאו שמת, או שהבריא, לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך, אלא נותן לו שכרו משלם" תוס', פ"ז ה"ד. מקרה 3 הוא כמקרה 2 לעיל, והמקרה הרביעי הוא יחסית פשוט וברור. אומנם בעל הבית אינו צריך את מה שעשה הפועל, אבל הפועל מצידו עשה את שליחותו כהלכה, וברור שיש לשלם לו.

16 המשנה מדברת על רק על שני מצבים – משלם או אינו משלם. בתלמודים עולה הצעה גם של תשלום חלקי, וכמה ניסוחים לה:

17 פועל בטל לעיל פ"ב מ"ט – כפשוטו זה שכר מינימלי. בבבלי עולה הצעה: "בטל של אותה מלאכה", שהוא שכר הצמוד לכושר התעסוקה והרווחיות של היחיד לעיל לא ע"ב ומקבילות רבות. לעיל ציטטנו את דיון הבבלי בנושא.

18 כאמור, לפי הנוסח שלנו התנא במשנה עסק כנראה במקרה שהמעביד חוזר בו, נותן לו שכרו משלם מושלם – כלומר את השכר המלא. רב מציע שייתן רק שכר כפועל בטל, ולפי הנוסח השני המצב הפוך: לדעת רב המעביד אינו צריך לשלם כלל ראו לעיל. במהלך הדיון בירושלמי בקשר למקרה מסוים עולה הצעה אחרת:

19 נותן להן שכר הליכה וחזירה, ולא דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל, היושב בצל ליושב בחמה פ"ו ה"א, י ע"ד. כל אלה גוונים של שכר בטלה. נציין עוד שבדרך כלל ההליכה למקום העבודה היא על חשבון זמנו של הפועל ראו פירושנו להלן פ"ז מ"א, ואם העובדים לא יכלו לבצע את עבודתם בעל הבית נותן להם גם שכר הליכה, אבל לא "שכר משלם" מושלם.

20 כל התשלומים החלקיים הללו הם במידה שבעל הבית חזר בו וידו על התחתונה. אין במשנה פירוט כיצד מתבטא המצב שבו ידם של העובדים על התחתונה, האם כמו במשנה א שוכר עליהם או מטען, או שמא הם חייבים לשלם את הנזק שגרמו לו. דיונים על כך יש בתלמוד הבבלי למשנה הקודמת עח ע"א.