משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא 10 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא ד׳:ט׳

« משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא ד׳:ח׳ משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא ד׳:י׳ »

9 סנהדרין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ – הַלֵּךְ אַחַר חֲכָמִים לִישִׁיבָה. אַחַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְלוֹד, אַחַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִבְרוּר חַיִל, אַחַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לִפְקִיעִין, אַחַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְיַבְנֶה, אַחַר רַבִּי עֲקִיבָא לִבְנֵי בְרָק, אַחַר רַבִּי מַתְיָא לְרוֹמִי, אַחַר רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן לְסִיכְנִי, אַחַר רַבִּי יוֹסֵי לְצִיפּוֹרִי, אַחַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה לִנְצִיבִין, אַחַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַגּוֹלָה, אַחַר רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִים, אַחַר חֲכָמִים לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית.

9 בבא מציעא פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמַּחְלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר וְיָלְדָה, וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ וְיָלְדָה, זֶה אוֹמֵר: עַד שֶׁלֹּא מָכַרְתִּי, וְזֶה אוֹמֵר: מִשֶּׁלָּקַחְתִּי – יַחְלוֹקוּ. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְכֵן שְׁתֵּי שָׂדוֹת, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה. הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר: גָּדוֹל לָקַחְתִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – זָכָה בַּגָּדוֹל. הַמּוֹכֵר אוֹמֵר: קָטָן מָכַרְתִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – אֵין לוֹ אֶלָּא קָטָן. זֶה אוֹמֵר גָּדוֹל וְזֶה אוֹמֵר קָטָן – יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁהַקָּטָן מָכַר. זֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, וְזֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – יַחְלוֹקוּ.

9 עבודה זרה פתח ↗

וְעוֹד תַּנְיָא: אֵין מוֹכְרִין לָהֶם לֹא זַיִין וְלֹא כְּלֵי זַיִין, וְאֵין מַשְׁחִיזִין לָהֶן אֶת הַזַּיִין, וְאֵין מוֹכְרִין לָהֶן לֹא סַדָּן וְלֹא קוֹלָרִין וְלֹא כְּבָלִים וְלֹא שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד כּוּתִי.

10 בבא מציעא פתח ↗

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כׇּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים, כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָא אָמְרַתְּ, דְּחָזֵינָא לֵיהּ דְּאָזֵיל סוּמָּקָא וְאָתֵי חִוּוֹרָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: בְּמַעְרְבָא בְּמַאי זְהִירִי? אֲמַר לֵיהּ: בְּאַחְווֹרֵי אַפֵּי, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה.

11 שבת פתח ↗

דְּאִי בָּעֵי מְפַקַּע לֵיהּ וְשָׁקֵיל! בְּנִסְכָּא. וְכֵיוָן דְּאִיכָּא שְׁנָצִין, מַפֵּיק לֵיהּ עַד פּוּמֵּיהּ וְשָׁרֵי וְשָׁקֵיל, וּשְׁנָצִין אֲגִידִי מִגַּוַּאי! דְּלֵיכָּא שְׁנָצִין. וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּאִית לֵיהּ, וּמְכָרְכִי עִילָּוֵיהּ. וְכֵן אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקוּפָּה מְלֵאָה קִישּׁוּאִין וְדִלּוּעִין, אֲבָל מְלֵאָה חַרְדָּל — חַיָּיב. אַלְמָא קָסָבַר אֶגֶד כְּלִי לָא שְׁמֵיהּ אֶגֶד. אַבָּיֵי אֲמַר: אֲפִילּוּ מְלֵאָה חַרְדָּל — פָּטוּר, אַלְמָא קָסָבַר אֶגֶד כְּלִי שְׁמֵיהּ אֶגֶד. קָם אַבָּיֵי בְּשִׁיטְתֵיהּ דְּרָבָא, קָם רָבָא בְּשִׁיטְתֵיהּ דְּאַבָּיֵי, וְרָמֵי דְּאַבָּיֵי אַדְּאַבָּיֵי, וְרָמֵי דְּרָבָא אַדְּרָבָא. דְּאִיתְּמַר: הַמּוֹצִיא פֵּירוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אַבָּיֵי אָמַר: בַּיָּד — חַיָּיב, בִּכְלִי — פָּטוּר. וְרָבָא אָמַר: בַּיָּד — פָּטוּר, בִּכְלִי — חַיָּיב! אֵיפוֹךְ: בַּיָּד — חַיָּיב. וְהָתְנַן: פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ, וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס — שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. הָתָם — לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה, הָכָא — לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא, בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בְּתוֹךְ חֵיקוֹ אוֹ עַל כְּתֵיפָיו — חַיָּיב, שֶׁכֵּן מַשָּׂא בְּנֵי קְהָת. כִּלְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, בְּאׇזְנוֹ וּבִשְׂעָרוֹ, וּבְפוּנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַטָּה, בֵּין פּוּנְדָּתוֹ לַחֲלוּקוֹ, וּבִשְׂפַת חֲלוּקוֹ, בְּמִנְעָלוֹ, בְּסַנְדָּלוֹ — פָּטוּר, שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמּוֹצִיא מַשּׂאוֹי לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — חַיָּיב, שֶׁכֵּן מַשָּׂא בְּנֵי קְהָת. וּמַשָּׂא בְּנֵי קְהָת מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב״ — מַקִּישׁ מִזְבֵּחַ לְמִשְׁכָּן: מָה מִשְׁכָּן עֶשֶׂר אַמּוֹת, אַף מִזְבֵּחַ עֶשֶׂר אַמּוֹת. וּמִשְׁכָּן גּוּפֵיהּ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ״, וּכְתִיב: ״וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״, וְאָמַר רַב: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ פְּרָשׂוֹ. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד גּוֹבְהָן שֶׁל לְוִיִּים עֶשֶׂר אַמּוֹת. וּגְמִירִי דְּכֹל טוּנָא דְּמִידְּלֵי בְּמוֹטוֹת — תִּילְתָּא מִלְּעֵיל וּתְרֵי תִּילְתֵי מִלְּתַחַת, אִישְׁתְּכַח דַּהֲוָה מִידְּלֵי טוּבָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מֵאָרוֹן. דְּאָמַר מָר: אָרוֹן תִּשְׁעָה וְכַפּוֹרֶת טֶפַח. הֲרֵי כָּאן עֲשָׂרָה, וּגְמִירִי דְּכֹל טוּנָא דְּמִידְּלֵי בְּמוֹטוֹת — תִּילְתָּא מִלְּעֵיל וּתְרֵי תִּילְתֵי מִלְּרַע, אִישְׁתְּכַח דְּמִלְּמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה הֲוָה קָאֵי. וְלִיגְמַר מִמֹּשֶׁה? דִּילְמָא מֹשֶׁה שָׁאנֵי, דְּאָמַר מָר: אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וּבַעַל קוֹמָה. אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: הַמּוֹצִיא מַשּׂאוֹי בְּשַׁבָּת עַל רֹאשׁוֹ — חַיָּיב חַטָּאת, שֶׁכֵּן אַנְשֵׁי הוּצָל עוֹשִׂין כֵּן. וְאַנְשֵׁי הוּצָל רוּבָּא דְעָלְמָא?! אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: אֶחָד מִבְּנֵי הוּצָל שֶׁהוֹצִיא מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב, שֶׁכֵּן בְּנֵי עִירוֹ עוֹשִׂין כֵּן. וְתִיבְטַל דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם! אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: הַמּוֹצִיא מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ — פָּטוּר,

11 תלמוד ירושלמי בבא מציעא פתח ↗

הלכה: וְכֵן בֵּית הַבַּד כול׳ עַד הַכּוֹתֶל וְהָאִילָן כול׳. אָמַר רִבִּי לָעְזָר. מַעֲשֶׂה בְדָלִית אַחַת שֶׁהָיְתֵה מוּדְלָה עַל פֶּרְסִיקוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְנִפְשַׁח הַפֶּרְסִק. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רִבִּי חִיָיה הַגָּדוֹל וְאָמַר לוֹ. צֵא וְהַעֲמֵד לוֹ פֶּרְסִק. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן. וְלֹא מַתְנִיתָא הִיא. וְכֵן בֵּית הַבַּד שֶׁהוּא בָנוּי בַּסֶּלַע וְגִינַּת אַחֵר עַל גַּבָּיו וְנִפְחַת. שָׁמַעְנוּ שֶׁאֵין כּוֹפִין. וְהָתַנֵּי רִבִּי חִיָיה. כּוֹפִין. נֵימַר. וְלֹא פְלִיגֵי. מָאן דָּמַר. כּוֹפִין. שֶׁהוּא שָׁם. וּמָאן דָּמַר. אֵין כּוֹפִין. בְּשֶׁאֵין עוֹמֵד שָׁם.

12 שבת פתח ↗

וְאִית לְהוּ צַעֲרָא לְכֹהֲנִים לְאַקּוֹפֵי. אֲמַר: אִיכָּא אִינִישׁ דְּיָדַע דְּאִיתַּחְזַק הָכָא טָהֳרָה? אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: כָּאן קִיצֵּץ בֶּן זַכַּאי תּוּרְמְסֵי תְּרוּמָה. עֲבַד אִיהוּ נָמֵי הָכִי, כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה קְשֵׁי — טַהֲרֵיהּ, וְכָל הֵיכָא דַּהֲוָה רְפֵי — צַיְּינֵיהּ. אֲמַר הָהוּא סָבָא: טִיהֵר בֶּן יוֹחַי בֵּית הַקְּבָרוֹת! אֲמַר לֵיהּ: אִילְמָלֵי לֹא הָיִיתָ עִמָּנוּ, וַאֲפִילּוּ הָיִיתָ עִמָּנוּ, וְלֹא נִמְנֵיתָ עִמָּנוּ — יָפֶה אַתָּה אוֹמֵר. עַכְשָׁיו שֶׁהָיִיתָ עִמָּנוּ, וְנִמְנֵיתָ עִמָּנוּ, יֹאמְרוּ: זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! יְהַב בֵּיהּ עֵינֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ. נְפַק לְשׁוּקָא חַזְיֵיהּ לִיהוּדָה בֶּן גֵּרִים. אֲמַר: עֲדַיִין יֵשׁ לְזֶה בָּעוֹלָם? נָתַן בּוֹ עֵינָיו וְעָשָׂהוּ גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת. מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: עִשַּׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? — הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינוֹ חֲשֵׁכָה — אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת. אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעָרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָמַר קְרָא: ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא״. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: אַף עַל גַּב דַּאֲמוּר רַבָּנַן שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר וְכוּ׳ — צְרִיךְ לְמֵימְרִינֵהוּ בְּנִיחוּתָא, כִּי הֵיכִי דְּלִיקַבְּלִינְהוּ מִינֵּיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲנָא לָא שְׁמִיעַ לִי הָא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, וְקַיֵּימְתַּהּ מִסְּבָרָא. הָא גוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. עִם חֲשֵׁכָה — אִין, סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינוֹ חֲשֵׁכָה — לָא. וַהֲדַר תָּנֵי: סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינוֹ חֲשֵׁכָה — מְעָרֵב. סִימָן: בְּגוּפְיָא זִימְרָא צִיפְּרָא בְּחַבְלָא דְמֵילָתָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּעֵירוּבֵי תְּחוּמִין, כָּאן בְּעֵירוּבֵי חֲצֵרוֹת. וְאָמַר רָבָא: אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם צֵא וְעָרֵב עָלֵינוּ, לְאֶחָד עֵירַב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, וּלְאֶחָד עֵירַב עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — זֶה שֶׁעֵירַב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם נֶאֱכַל עֵירוּבוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְזֶה שֶׁעֵירַב עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נֶאֱכַל עֵירוּבוֹ מִשֶּׁחָשֵׁכָה. שְׁנֵיהֶם קָנוּ עֵירוּב. מָה נַפְשָׁךְ. אִי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת יְמָמָא הוּא — בָּתְרָא לִיקְנֵי קַמָּא לָא לִיקְנֵי. וְאִי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לֵילְיָא הוּא — קַמָּא לִיקְנֵי בָּתְרָא לָא לִיקְנֵי! בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת סְפֵקָא הוּא, וּסְפֵקָא דְרַבָּנַן לְקוּלָּא. אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל מִשֶּׁחָשֵׁכָה? — גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְתִּיחַ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נָמֵי נִיגְזַר?! אֲמַר לֵיהּ: סְתָם קְדֵירוֹת רוֹתְחוֹת הֵן. וְאָמַר רָבָא:

9 עפ”י כתב יד קופמן

10 ואילו דבריו שאין להם הונייה – אונאה, הונאה או הונייה הם כתיבים שונים לאותה מילה. כל הרשימה מצויה כלשונה במשנת שבועות עם כותרת שונה: אלו שאין נשבעים עליהם, ודין שבועה כדין הונאה, כפי שנראה להלן. העבדים והאשטרות – שטרות, והקרקעות – כל אלה הם מוצרים שאין להם מחיר קבוע. כפי שהערנו לעיל הבבלי מתלבט האם ההונאה האמורה לעיל במשנה ג ובמשניות ד-ח היא הונאה בפירות בכמותן או בטיבן או הונאה בכספים, כלומר שהמוכר נתן כסף פגום. ברור ממשנה זו שכל המשניות עוסקות גם בפירות או בקרקעות, שהרי אם ההונאה במטבע מדוע לא יחול כאן דין הונאה? והוא הדין בעבדים שהם כקרקעות. אשר לשטרות, הגונב את הנייר שעליו כתובה ההלוואה לא גנב את ההלוואה עצמה, ולמעשה הגנב איננו יכול לעשות שימוש בגנבה, הרי בשטר רק נאמר שפלוני חייב לאלמוני כסף ולא לגנב. הגנב אומנם יכול למכור את השטר למלווה או ללווה, אך נדרש שיתוף פעולה עימם ואין זו גנבה רגילה. רשימה דומה מופיעה בשבועות פ"ו מ"ה.

11 וההקדשות – ההקדש נפדה על ידי צוות שיש לו סמכות של בית דין, ולפיכך אין אפשרות של ביטול העִסקה. אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה חמשה – לכל אחד מהמנויים כאן סיבה אחרת. קרקעות אינן נגזלות ואין בהן משום "טבח ומכר", שכן אי אפשר להעבירם פיזית ממקום למקום, והקרקע עומדת במקומה ונותרת שייכת לבעליה גם אם אחר נהנה מפירותיה. בהקדש אין דין "טבח ומכר", שכן הדין חל רק על "הדיוט". במקום זה הגוזל הקדש משלם קרן וחומש: "שאין בהקדש תשלומי כפל" משנה, תרומות פ"ו מ"ד, וכן: "הגונב תרומת הקדש ולא אכלה, משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. וכפל אין בה, שנאמר ישלם שנים לרעהו ולא להקדש" תוס', תרומות פ"ז ה"ח. ההלכה מסוכמת בבירור גם בבבא קמא פ"א מ"ב.

12 הרשימה שבמשנה היא קבוצה ספרותית המופיעה כאמור גם במשנת שבועות וגם במקורות נוספים, כגון "אין פודין לא בעבדים, ולא בשטרות, ולא בקרקעות, ולא בהקדשות" משנה, בכורות פ"ח מ"ח. רבי חולק על הלכה אחרונה זו וסבור שפודים בכורות בכול חוץ מבשטרות ספרי במדבר, קיח, עמ' 129.

13 ברשימה זו העבדים חריגים. למה באמת לא יחול דין הונאה, שבועה או כפל גם על עבדים? נפתח בשיטתו של התלמוד הבבלי. התלמוד הבבלי מביא לכל אחד מהמקרים פסוק אחר, ולומד כל פעם מייתור הפסוק את כל הרשימה. אין בבבלי עדות לקשר בין הנושאים השונים, אף שהקשר נראה לעין. ובכלל התלמוד איננו מציג, במקרה זה, את ההיגיון המשפטי שמאחורי ההלכה. בכל הדרשות הללו אין להחרגת העבדים מקור, ולכן הגמרא מסתפקת באמירה הבלתי מבוססת כשלעצמה שעבדים כקרקעות. כך נשארת פתוחה השאלה למה באמת עבדים כקרקעות.

14 במדרשים השונים העבדים מוכללים בכלל החריגים, כגון בספרי במדבר קיח, עמ' 139; תנחומא, בא יב, ועוד: "לומר לך מה הפרט מפורש נכסין המטלטלים שאין להם אחריות, אף הכלל אין לי אלא נכסים המטלטלין שאין להם אחריות. מיכן אמרו בכל פודים בכור אדם חוץ מעבדים ומשטרות ומקרקעות. רבי אומר אף בכל פודים בכור אדם חוץ מן השטרות". עדיין לא נקבע בדרשה מה המיוחד בעבדים: האם יש בהם אחריות, או שכלל אינם נחשבים לנכסים? בספרא בחוקותי, פרק יא ה"ז, קיד ע"ג-ע"ד כל אלו מוחרגים, משום שנאמר "ופדה", שמשמעו בכסף. זו כמובן דרשה קשה שניתן לפרכה: הרי ניתן לפדות ממטלטלין ולא רק בכסף. דרשה דומה מובאת במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי כב ט, עמ' 204, שם הדברים אמורים לדין שומר החייב שבועה, ושוב זו חלה רק על מטלטלין, ולא ברור מדוע עבדים אינם מטלטלין.

15 בירושלמי לא מוצגות הדרשות השונות. אם כן עדיין לא ברור מדוע עבדים נכללים בקבוצה זו. אין זאת אלא שחז"ל הבינו שעבדים אינם נחשבים מטלטלין. בתפיסתם ההומנית ברור היה להם שעבדים אינם חפץ, אלא אדם. מי שטבח עבד איננו כמי שטבח כבשה – אלא כמי שרצח עבד, ומי שגנב ומכר עבד – גנב אדם. ואכן מי שגזל עבד מחזיר אותו אף אם השתנה מחירו בבא קמא פ"ט מ"ב, וראו פירושנו לה, וכן "הגונב את העבדים פטור" תוס', בבא קמא פ"ח ה"א, פטור כי חייב מיתה כגונב איש ומכרו. ראו עוד משנה סנהדרין פי"א מ"א, כפי שנפרשה אם יזכנו החונן לאדם דעת.

16 בירושלמי מיוחסת לרבי יוחנן עמדה המצמצמת את החרגת הקרקעות. קרקעות אין בהן הונאה רק בדבר שאינו מופלג. מכירה במחצית השווי, בסטייה של מאה מעות מנה, היא דבר מופלג, ומכירה קטנה גם בקרקעות יש בה הונאה ירו', כתובות פי"א ה"ד, לד ע"ג. בעצם לרבי יוחנן דין מטלטלין כקרקעות: בשניהם הונאה חלה רק בדבר מופלג ערך יקר בהרבה ממה שנקבנו במשניות לעיל. זו דעה חריגה הבאה לצמצם את ערך הקרקעות מחד גיסא, ובמקביל גם את תחולתה של מצוות איסור הונאה בכלל. במבוא למסכת בבא מציעא ריכזנו מגמה זו. המשך המשנה שאוב ממסכת שבועות העוסקת בשבועה, ואיננה נוגעת לדיני הונאה, שכן דין הונאה איננו נוגע לשומרים אלא בעקיפין. משנתנו הכירה אפוא את הרשימה במסכת שבועות.

17 שומר חינם – שומר חינם שהחפץ שעליו שמר נגנב ממנו, אינו נשבע – בדרך כלל שומר חינם שטוען שהחפץ נגנב ממנו נשבע ופטור מלשלם שבועות פ"ח מ"א, אך השומר על רכוש הקדש או על עבד פטור משבועה כזאת. כמובן אין מצב שהקרקע נגנבה, ולא כל פרט מתאים לכל המקרים גם לשטרות וגם להקדשות וכו'. נושא שכר – שומר שכר, אינו משלם – אם החפץ נגנב שומר שכר משלם כפי שנסביר להלן בשבועות פ"ח מ"א, אבל אם שמר על קרקע או על הקדש או על עבד אינו משלם תשלומים אלו. עבד וקרקע אינם נגנבים במובן הרגיל, לכל היותר הם נגזלים, אבל העבד או הקרקע במקומם עומדים. רבי שמעון אומר קדשים – בשבועות "דברים" ובדפוס שם "קדשים", שהוא חייב באחריותן – שאם נגנבו חייב בשבועה, יש להלן הוניה – בשבועות "נשבעין עליהן", ושאינו חייב באחריותן אין להן הוניה – בשבועות "נשבעין עליהן". דין הקדשות הוא כדין רכוש פרטי. יש להניח שהוא מדבר אך ורק על הקדשות ולא על יתר הסעיפים שבמשנה, שכן קרקעות אינן נגנבות, עבד כקרקע, והשטר גם הוא איננו גנבה רגילה, ואכן בדפוס וילנה תוקן במסכת שבועות ל"קדשים".

18 משנתנו קובעת בפשטות שאין הונאה על מכירת קרקעות ועבדים. במשנה אחרת במסכתנו מוצע מקרה של ויכוח על עבדים או שדות. המוכר מודה שמכר, אך טוען שמכר שדה קטן ולא גדול, ונקבע בפשטות שהמוכר יישבע להלן פ"ח מ"ד; שבועות פ"ו מ"ח. הבבלי מתרץ שהוויכוח הוא על דמי קרקע ודמי עבד, אך תירוץ זה דחוק ונוגד את לשון המשנה ק ע"א. בהמשך אנו שומעים גם שמשנתנו היא כדעת חכמים, ורבי מאיר חולק. הבבלי דוחה הסבר זה, בין השאר משום שמהמשנה הבאה בשבועות ברור שרבי מאיר מודה בכלל שאין נשבעים על קרקעות כאן ק ע"ב. כפשוטה זו אכן מחלוקת תנאית, וכשם שמחלוקת בהקדש כך מחלוקת על שבועה בעניין קרקעות ועבדים. אנו מפרשים כן משום שמשנת בבא מציעא מדברת על מצב של מודה במקצת, אחרת בכלל אין מקום לשבועה.

19 ההלכות במשנתנו ומשנת שבועות מדגישות את העובדה שההקדש איננו משתתף רגיל בשוק. אין לו הזכויות, ואף לא החובות, של משתתף רגיל, וכאמור רבי שמעון חולק על כך.

20 רבי יהודה אומר אף ספר תורה ובהמה ומרגלית אין להם הוניה – שכן אין להם מחיר קבוע שממנו ניתן או לא ניתן לסטות. ניסוח המשנה איננו רק משפטי, אלא בא גם להעביר ולהבהיר את המסר שספר תורה יקר כמרגלית. זו ספק קביעה מציאותית ספק קביעה דתית-ערכית. אמרו לא אמרו אלא את אלו – כל אלו אינם נזכרים בנושאים האחרים שבועה כפל וכו', ומסתבר שאם אי אפשר לקבוע את ערכם גם לא תהיה טענת הונאה. אם כן אין כאן מחלוקת מעשית, אלא הדגשה ערכית שספר תורה, כמו מרגלית, איננו מכר רגיל.

21 בתוספתא פ"ג הכ"ד מיוחסת ההלכה לרבי יהודה, ומנומקת: "ספר תורה מפני שאין לו דמים. בהמה ומרגלית מפני שרוצה לזווגן". כל אחד מהמושגים מחייב הרחבה.

22 ספר תורה אין לו דמים, וכן בירושלמי כתב יד אסקוריאל, אבל בירושלמי בדפוס "אין קץ לדמיו" ט ע"ד, כלומר אין לו מחיר קבוע ומחירו בלתי מוגבל. לעומת זאת נוסח הדפוס מדגיש את המרכיב הדתי: מחירו אין סוף. אדם יהא מוכן לשלם עבורו כל סכום שהוא. כפי שאמרנו זו הדגשה של המגמה הערכית-אוטופית, ואין היא משקפת מציאות בענייני מכירה ומחיר. לספר תורה יש מחיר כספי, אך אין לו מחיר ערכי.

23 בהמה לא נזכרה קודם, והכוונה לשור זכר הנדרש להרבעה. הירושלמי ט ע"ד חולק וטוען שנימוק זה תקף לכל אדם, ולבהמה ומרגלית יש הונאה.

24 בתוספתא פ"ג הכ"ד מוסיף רבי יהודה בן בתירא בתירה: "הסוס והסיטום והסייף במלחמה אין להן אונאה". בשעת מלחמה מחירם של כלי הנשק מאמיר ואין מחיר שהוא מופקע, בגלל נחיצותם. מבחינה הלכתית הקביעה מובנת.

25 רבי יהודה בן בתירא וכלי המלחמה

26 מן הראוי להתעכב מעט על מקומו הייחודי של רבי יהודה בן בתירא המביא את כלי הנשק בכלל, ואת הסוס בפרט, כחפצים שאין להם הונאה. עמדה זו של הברייתא נמצאת גם בבבלי נח ע"א ובירושלמי ט ע"ד. המילה "סיטום" איננה ברורה. בעדי הנוסח לתוספתא "וחטיטוב" או "והטיטוס". בירושלמי בכתב יד אסקוריאל הנוסח הוא "הסֵף וסוס וטומטוס במלחמה אין להם אונייה", ובכתב יד ליידן "והתריס". ליברמן מציע שהוא תריס עגול איטוס – Itus – ϊτυς, והתריס של הירושלמי הוא הסבר למילה.

27 לגבי הסוס ברור שהכוונה לסוסה נקבה, שכן במלחמה אין משתמשים בסוסים זכרים משום שהם רצים אחרי נקבות ומתפרעים.

28 רבי יהודה בן בתירא הוא המזכיר את סוס המלחמה גם בהקשר נוסף: "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין, מקום שלא נהגו למכור אין מוכרין. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה. עגלים וסייחים שלמין ושבורין, רבי יהודה מתיר בשבורה, בן בתירה מתיר בסוס" משנה, פסחים פ"ד מ"ג; עבודה זרה פ"א מ"א. במשנת פסחים הסברנו שחכמים רואים בסוס בהמה לכל דבר, אך בן בתירא סובר שהסוס לא נועד למלאכה. התוספתא והתלמודים מסבירים שהסוס אינו עושה בשבת מלאכה שחייבים עליה חטאת, שכן רכיבה אסורה רק משום שבות ואין חייבים עליה חטאת.

29 לפי התלמודים מקור האיסור הוא החשש שתיעשה מלאכה ב"חפץ" שהיהודי מכר. קשה להאמין שזו הסיבה, וסביר יותר שהמשנה אסרה על מכירת תשתית כלכלית, והשאלה שבה נחלקו היא האם כלי מלחמה אסור או מותר למוכרם. נראה שוב שהסיבה היא יותר כלכלית. הסוס לא שימש כלי עבודה, אלא סמל סטטוס חברתי. תפקודו העיקרי היה לרכיבת ראווה, ורק עשירי העם רכשו סוסים. על כן אין הסוס חלק מהתשתית הכלכלית, אדרבה, הוא גורם להוצאות. כמו ביתר הפסקאות אין הנימוק הכלכלי-חברתי מופיע במפורש, ובמקומו מוצגים הסברים אחרים, אף שלהערכתנו ברור שהנימוק הכלכלי-חברתי הוא עיקר ההלכה.

30 בירושלמי נוסף: "לא אמר רבי יודה אלא בסוס זכר שהוא הורג בעליו במלחמה" פסחים פ"ד ה"ג, לא ע"א; עבודה זרה פ"א ה"א, מ ע"א. סוס זכר אכן נחשב למסוכן, שכן אם הוא נתקל בסוסה מיוחמת הוא עלול לנטוש את כללי המשמעת ולרדוף אחריה. ברם חזקה על הפרש המנוסה שידע לקדם את הרעה. יתר על כן, סוס זכר משמש להרבעה, וכאמור במקרה מעין זה היה צריך לצפות לאיסור מוחלט. נראה, אפוא, שאין בדברים עמדה הלכתית ריאלית, אלא ביטוי לעמדתם של אמוראים נגד ההיתר של בן בתירא.

31 חכמים האוסרים מתנגדים למכירת סוס משום שתי סיבות. האחת משום כלי זין, והאחרת משום מכירת בהמה גסה שתשמש בסיס כלכלי לרווחים עתידיים. כידוע נאסרה מכירת נשק לגויים בבלי, עבודה זרה טו ע"ב משום יחסי האיבה עם נוכרים, נימוק שמבחינה משפטית מנוסח כחשש מפני "נזק לרבים". לכן אסורה גם מכירת הסוס המשמש, במובן מסוים, ככלי נשק ירו', שם; עבודה זרה שם. החשש השני הוא "לכשיזקין הוא כודנו בריחיים" ירו', שם; עבודה זרה שם, הווה אומר שכאשר הסוס יזקין ירתום אותו בעליו לרֵחיים, וכך יעשה הסוס מלאכה בשבת, וכפי שאמרנו גם יהפוך שוב למכשיר כלכלי. על כן אסרו חכמים את מכירתו.

32 יש מהראשונים שהסבו את הדין במשנה לשבת, "לא ימכרנה לו ערב שבת", כיוון שהישראל עלול לחמר את הבהמה בשבת כדי לשדלה ללכת עם המוכר, או אם המוכר ירצה להחזירה, או שהמכירה כל מכירה? היא לניסיון בלבד. כך מפרשים רמב"ם, מאירי ואחרים. ההסבר מבוסס על פירוש הבבלי במסכת עבודה זרה האומר "משום נסיוני" טו ע"א. משמעות ההסבר בתלמוד אינה ברורה, ומכל מקום קשה לצמצם את משנת פסחים ועבודה זרה לשבת בלבד. לאור משנתנו מן הראוי לעיין מחדש בדברי רבי יהודה בן בתירא על איסור מכירת נשק לנוכרים.

33 רבי יהודה בן בתירא, הנזכר, חי בדור יבנה. במקביל אנו מכירים גם את רבי יהושע בן בתירא ואת רבי שמעון בן בתירא, כולם כנראה אחים שפעלו בדור יבנה. לעיתים קרובות נקרא רבי יהודה זה סתם "בן בתירא", והחילופים בין נוסחאות המשנה, כאן ובמקומות אחרים, רבים. רבי יהודה בן בתירא מוצאו כנראה מאזור בתירא, הוא הטרכון. המדובר בשבט המכונה זמאריס, שבט יהודי בבלי שבסוף המאה הראשונה לפני הספירה תמך ברומאים במלחמתם בפרתים. לאחר נסיגת הרומאים מבבל, ומאחר שנרדפו על ידי הפרתים, נזקקו לעזרת הרומאים והיגרו לאימפריה הרומית. הנציב הרומי בסוריה, גביניוס, הטיל על הורדוס לטפל בהם. הורדוס הושיבם בטרכון כדי שיהוו חגורת חציצה בין יישובי הגולן היהודים לבין היטורים.

34 בני זמאריס בתירה הקימו את גמלא, ושם שכנו תוך שהם מתערבבים באוכלוסייה היהודית המקומית. הקשר בין רבי יהודה בן בתירא ואחיו לבין אזור בתירא איננו מוכח, אך הוא סביר.

35 רבי יהודה בן בתירא הוא אחד החכמים שנשלחו בשלהי דור יבנה לתפוצות. הוא נשלח לבבל ושהה שם גם לאחר מרד בר כוכבא, והיה ממניחי היסודות לעולם הלימוד הבבלי. "מעשה ברבי יהודה בן בתירה, ורבי מתיה בן חרש, ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע, ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ. והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה דברים יא לא 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החקים האלה', אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה, ללמוד ממנו תורה. והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה דברים יא לא 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים', אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. חזרו ובאו להם לארץ ישראל" ספרי דברים, פ, עמ' 146. מסורת זו מתאימה למה ששנינו ברשימת בתי הדין המפורסמים: "אחר רבי מתיא לרומי, אחר רבי חנניא בן תרדיון לסיכני, אחר רבי יוסי לציפורי, אחר רבי יהודה בן בתירה לנציבין" בבלי, סנהדרין לב ע"ב.

36 רבי יהודה בן בתירא מכיר את ההווי בבבל ומשקף אותו. מותר למכור לנוכרים סוס מלחמה כשר, וסוס הוא חפץ שבמלחמה אין לו ערך כספי, וכל מחיר ישולם עבורו. ייתכן שדבריו כאן משקפים גם את ההכנות למרד בר כוכבא, וגם את עברו האישי כבן לשבט לוחם.

9 שבועות פתח ↗

עַפְצֵי דְּקָיְימִי בְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא?״ אֲמַר לֵיהּ: ״לָאו בְּאַרְבְּעָה אַרְבָּעָה הֲווֹ קָיְימִי?״ אֲתוֹ תְּרֵי סָהֲדִי וַאֲמַרוּ: ״אִין, בְּאַרְבְּעָה אַרְבָּעָה הֲווֹ קָיְימִי״. אָמַר רָבָא: הוּחְזַק כַּפְרָן. אֲמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הָא אָמְרַתְּ כֹּל מִילְּתָא דְּלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ דְּאִינִישׁ לָאו אַדַּעְתֵּיהּ! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: קִצּוּתָא דְּתַרְעָא מִידְכָּר דְּכִירִי אִינָשֵׁי. הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ, וְהָא שְׁטָרָא״. אֲמַר לֵיהּ: ״פְּרַעְתִּיךָ״. אֲמַר לֵיהּ: ״הָנְהוּ סִיטְרָאֵי נִינְהוּ״. אָמַר רַב נַחְמָן: אִיתְּרַע שְׁטָרָא. רַב פָּפָּא אָמַר: לָא אִיתְּרַע שְׁטָרָא. וּלְרַב פָּפָּא – מַאי שְׁנָא מֵהָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ, וְהָא שְׁטָרָא״; אֲמַר לֵיהּ: ״לָאו אַתּוֹרֵי יְהַבְתְּ לִי, וַאֲתֵית וְאִיתֵּיבְתְּ אַמְּסַחְתָּא – וְקַבֵּילְתְּ זוּזָךְ?״ וַאֲמַר לֵיהּ: ״הָנְהוּ סִיטְרָאֵי נִינְהוּ״; וַאֲמַר רַב פָּפָּא: אִיתְּרַע שְׁטָרָא. הָתָם, כֵּיוָן דְּקָאָמַר ״אַתּוֹרֵי יְהַבְתְּ לִי וּמִתּוֹרֵי שָׁקְלַתְּ״ – אִיתְּרַע שְׁטָרָא; הָכָא, אֵימוֹר סִיטְרָאֵי נִינְהוּ. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? רַב פַּפֵּי אָמַר: לָא אִיתְּרַע שְׁטָרָא. רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: אִיתְּרַע שְׁטָרָא. וְהִלְכְתָא: אִיתְּרַע שְׁטָרָא. וְהָנֵי מִילֵּי, דְּפַרְעֵיהּ בְּאַפֵּי סָהֲדִי וְלָא אִידְּכַר לֵיהּ שְׁטָרָא; אֲבָל פַּרְעֵיהּ בֵּין דִּידֵיהּ לְדִידֵיהּ – מִיגּוֹ דְּיָכוֹל לְמֵימַר ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״, יָכוֹל נָמֵי לְמֵימַר ״סִיטְרָאֵי נִינְהוּ״, וּכְדַאֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ. הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״מְהֵימְנַתְּ לִי כֹּל אֵימַת דְּאָמְרַתְּ לִי לָא פָּרַעְנָא״. אֲזַל פַּרְעֵיהּ בְּאַפֵּי סָהֲדִי. אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הָא הֵימְנֵיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: נְהִי דְּהֵימְנֵיהּ טְפֵי מִנַּפְשֵׁיהּ, טְפֵי מִסָּהֲדֵי מִי הֵימְנֵיהּ?! הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״מְהֵימְנַתְּ לִי כְּבֵי תְרֵי, כׇּל אֵימַת דְּאָמְרַתְּ לָא פָּרַעְנָא״. אֲזַל פַּרְעֵיהּ בְּאַפֵּי תְּלָתָא. אָמַר רַב פָּפָּא: כְּבֵי תְרֵי הֵימְנֵיהּ, כְּבֵי תְלָתָא לָא הֵימְנֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: אֵימוֹר דְּאָמְרִי רַבָּנַן דְּאָזְלִינַן בָּתַר רוֹב דֵּעוֹת – הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן אוּמְדָּנָא, דְּכַמָּה דִּנְפִישִׁי בְּקִיאִי טְפֵי; אֲבָל לְעִנְיַן עֵדוּת – מְאָה כִּתְרֵי, וּתְרֵי כִּמְאָה! לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״מְהֵימְנַתְּ לִי כְּבֵי תְרֵי, כֹּל אֵימַת דְּאָמְרַתְּ לָא פָּרַעְנָא״. אֲזַל וּפַרְעֵיהּ בְּאַפֵּי תְּלָתָא. אָמַר רַב פָּפָּא: כְּבֵי תְרֵי הֵימְנֵיהּ, כְּבֵי תְלָתָא לָא הֵימְנֵיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: תְּרֵי כִּמְאָה, וּמְאָה כִּתְרֵי! וְאִי אֲמַר לֵיהּ ״כְּבֵי תְלָתָא״, וַאֲזַל פַּרְעֵיהּ בְּאַפֵּי בֵּי אַרְבְּעָה – כֵּיוָן דִּנְחֵית לְדֵעוֹת, נְחֵית לְדֵעוֹת. אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמוֹר״, וְאֵין נְתִינַת קָטָן כְּלוּם. אֲבָל נִשְׁבָּעִין לְקָטָן וּלְהֶקְדֵּשׁ. וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת שׁוֹטֶה וְקָטָן! אָמַר רַב: בְּבָא בְּטַעֲנַת אָבִיו, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: פְּעָמִים שֶׁאָדָם נִשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״מָנֶה לְאָבִיךָ בְּיָדִי וְהֶאֱכַלְתִּיו פְּרָס״ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע, וְזֶהוּ שֶׁנִּשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה, וּפָטוּר. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב – לֵית לֵיהּ מֵשִׁיב אֲבֵידָה פָּטוּר?! אָמַר רַב: בְּשֶׁטְּעָנוֹ קָטָן. קָטָן?! וְהָאָמְרַתְּ: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן! לְעוֹלָם גָּדוֹל, וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ קָטָן? דִּלְגַבֵּי מִילֵּי דַּאֲבוּהּ – קָטָן הוּא. אִי הָכִי, ״טַעֲנַת עַצְמוֹ״?! טַעֲנַת אֲחֵרִים הִיא! טַעֲנַת אֲחֵרִים, וְהוֹדָאַת עַצְמוֹ.

9 תלמוד ירושלמי בבא מציעא פתח ↗

הלכה: וְאֵילּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן הוֹנָיָיה כול׳. תַּנֵּי. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. אַף סֵפֶר תּוֹרָה בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית אֵין לָהֶן אוֹנָאָה. סֵפֶר תּוֹרָה אֵין קֵץ לְדָמָיו. בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית צְרִיכִין לְזַוְוגָּם. אָמְרוּ לוֹ. וַהֲלֹא הַכֹּל אָדָם רוֹצֶה לְזַוֵּיג. תַּנֵּי. רִבִּי יוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר. סַיִיף וְסוּס וּתְרִיס בַּמִּלְחָמָה אֵין לָהֶן הוֹנָיָיה.

9 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

בֶּן בְּתֵירָה מַתִּיר בַּסּוּס. לֹא אָמַר בֶּן בְּתֵירָה אֶלָּא בְסוּס זָכָר שֶׁהוֹרֵג בְּעָלָיו בַּמִּלְחָמָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. שֶׁרָץ אַחַר הַנְּקֵיבוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. שֶׁעוֹמֵד וּמַשְׁתִּין. מַה בֵּינֵיהוֹן. סְרִיס. מָאן דְּאָמַר. שֶׁרָץ אַחַר הַנְּקֵיבוֹת. אֵינוּ רָץ. וּמָאן דְּאָמַר. עוֹמֵד וּמַשְׁתִּין. אַף זֶהּ עוֹמֵד וּמַשְׁתִּין. רִבִּי תַּנְחוּם בַּר חִיָיה. לִכְשֶׁיַּזְקִין כּוֹדְנוֹ בָרֵיחַיִם. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי הוּנָא. בֶּן בְּתֵירָה וְרִבִּי נָתָן שְׁנֵיהֶם אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. דְּתַנֵּי. הוֹצִיא מִן הַבְּהֵמָה וּמִן הַחַיָּה וּמִן הָעוֹפוּת בֵּין חַיִּים בֵּין מֵתִים חַיָיב. רִבִּי נָתָן אוֹמֵר. מֵתִים חַיָיב. חַיִּים פָּטוּר. וְרַבָּנִן אִית לְהוֹן. חַיָיב חַטָּאת. וְאִינּוּן מְתִיבִין לֵיהּ אָכֵן. כְּשִׁיטָּתוֹ הֵשִׁיבוּהוּ. כְּשִׁיטָּתָךְ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר מִשּׁוּם שְׁבוּת. אוֹף אֲנָא אִית לִי. לִכְשֶׁיַּזְקִין כּוֹדְנוֹ לָרֵיחַיִם. רִבִּי אוֹמֵר. אוֹמֵר אֲנִי שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם שְׁנֵי דְבָרִים. מִשֵּׁם כְּלֵי זַיִין וּמִשֵּׁם בְּהֵמָה גַסָּה. וְתַנֵּי כֵן. חַיָּה גַסָּה כִבְהֵמָה דַקָּה. מָאן תַּנִּיתָהּ. רִבִּי. דִּבְרֵי חֲכָמִים. רִבִּי בִּיסְנָא רִבִּי חָנָן בַּר בָּא בְשֵׁם רַב. חַיָּה גַסָּה כִבְהֵמָה גַסָּה.

11 ברכות פתח ↗

תָּא שְׁמַע: בֶּאֱמֶת אָמְרוּ בֵּן מְבָרֵךְ לְאָבִיו וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעֲלָהּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ.

11 בבא מציעא פתח ↗

בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: בַּיַּיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב קָשֶׁה בְּרַךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲדָא אָמְרָה, כֹּל ״בֶּאֱמֶת אָמְרוּ״ – הֲלָכָה הִיא.

12 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב הוּנָא: הַאי בַּר מְבוֹאָה דְּאוֹקִי רִיחְיָא, וַאֲתָא בַּר מְבוֹאָה חַבְרֵיהּ וְקָמוֹקֵי גַּבֵּיהּ – דִּינָא הוּא דִּמְעַכֵּב עִילָּוֵיהּ. דְּאָמַר לֵיהּ: קָא פָּסְקַתְּ לֵיהּ לְחַיּוּתִי.

« משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא ד׳:ח׳ משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא ד׳:י׳ »