משנת ארץ ישראל על משנה בבא קמא 10 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה בבא קמא ד׳:א׳

« משנת ארץ ישראל על משנה בבא קמא ג׳:י״א משנת ארץ ישראל על משנה בבא קמא ד׳:ב׳ »

1 בבא קמא פתח ↗

אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – דְּאָמַר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת נִינְהוּ; וּדְקַשְׁיָא לָךְ: ״אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִשְׂכָּר״?! ״רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן נִשְׂכָּר״ מִבְּעֵי לֵיהּ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁתְּפָסוֹ נִיזָּק לִגְבּוֹת הֵימֶנּוּ, וְנַעֲשָׂה עָלָיו כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר לִנְזָקִין.

2 סנהדרין פתח ↗

אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? כִּדְרַב אִידִי בַּר אָבִין, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הֶחָשׁוּד עַל הַטְּרֵיפוֹת אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיַחְזִיר אֲבֵידָה בְּדָבָר חָשׁוּב, אוֹ שֶׁיּוֹצִיא טְרֵיפָה מִתַּחַת יָדוֹ בְּדָבָר חָשׁוּב מִשֶּׁלּוֹ.

2 קידושין פתח ↗

הָאֶחָד חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְהַשְּׁנַיִם – אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם. אִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדָם. דַּוְקָא מִיחְלָץ וַהֲדַר יַבּוֹמֵי, אֲבָל יַבּוֹמֵי וַהֲדַר מִיחְלָץ – לָא, דְּקָא פָּגַע בִּיבָמָה לַשּׁוּק. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי טָבְיוֹמֵי: לְזֶה חֲמִשָּׁה בָּנִים וּלְזֶה חֲמִשָּׁה בָּנוֹת, וְאָמַר: ״אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקוּדֶּשֶׁת לְאֶחָד מִבָּנַי״ – כׇּל אַחַת וְאַחַת צְרִיכָה חֲמִשָּׁה גִּיטִּין. מֵת אֶחָד מֵהֶם – כׇּל אַחַת וְאַחַת צְרִיכָה אַרְבָּעָה גִּיטִּין, וַחֲלִיצָה מֵאֶחָד מֵהֶן. וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי כְּשֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ, הָא ״אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ לְאֶחָד מִבָּנַי״ קָתָנֵי, תְּיוּבְתָּא דְרָבָא, תְּיוּבְתָּא. וְהִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי בְּיַעַ״ל קַגַ״ם. מַעֲשֶׂה בְּחָמֵשׁ נָשִׁים. אָמַר רַב: שְׁמַע מִינַּהּ מִמַּתְנִיתִין אַרְבַּע, וְנָקֵיט רַב בִּידֵיהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: הַמְקַדֵּשׁ בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית – מְקוּדֶּשֶׁת, וּשְׁמַע מִינַּהּ: קִידְּשָׁהּ בְּגָזֵל – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, אֲפִילּוּ בְּגָזֵל דִּידַהּ. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: שֶׁלָּהֶם הָיְתָה וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה – טַעְמָא דִּשְׁבִיעִית, דְּהֶפְקֵר הוּא, הָא דִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ – לָא. וּשְׁמַע מִינַּהּ: אִשָּׁה נַעֲשֵׂית שָׁלִיחַ לַחֲבֶירְתָּהּ, וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנַּעֲשֵׂית לָהּ צָרָה. וְאִידַּךְ מַאי הִיא? קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִים לְבִיאָה. וְנִיחְשְׁבַהּ! מִשּׁוּם דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּאַבָּיֵי אִי כְּרָבָא. כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא אַמְרַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לֵיהּ: מִי אָמַר רַב הָכִי? וְהוּא לָא אֲמַר?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – שְׁנֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַקְדִּישׁ, זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: מִי אָמַר רַב כְּווֹתִי? מֵיתִיבִי: קִידְּשָׁהּ בְּגָזֵל, בְּחָמָס, וּבִגְנֵיבָה, אוֹ שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ וְקִדְּשָׁהּ – מְקוּדֶּשֶׁת! הָתָם בְּגָזֵל דִּידַהּ. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אוֹ שֶׁחָטַף סֶלַע מִשֶּׁלָּהּ – מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בְּגָזֵל דְּעָלְמָא עָסְקִינַן! פָּירוּשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ: קִידְּשָׁהּ בְּגָזֵל, בְּחָמָס, וּבִגְנֵיבָה כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ וְקִדְּשָׁהּ בּוֹ.

3 משנת רבי אליעזר פתח ↗

לא סוף דבר, ישראל שהרג גר, אפלו הרג עבד כנעני שהוטבל לשם עבדות, הרי זה נהרג, שנ' וכי יכה איש את עבדו או את אמתו, נקם ינקם. ר' ישמעאל אומ', נקם ינקם, מיתה אתה אומ' או אינו אלא ממון, תלמוד לומ' והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית. מה להלן מיתה, אף כאן מיתה. אך אם יום או יומים יעמד. אם נפטר הוא ביום, למה פירט הכת' יומים, אלא יום שהוא כיומים ויומים שהוא כיום. הא כיצד. מעת לעת עם חשיכה משמרין לו יום, הכהו בחצי היום משלימין לו מן היום השני, נמצאו יומים. אבל ההורג את הגר קודם מתן תורה, הרי זה נהרג בבית דין, שנ' שפך דם האדם באדם דמו ישפך. משניתנה התורה, נא' וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, על רעהו, לא על הגוי. איסי בן יהודה אומ', לא שההורג את הגוי פטור, אלא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואף כשהיינו בארצנו לא היינו ממיתים אותו, אלא דינו בידי שמים.

3 יבמות פתח ↗

קִבְרֵי גוֹיִם אֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם״. אַתֶּם קְרוּיִין אָדָם, וְאֵין הַגּוֹיִם קְרוּיִין אָדָם.

3 מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי פתח ↗

כי תפגע אין לי אלא מצות עשה מצות לא תעשה מניין ת"ל דברים כ"ב א' לא תראה את שור אחיך: אין לי אלא אחיך אויבך מניין ת"ל שור אויבך מכל מקום יכול אף של אחרים כן ת"ל שם אחיך. מה אחיך שהוא עמות עמך כך כל אדם שהוא עמות עמך: אם כפפת את יצרך לעשות שונאך אוהבך מבטיחך אני שאני עושה שונאך אוהבך: כי תפגע. יכול פגיעה ממש ת"ל כי תראה יכול משיראנו מרחוק ת"ל כי תפגע הא כאיזה צד ראייה שהיא בפגיעה אחד משבעה ומחצה במיל שיעור ריס: תועה. כל שדרך תעיתו מכאן אתה אומר היה חמור רועה כדרכו וכלים מונחין כדרכן אין נזקק להן חמור מפסיג בין הכרמים כלים מונחין באמצע דרך הרי זה יזקק לה: השב תשיבנו. מכלל שנ' כ' י"ב כבד את אביך ואת אמך יכול אפילו אמרו לו אביו ואמו אל תחזיר ישמע להם ת"ל השב תשיבנו: החזירה וברחה מניין שחייב להחזיר ת"ל השב תשיבנו אפילו מאה פעמים: לו. החזירם לאחיך או לרשות שהיא שלו:

4 מסכת כלה רבתי פתח ↗

ברייתא ושוב מעשה בר׳ טרפון שהיה אוכל קציעות מפרדס שלו מצאו אריסו והיה מכהו מכה גדולה ולא היה אומר כלום כיון שראה שנפשו יוצאה אמר אוי לך ר׳ טרפון א״ל אתה הוא ר׳ טרפון א״ל הן עמד ותלש בשערו צעק ובכה כל כך למה כדי שלא ישתמש בכבוד התורה. מכאן אמרו חכמים כל המשתמש בכתרה של תורה אין לו חלק לעולם הבא: גמ' ור׳ יונתן בן עמרם למדה ממנו דתניא בשני בצורת צוה רבינו הקדוש ופתח אוצרות חטים וכל מאכל מה עשה הכריז ואמר יכנסו כל בעלי מקרא ומשנה והלכות והגדות ועמי הארץ אל יכנסו דחק ונכנס ר׳ יונתן בן עמרם א״ל כלום יש בידך תורה א״ל לאו א״ל ובמה אפרנסך א״ל ר׳ פרנסני ככלב וכעורב בתר דיהב ליה היה רבינו הקדוש יושב ומצטער ומתנחם אמר אוי לי מה עשיתי שנתתי פתי לעם הארץ א״ל ר׳ שמעון בר׳ לר׳ שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאין רצונו להנות בכבוד התורה מימיו בדקו ומצאו שהוא כן באותה שעה אמר יכנסו הכל. איבעיא להו עם הארץ מהו להתלות עם ת״ח. ת״ש כי הוא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס איך יחוס עליך: ת״ר חמשה דברים נאמרו בעם הארץ אין מקבלין מהן עדות ואין מוסרין להן עדות ואין מתלוין עמהם בדרך ואין ממנים אותם אפוטרופא על היתומים ואין מגלים להם את הסוד:

4 בבא קמא פתח ↗

מַתְנִי׳ שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – חַיָּיב. וְשֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ – פָּטוּר.

4 קידושין פתח ↗

וְאֶלָּא כִּדְרָבָא בַּר רַב הוּנָא. דְּאָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: מִנַּיִן לִיתוֹמִים שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶן שֶׁבֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לָחוּב וְלִזְכּוֹת? ״לָחוּב״ אַמַּאי? אֶלָּא: ״לָחוּב עַל מְנָת לִזְכּוֹת״ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ״.

5 בבא קמא פתח ↗

הֵיכָא דְּבָדַק צוּר וְשָׁחַט בּוֹ – דְּעַבְדֵיהּ כְּעֵין סְקִילָה, אֲבָל הֵיכָא דְּשַׁחְטֵיהּ בְּסַכִּין – לָא! אָמְרִי: אַטּוּ סַכִּין כְּתִיבָא בְּאוֹרָיְיתָא? וְהָתְנַן: הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, בְּצוֹר וּבְקָנֶה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה. וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ אִיסּוּר אֲכִילָה וְאִיסּוּר הֲנָאָה מִ״לֹּא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״, ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ לְמָה לִי? לַהֲנָאַת עוֹרוֹ. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: בְּשָׂרוֹ הוּא דְּאָסוּר בַּהֲנָאָה, עוֹרוֹ נִשְׁתְּרֵי בַּהֲנָאָה; קָמַשְׁמַע לַן ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״. וּלְהָנָךְ תַּנָּאֵי דְּמַפְּקִי לֵיהּ לְהַאי ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ לִדְרָשָׁה אַחֲרִינָא כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר קַמַּן, הֲנָאַת עוֹרוֹ מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מֵ״אֶת בְּשָׂרוֹ״ – אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ, מַאי נִיהוּ – עוֹרוֹ. וְהַאי תַּנָּא – ״אֶת״ לָא דָּרֵישׁ. כִּדְתַנְיָא: שִׁמְעוֹן הָעַמְסוֹנִי, וְאָמְרִי לַהּ נְחֶמְיָה הָעַמְסוֹנִי, הָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל ״אֶתִּין״ שֶׁבַּתּוֹרָה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״, פֵּירַשׁ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כׇּל ״אֶתִּין״ שֶׁדָּרַשְׁתָּ – מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן? אָמַר לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה, כָּךְ קִבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַפְּרִישָׁה. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא, וְלִימֵּד: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ – לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נָקִי מֵחֲצִי כוֹפֶר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא הוּא עַצְמוֹ אֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא מִגּוּפוֹ, ״הֲבִיאֵהוּ לְבֵית דִּין, וִישַׁלֶּם לָךְ״! אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כָּךְ אֲנִי בְּעֵינֶיךָ, שֶׁדִּינִי בָּזֶה שֶׁחַיָּיב מִיתָה? אֵין דִּינִי אֶלָּא כְּשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי בְעָלִים. עַל פִּי בְעָלִים?! מוֹדֶה בִּקְנָס הוּא! קָסָבַר כּוּפְרָא – כַּפָּרָה. תַּנְיָא אִידַּךְ, אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, כָּךְ אֲנִי בְּעֵינֶיךָ, שֶׁדִּינִי בָּזֶה שֶׁחַיָּיב מִיתָה? אֵין דִּינִי אֶלָּא בְּמִתְכַּוֵּון לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם; לְגוֹי וְהָרַג יִשְׂרָאֵל; לִנְפָלִים וְהָרַג בֶּן קַיָּימָא. הֵי אֲמַר לֵיהּ בְּרֵישָׁא? רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: ״מִתְכַּוֵּון״ אֲמַר לֵיהּ בְּרֵישָׁא. רַב טָבְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: ״הֵמִית״ אֲמַר לֵיהּ בְּרֵישָׁא. רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר ״מִתְכַּוֵּון״ אֲמַר לֵיהּ בְּרֵישָׁא – מָשָׁל לְצַיָּד שֶׁשּׁוֹלֶה דָּגִים מִן הַיָּם,

6 בבא קמא פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: פָּטוּר מִמִּיתָה, וְחַיָּיב בְּכוֹפֶר. וְרַב אָמַר: פָּטוּר מִזֶּה וּמִזֶּה.

7 בבא קמא פתח ↗

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״שׁוֹר״ ״שׁוֹר״ שִׁבְעָה – לְהָבִיא שׁוֹר הָאִשָּׁה, שׁוֹר הַיְּתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין – פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים.

9 מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי פתח ↗

כי יבער המבער חייב לשלם מכאן אתה אומר הגנבים שפתחו את הדיר ופתחו את המוקצה ויצתה בהמה והזיקה הגנבים פטורין ובעל הבית פטור שנ' ושלח את בעירה יצא זה שלא שלח הוציאוה הגנבים הגנבין חייבין ובעל הבית פטור שנ' כי יבער ישלם המבער חייב לשלם: נעל כראוי וקשר כראוי ועשה לה מחיצה גבוהא עשרה טפחים ומסרה לזקן ולחולה שיש בו דעת ויצתה בהמה והזיקה פטור שנ' ושלח את בעירה יצא זה שלא שלח: נעל שלא כראוי וקשר שלא כראוי ועשה מחיצה שאינה גבוהה עשרה טפחיםאו שמסרה ומסרה לחרש שוטה וקטן שאין בהם דעת ויצתה בהמה והזיקה חייב שנ' כי יבער ישלם המבעיר חייב לשלם: שדה או כרם. אין לי אלא שדה וכרם המיוחדין מניין לרבות כל דבר ת"ל או כרם יכול שאני מביא את שקרעה כסות ושאכלה את הכלים ת"ל כרם מה כרם מיוחד שהוא פירות אף כל דבר שהוא פירות או מה כרם פירות גמורין אף אין לי אלא פירות גמורין מניין אפילו אכלה זרעין ושתלין הרי אלו שמין לו ת"ל שדה: ר' שמעון אומר כרם והלא הכרם בכלל שדה היה מה תלמוד לומר שדה או כרם מלמד שאם אכלה פגין או בושר רואין אותן כאילו הן פירות גמורין: ושלח את בעירה. בהמה שהיתה מהלכת כדרכה ברשות רבים ונפלה לגינה וניהנתה אם שלא מאיליה משלמת מה שניהנתה. ואם מאיליה משלמת מה שהזיקה. אין שמין בית קב מפני שהוא משביח. ולא בית כור מפני שהוא ... נים פוגם אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה: ושלח את בעירה. אין לי אלא שן לאכול את הראוי לה מנין לרגל לשבר בדרך הלוכה תלמוד לומר ושלח את בעירה לא השן בכלל הרגל היית שנ' ישעיה ה' ה' חסר מסוכתו והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס ואין לי אלא אלו בלבד מנין הזיקה בדרך הילוכה בגופה בדרך הילוכה חמור במשוי שעליו בדרך הילוכו מה אילו מיוחדין שהזיקו בדרכן ובראוי להן משלמין נזק שלם כך כל המזיק כדרכו וכראוי לו משלם נזק שלם. ע״ט ושלח את בעירה. אין לי אלא שן לאכול את הראוי לה ורגל לשבר כדרך הלוכה מניין לשן לאכול את שאין ראוי לה ולרגל לשבר שלא כדרך הלוכה ת"ל ובער בשדה אחר לרבות דברים אחרים יכול על הכל משלם נזק שלם ודין הוא והלא שור שהזיק את חבירו בכלל היה ולמה תנא להקיש אליו מה שור מיוחד שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם כך כל דבר שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם: ובער בשדה אחר. ולא בשדה בעל הבית. יכול אף על פי שנתן לו רשות בעל הבית לגדוש תלמוד לומד ובער בשדה מכל מקום: פ' מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. מלמד שאין שמין לו אלא מן העדית יכול אם הזיקה בזיבורית יהו שמין לו מן העידית ת"ל שדה שדה אמורה למעלה ואין לי אלא בלבד מניין לכל המשלם קנס שאינו משלם שאין שמין לו אלא מן העדית ת"ל מיטב שדהו ומיטב כרמו זה בנין אב לכל המשלם קנס שאין שמין לו אלא מן העדית: מיטב שדהו ומיטב כרמו מלמד שאין שמין לו אלא מן המטלטלין אין לי אלא זה בלבד מניין לכל המשלם קנס שלא ישלם שאין שמין לו אלא מן המטלטלין ת"ל מיטב שדהו ומיטב כרמו זה בנין אב לכל המשלם קנס שלא ישלם שאין שמין לו אלא מן המטלטלין: מיטב שדהו וגו' מלמד שאין שמין בראוי כבמוחזק: כרמו. פרט לגבוה: ישלם. מכל מקום שנ' ישלם משלם נזק שלם: פ״א

9 תלמוד ירושלמי בבא קמא פתח ↗

הלכה: מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם כול׳. אָמַר רִבִּי לָעְזָר. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. שְׁמִירַת נְזָקִין כִּשְׁמִירַת שׁוֹמֵר חִנָּם. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָן. שְׁמִירַת נְזָקִין כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר. אָמַר רִבִּי לָעְזָר. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. מָסַר שׁוֹר לְשׁוֹמֵר חִנָּם. יָצָא וְהִזִּיק פָּטוּר. יָצָא וְנִטְרַף פָּטוּר. לְשׁוֹמֵר שָׂכָר. יָצָא וְהִזִּיק חַיָיב. יָצָא וְנִטְרַף פָּטוּר. אָמַר רִבִּי לָעְזָר. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָן. מָסַר שׁוֹר מוּעָד לְשׁוֹמֵר חִנָּם. יָצָא וְהִזִּיק חַיָיב. יָצָא וְנִטְרַף פָּטוּר. לְשׁוֹמֵר שָׂכָר. יָצָא וְהִזִּיק חַיָיב. נִטְרַף חַיָיב. אָמַר רִבִּי לָעְזָר. וַהֲלֹא שָׁמוּר הוּא וְהַתּוֹרָה חִיַּיבְתּוֹ. אָמַר רִבִּי לָעְזָר. כָּל שְׁמִירָה שֶׁאָמְרָה תוֹרָה אֲפִילוּ הִקִּיפוֹ חוֹמַת בַּרְזֶל אֵין מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְגוּפוֹ. לְפִיכַךְ רוֹאִין אוֹתוֹ אִם רָאוּי לִשְׁמִירָה פָּטוּר וְאִם לָאו חַיָיב.

1 עפ”י כתב יד קופמן

2 שור שנגח לארבעה – או חמשה שוורים זה אחר זה – מכיוון שהתשלום נעשה מתוך ערכו של השור הנוגח הרי שאין בערכו כדי לפצות על כל נזק שגרם. ארבעה או חמישה שוורים הם מספר הנראה כמקרי, ועם זאת המספר חמישה חוזר בדוגמאות במשניות אחרות לנושאים שונים. זאת משום שחמישה הוא חֶבֶר או קבוצה מוכרת מטבע לשון ספרותי. כך בתורה בראשית מז ב וכך במשנה שביעית פ"י מ"ה; חלה פ"א מ"א ומקבילות ועוד. ישלם לאחרון שבהם – מי שננגח אחרון הוא הראשון לתשלום. טעמה של ההלכה יבורר להלן. אם יש בו מותר – לאחר ששילם את הנזק שגרם לשור האחרון, יחזיר שלשלפניו – לשור שננגח רביעי, ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו – לשור שננגח שלישי, והאחרון אחרון נסכר – בעל השור שננגח אחרון מרוויח נשכר. דברי רבי מאיר.

3 רבי שמעון אומר שור שווה מאתים שנגח לשור שווה מאתים ואין הנבילה יפה כלום – זה המקרה בסוף הפרק הקודם מ"ט, זה נוטל מנה וזה נוטל מנה – הנזק הוא במאתיים זוז שני מנים, ומכיוון שמדובר בשור תם הרי שהמזיק חייב לניזוק רק חצי מהנזק מנה אחד. חזר ונגח לשור אחר שווה מאתים – זה המקרה שברישא של המשנה, ואין הנבלה שווה כלום, האחרון נוטל מנה – את מלוא התשלום שהמזיק חייב, ושלפניו זה – הניזוק, נוטל חמשים זוז – חצי ערכו של ה"מותר", וזה – המזיק, נוטל חמשים זוז – חוצים את ה"מותר", כלומר את הערך שנותר בשור המזיק לאחר תשלומי הנזק. חזר ונגח לשור אחר שווה מאתים – בסך הכול ניזוקו עד עכשיו שלושה שוורים, האחרון נוטל מנה – מלוא התשלום המגיע לו, ושלפניו חמשים זוז – כמקודם, ושנים הראשנים דינרי זהב – השלישי והרביעי מקבלים כל אחד 25 זוז, שהם דינר זהב.

4 טבלת העריכים של המשנה

5 רבי שמעון מקבל את העיקרון שאחרון נשכר, אך מתאים אותו למקרה. כל ניזוק רשאי לכל היותר לחצי מערכו של השור המזיק. האחרון מקבל את מלוא המגיע לו, לשאר כבר אין בשור המזיק ערך כספי מספיק, ונשמר העיקרון שכל אחד מהם מקבל חצי מהמותר.

6 אם כן, לפי פירוש זה רבי שמעון מדגים את הכלל של רבי מאיר, ואולי חולק עליו בפרטים. רבי מאיר לא הבהיר את כוונתו המדויקת, ומדבריו ניתן להבין שהשני מקבל את מלוא המנה חצי מהנזק שנגרם לו, אך גם ניתן להבין שרבי מאיר התכוון לחלוקתו של רבי שמעון.

7 ברור שדברי המשנה מורכבים משני מקורות, שכן רבי מאיר פוסק הלכה בסגנון אחד ורבי שמעון בסגנון אחר. זו שפה הלכתית שונה. רבי שמעון מדבר בסגנון של "אחרון נשכר", בשפה של כלל הלכתי, ורבי שמעון במקרה מיוחד, בסגנון "קזואיסטי". מבחינת עריכת המשנה לפנינו עירוב סגנונות שפות הלכתיות המעיד על עריכות שונות. מבחינת המשנה אפשר שאין בין התנאים מחלוקת, אלא כל תנא שנה את ההלכה בסגנונו. אומנם הסגנון "רבי x אומר כך וכך ורבי y אומר אחרת" הוא הדרך המקובלת להבאת מחלוקת, אך לא תמיד כך, ולעיתים סגנון כזה מביא רק ניסוחים שונים. רבי שמשון משנץ בפירושו למשנת פרה פ"ב מ"ה מנסח את עקרון השמירה על הסגנון המקורי כ"חייב אדם לומר בלשון רבו". משניות מספר הוסברו בדרך זו.

8 במקרה זה לפנינו גם המקור של המשנה שבו גם דברי רבי מאיר שנויים בשפה ההלכתית של רבי שמעון: "מיכן אמרו שור שנגח ארבעה וחמשים שוורים זה אחר זה האחרון אחרון נשכר כיצד 1. שור יפה מאתים שנגח שור יפה מאתים וחזר ונגח שור אחר יפה מאתים זה נוטל מנה וזה נוטל מנה 2. חזר ונגח שור אחר יפה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו נוטל מנה והראשון מפסיד. רבי שמע' אומ' כולן היו נוטלין אלא מהו וחצו את כספו 1. שור יפה מאתים שנגח שור יפה מאתים, וחזר ונגח שור אחר יפה מאתים. 2. האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז. 3. וחזר ונגח שור אחר יפה מאתים האחרון נוטל מנה, ושלפניו חמשים זוז, ושנים הראשונים זה נוטל דינר זהב וזה נוטל דינר זהב" מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, כא לו, עמ' 189.

9 אם כן העורך איננו שומר על לשון רבו אלא להפך, שומר על ההלכה, אך חש עצמו חופשי לסגננה בשפה ההלכתית שאותה הוא בוחר. במקרה זה עמדו כנראה לפני עורך המשנה שני מקורות, האחד בסגנון "אחרון נשכר" והאחר בסגנון מכילתא דרשב"י. אגב כך אנו שומעים שאכן יש מחלוקת בין רבי מאיר לרבי שמעון בפרט אחד.

10 אחרון אחרון נשכר

11 בקו תחתון הודגשו אפשרויות חילופיות להבנת עמדת הדרשן

12 רבי שמעון ורבי מאיר מדברים על המקרה של נגיחה שלישית. רבי שמעון סבור שהשור הנגח הופך להיות רכוש של שני הצדדים המזיק והניזק הופכים לשותפים, בדרכו של רבי עקיבא "יוחלט השור". כאשר השור נוגח בשנית הוא שייך כבר לשני אנשים. לאחר הנגיחה, חציו שווי 100 זוז שייך לניזוק השני, וחציו השני שייך למזיק ולניזק בחלקים שווים 50 זוז לכל אחד, וכן הלאה בנגיחה השלישית. דינו של רבי שמעון הוא בשור שנגח שלוש פעמים בלבד, זאת אף על פי שהכותרת מדברת על ארבע-חמש פעמים. ברם ארבע-חמש הוא מטבע לשון מסוגנן ל"פעמים מספר" ותו לו. שני התנאים מסכימים ששור תם משלם מ"גופו", כלומר לא יותר מערך השור המזיק, אבל רבי מאיר סובר שמשלם עד חצי משווי השור המזיק. לכן האחרון מקבל את מלוא המגיע לו ולאחרים אין פיצוי, שכן אין המזיק חייב יותר מחצי שורו של מזיק, ואילו רבי שמעון סבור שמשלם עד ערך כל שורו של המזיק. כל פעם רק חצי, אבל מכיוון שהשור נגח שלוש פעמים ניתן לקבל ממנו החזר של 200 זוז. לעומת זאת רבי מאיר סבור שהשור כולו עובר לאחריות הניזוק, ולכן אם השור של הניזק בעל ב נגח שור שלישי של בעל ג, בעל ב חייב לשלם לבעל ג חצי נזק, והמזיק המקורי בעל א איננו במעגל ההתחשבנות. יש אולי קשר בין עמדת רבי מאיר שהשור המזיק עובר לבעלות הניזק לבין העמדה של יוחלט השור, אבל במשמעות אחרת של המונח. יוחלט השור אין משמעו שגוף השור משמש לתשלומים השונים, אלא שכל השור עובר לרשות הניזק עד שתסודרנה ההתקזזויות ההדדיות.

13 נמצאנו למדים שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון היא עקרונית ביותר יוחלט השור לניזוק או יוחלט חצי שור לניזוק.

14 אפשר גם להוסיף למערכת שבמשנה מרכיב שיסביר שהמינוח "אחרון נשכר" הוא לשני הצדדים. לאחר נגיחה שלישית השור כבר הופך להיות מועד, וממילא הניזק מקבל את מלוא ערך נזקו. אומנם במשנה ד מדובר על תהליך שבו השור התם הופך למועד; לא מספיק שהוא נגח שלוש פעמים אלא צריך "להעיד עליו". כבר בפירוש המשנה הערנו שקשה לנו להאמין שהיה תהליך טקסי של קביעת "תקן" של "מועד" לשור; כשם ששור מועד הופך לתם כאשר ילדים משחקים בקרניו בשלווה, ללא טקס או מעמד ציבורי משפטי, כך השור גם הופך למועד. הוא נוגח, והכול בכפר יודעים על כך והשמועה עוברת. משנתנו מדגימה מצב זה. השור נגח, ובפעם הרביעית הוא כבר הפך למועד, וכל השור כולו עובר לרשות הניזק האחרון, וזאת לשתי הדעות.

15 הסבר זה אפשרי, אבל כל הראשונים והאחרונים הסבירו בפשטות שתמיד מדובר בשור תם. לשאלה כיצד הוא נחשב לשור תם הוצעו הצעות שונות, כגון שנגח ברצף ובניגוד לרבי מאיר דלעיל פ"ב מ"ד, או שלא הייתה העדאה בבית דין. אנו עסקנו במשנה לעיל וטענו שגם בה לא נזכר שנדרשת החלטת בית דין להגדרת השור כמועד, ואכן רבי שמעון במשנה מדבר רק על שלוש נגיחות, ובנגיחה הרביעית כבר אין מדובר על תשלום חצי נזק.

16 במהותה המשפטית של השותפות עסקנו במבוא למסכת.

17 השאלה המרכזית במשנה איננה פרטי החלוקה, אלא הכלל שהאחרון נשכר. ההיגיון אומר שהראשון צריך היה להיות "נשכר", שכן המזיק חייב לשלם לו עוד בטרם נוצרו החובות האחרים. כלל ידוע הוא בדיני חובות שכל הקודם בחוב קודם גם בגבייתו. הבבלי מתחבט בשאלה מתוך שלדעתו ניזק הוא בעל חוב רגיל, ומציע "אוקימתא": "כגון שתפשו ניזק לגבות הימנו" לו ע"ב. כלומר הניזוק תפס את השור המזיק, ולכן הניזוק הראשון הפך לבעלים של השור המזיק, או לפחות הוא חייב בשמירת השור המזיק, ולכן הניזוק הרביעי חייב לחמישי, והשלישי חייב לניזוק הרביעי וכן הלאה. הסבר ברור, ברם קשה להעמיד את המשנה במקרה כל כך מיוחד. הבבלי מהלך בדרכו של רבי ישמעאל, "יושם השור", והתנאים בשיטת רבי עקיבא, "יוחלט השור", זאת לפי הסברנו למחלוקת תנאית זו המצויה רק בברייתא בבבלי, לג ע"א.

18 הכלל שהבבלי מציע, שבעל החוב הראשון גובה, איננו פשוט כל כך כשלעצמו. במשנת כתובות פ"י מ"ג-מ"ה מובאת סדרת הלכות המבוססות על העדיפות של הראשונה. אך בין המשניות עולה גם דעתו של בן ננס, שלפחות לפי הירושלמי שם פ"י ה"ה, לד ע"א סובר שבעלי החוב חולקים בשווה. מכל מקום לפי ההסבר שהצענו ברור למה הציעו רבי מאיר ורבי שמעון את עמדתם זו. לבבלי עמדה שונה, שכאמור יסודה במחלוקת שלפי הבבלי היא תנאית רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

19 מכל מקום הבבלי מעמיד את משנתנו במקרה חריג שבו רבי ישמעאל מודה לרבי עקיבא. אבל מסגנון המשנה נראה שכוונת המשנה איננה שמדובר במקרה חריג, אלא בעיקרון משפטי. ברגע שהשור הזיק הפכו הניזק והמזיק לשותפים בשור, והאחריות על גביית הנזק מוטלת על הניזק. למזיק אין כמובן אינטרס בתשלום הנזק, ולכן ניתנה הזכות לניזק לגבות את התשלום מהמזיק. זכות זו הופכת לאחריות. עקרון השותפות הנוצרת בין מזיק לניזק מופיע כבר לעיל, פ"ג מ"ח. כפי שהסברנו, גם רבי שמעון איננו חולק על עיקרון זה. לפי ההסבר השני שהצענו אחרון נשכר כי המזיק נחשב למועד אפשר לדעת מה עמדת רבי מאיר לגבי הנגיחות הראשונות, אך דעת רבי שמעון מוסברת בתוספתא, ולפחות לדעתו השור נחשב כשותפות. ברם כל זאת רק אם הנבלה אינה שווה כלום מקרה בלתי ריאלי כשלעצמו. האם שני הבעלים ייחשבו כשותפים גם במקרה שהנבלה שווה יותר מחצי נזק, או מהשור התם שהזיק? ראינו בפרק הקודם שמקרה כזה הועלה במדרש, אך הוא איננו נדון במפורט.

20 הירושלמי למשנתנו ד ע"א מציע כנראה הסבר דומה: "שור שנגח ארבעה וחמשה שוורין כולי. אמר רבי ינאי בא עליו רבי מאיר משני צדדין. מה נפשך, שלך הוא? תניהו לי. אינו שלך? תניהו לי שאגבנו. ולא כן אמר רבי לעזר שמירת נזקין כשמירת קניין?! אמר ליה רבי יודן, ומסרו לו לנזקיו ואינו אלא כמשכון בידו". אם כן הניזק הופך לבעל של השור המזיק, או לפחות לשותף. "שמירת קניין" היא כשמירת נזקים. כלומר הבעלות של הניזק על השור המזיק הופכת אותו לחייב בתשלומים למי שנפגע מהשור המזיק. הווה אומר, המזיק איננו בעל חוב של הניזק אלא להפך, השור המזיק מופקע ושייך לניזק. ניסוח זה מופיע בבבלי, לו ע"א. מהתלמוד גם משמע שלדעת רבי ישמעאל המזיק הופך לבעל חוב ולכן הראשון "נשכר", ומשנתנו כרבי עקיבא. לדעת רבי ישמעאל ראשון נשכר, והבבלי גם מציג את האפשרות שיחלקו בשווה.

21 במבוא למסכת העלינו פקפוק לגבי הקשר שבין עמדת רבי עקיבא ורבי ישמעאל לעקרון השותפות, אך ברור שלפי המשנה שלנו השור הניזק עובר לרשות המזיק מיד לאחר הנגיחה. או ליתר דיוק חלק מהשור המזיק שייך לניזק, והרי זו הגדרת שותפות.

22 מבחינה חברתית, תמונת המצב שהתלמודים מתארים מעידה על חוסר האונים של הרשויות המשפטיות. הן אינן מסוגלות בעצם לאכוף את ביצוע התשלום. מה שהן מסוגלות הוא להתיר לניזק לפעול במלוא כוחו. כמובן אם הניזק פועל ללא סיוע השלטונות הרי שמן הסתם לעיתים גם איננו מסוגל לכפות את גביית החוב. זו הערה חשובה ביותר להערכת עוצמתן של רשויות השיפוט המקומיות. הרחבנו בכך במבוא, וראו פירושנו לפ"א מ"ג.

1 תלמוד ירושלמי בבא קמא פתח ↗

הלכה: שׁוֹר שֶׁנָּגַח אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שְׁוָורִין כול׳. אָמַר רִבִּי יַנַּאי. בָּא עָלָיו רִבִּי מֵאִיר מִשְּׁנֵי צְדָדִין. מַה נַפְשֵׁךְ. שֶׁלָּךְ הוּא תְּנֵיהוּ לוֹ. אֵינוֹ שֶׁלָּךְ תְּנֵיהוּ לִי שֶׁאַגְבֶּנּוּ. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי לָעְזָר. שְׁמִירַת נְזָקִין כִּשְׁמִירַת קִנְיָין. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוּדָן. וּמְסָרוֹ לוֹ לִנְזָקָיו וְאֵינוֹ אֶלָּא כְּמַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ.

2 בבא קמא פתח ↗

הָכָא נָמֵי, תְּנִי: אָדָם – שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו. מַתְקֵיף לַהּ רַב מָרִי, וְאֵימָא ״מַבְעֶה״ זֶה הַמַּיִם, כְּדִכְתִיב: ״כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים, מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ״! מִי כְּתִיב ״מַיִם נִבְעוּ״?! ״תִּבְעֶה אֵשׁ״ כְּתִיב. מַתְקֵיף לַהּ רַב זְבִיד: וְאֵימָא ״מַבְעֶה״ זֶה הָאֵשׁ, דְּכִי כְּתִיב ״תִּבְעֶה״ – בְּאֵשׁ הוּא דִּכְתִיב! אִי הָכִי, מַאי ״הַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר״? וְכִי תֵּימָא פָּרוֹשֵׁי קָמְפָרֵשׁ; אִי הָכִי, אַרְבָּעָה?! שְׁלֹשָׁה הָווּ! וְכִי תֵּימָא, תְּנָא שׁוֹר דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי; אִי הָכִי, ״לָא זֶה וְזֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים״ – אֵשׁ מַאי רוּחַ חַיִּים אִית בֵּיהּ? וְתוּ, מַאי ״כַּהֲרֵי הָאֵשׁ״? תָּנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֲבוֹת נְזִיקִין: שׁוֹמֵר חִנָּם, וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר, וְהַשּׂוֹכֵר; נֶזֶק, צַעַר, וְרִיפּוּי, שֶׁבֶת, וּבוֹשֶׁת; וְאַרְבָּעָה דְמַתְנִיתִין – הָא תְּלֵיסַר. וְתַנָּא דִּידַן – מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי הָנֵי? בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל – בְּנִזְקֵי מָמוֹן קָמַיְירֵי, בְּנִזְקֵי גוּפוֹ לָא קָמַיְירֵי; אֶלָּא לְרַב, לִיתְנֵי! תַּנָּא אָדָם – וְכׇל מִילֵּי דְאָדָם. וּלְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא נָמֵי, הָא תָּנֵי לֵיהּ אָדָם! תְּרֵי גַוְונֵי אָדָם; תְּנָא אָדָם דְּאַזֵּיק אָדָם, וְתַנָּא אָדָם דְּאַזֵּיק שׁוֹר. אִי הָכִי, שׁוֹר נָמֵי, לִיתְנֵי תְּרֵי גַוְונֵי שׁוֹר – לִיתְנֵי שׁוֹר דְּאַזֵּיק שׁוֹר, וְלִיתְנֵי שׁוֹר דְּאַזֵּיק אָדָם! הַאי מַאי? בִּשְׁלָמָא אָדָם דְּאַזֵּיק שׁוֹר – נֵזֶק הוּא דִּמְשַׁלֵּם, אָדָם דְּאַזֵּיק אָדָם – מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה דְּבָרִים; אֶלָּא שׁוֹר, מָה לִי שׁוֹר דְּאַזֵּיק שׁוֹר, מָה לִי שׁוֹר דְּאַזֵּיק אָדָם; אִידֵּי וְאִידֵּי נֶזֶק הוּא דִּמְשַׁלֵּם. וְהָא שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר, דְּאָדָם דְּאַזֵּיק שׁוֹר הוּא, וְקָתָנֵי! תָּנֵי הֶזֵּיקָא דִבְיָדַיִם, וְקָתָנֵי הֶזֵּיקָא דְמִמֵּילָא. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין: תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְגַנָּב, וְגַזְלָן, וְעֵדִים זוֹמְמִין, וְהָאוֹנֶס, וְהַמְפַתֶּה, וּמוֹצִיא שֵׁם רַע, וְהַמְטַמֵּא, וְהַמְדַמֵּעַ, וְהַמְנַסֵּךְ; וְהָנֵי תְּלֵיסַר – הָא עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה. וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא – מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי הָנֵי? בְּמָמוֹנָא קָמַיְירֵי, בִּקְנָסָא לָא קָמַיְירֵי. גַּנָּב וְגַזְלָן, דְּמָמוֹנָא הוּא, לִיתְנֵי! הָא קָתָנֵי לֵיהּ שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל. וְרַבִּי חִיָּיא נָמֵי, הָא תְּנָא לֵיהּ שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל! תָּנֵי מָמוֹנָא דַּאֲתָא לִידֵיהּ בְּהֶיתֵּירָא, וְקָתָנֵי מָמוֹנָא דַּאֲתָא לִידֵיהּ בְּאִיסּוּרָא.

3 פסחים פתח ↗

גָּזְיָיתָא נִינְהוּ, דְּשָׁמְטִי סוּסַיָּא וְאָתוּ דָּבְרִי לְהוּ. וַאֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב אַסִּי: לָא תְּדוּר בְּמָתָא דְּלָא צָנֵיף בַּהּ סוּסְיָא וְלָא נָבַח בַּהּ כַּלְבָּא. וְאַל תָּדוּר בְּעִיר דְּרֵישׁ מָתָא אָסְיָא, וְלָא תִּנְסֵיב תַּרְתֵּי. אִי נָסְבַתְּ תַּרְתֵּי — נְסֵיב תְּלָת. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב כָּהֲנָא: הֲפוֹךְ בִּנְבֵילְתָּא וְלָא תֵּיפוֹךְ בְּמִילֵּי. פְּשׁוֹט נְבֵילְתָּא בְּשׁוּקָא וּשְׁקֵיל אַגְרָא, וְלָא תֵּימָא ״כָּהֲנָא אֲנָא, וְגַבְרָא רַבָּא אֲנָא, וְסַנְיָא בִּי מִלְּתָא״. סָלְקַתְּ לְאִיגָּרָא — שֵׁירוּתָךְ בַּהֲדָךְ. מְאָה קָרֵי בְּמָתָא בְּזוּזָא — תּוּתֵי כַּנְפָיךְ נִיהְווֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ: לָא תִּשְׁתֵּי סַמָּא, וְלָא תְּשַׁוַּור נִיגְרָא, וְלָא תִּעְקַר כַּכָּא, וְלָא תְּקַנֵּא בְּחִיוְיָא, וְלָא תְּקַנֵּא בְּאַרְמָאָה. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה אֵין מִתְקַנְּאִין בָּהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: גּוֹי קָטָן, וְנָחָשׁ קָטָן, וְתַלְמִיד קָטָן. מַאי טַעְמָא — דְּמַלְכוּתַיְיהוּ אֲחוֹרֵי אוּדְנַיְיהוּ קָאֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב לְאַיְבוּ בְּרֵיהּ: טְרַחִי בָּךְ בִּשְׁמַעְתָּא וְלָא מִסְתַּיַּיע מִילְּתָא. תָּא אַגְמְרָךְ מִילֵּי דְעָלְמָא. אַדְּחָלָא אַכַּרְעָיךָ — זְבִינָךְ זַבֵּין. כֹּל מִילֵּי זַבֵּין וְתִחָרַט — בַּר מֵחַמְרָא, דְּזַבֵּין וְלָא תִּחָרַט. שְׁרֵי כִּיסָיךְ, פְּתַח שַׂקָּיךָ. קַבָּא מֵאַרְעָא, וְלָא כּוֹרָא מֵאִיגָּרָא. תַּמְרֵי בַּחֲלוּזָךְ — לְבֵית סוּדָנָא רְהוֹט. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רָבָא: עַד תְּלָת סְאָה. אָמַר רַב פָּפָּא: אִי לָא דִּרְמַאי שִׁכְרָא לָא אִיעַתַּרִי. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב חִסְדָּא: אִי לָא דִּרְמַאי שִׁכְרָא לָא אִיעַתַּרִי: מַאי ״סוּדָנָא״? אָמַר רַב חִסְדָּא: סוֹד נָאֶה, וּגְמִילוּת חֲסָדִים. אָמַר רַב פָּפָּא: כׇּל אַגַּב — גְּבִיָּא בָּעֵי. כֹּל אַשְׁרַאי — סָפֵק אָתֵי סָפֵק לָא אָתֵי. וּדְאָתֵי — מָעוֹת רָעוֹת נִינְהוּ. שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה — אַל תֵּצֵא בָּרִאשׁוֹנָה, אֶלָּא תֵּצֵא בָּאַחֲרוֹנָה, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס בָּרִאשׁוֹנָה. וַעֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חוֹל, וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וֶהֱוֵי מִשְׁתַּדֵּל עִם מִי שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ. שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: אַל תַּרְבֶּה בִּגְנוּת, מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. בִּתְּךָ בָּגְרָה — שַׁחְרֵר עַבְדְּךָ וְתֵן לָהּ. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּאִשְׁתְּךָ מֵחֲתָנָהּ הָרִאשׁוֹן. מַאי טַעְמָא? רַב חִסְדָּא אָמַר: מִשּׁוּם עֶרְוָה, רַב כָּהֲנָא אָמַר: מִשּׁוּם מָמוֹן. הָא וְהָא אִיתַנְהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מִנּוֹחֲלֵי הָעוֹלָם הַבָּא. אֵלּוּ הֵן: הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְהַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת. מַאי הִיא? דִּמְשַׁיַּיר מִקִּידּוּשָׁא לְאַבְדָּלְתָּא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה מַכְרִיז עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכׇל יוֹם: עַל רַוּוֹק הַדָּר בִּכְרַךְ וְאֵינוֹ חוֹטֵא, וְעַל עָנִי הַמַּחֲזִיר אֲבֵידָה לִבְעָלֶיהָ, וְעַל עָשִׁיר הַמְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו בְּצִינְעָה. רַב סָפְרָא רַוּוֹק הַדָּר בִּכְרַךְ הֲוָה,

3 תנא דבי אליהו רבה פתח ↗

בא חבירו וישב נ"י כנגד כנגדי נ"י ואף בזה יש מקרא ואין בו משנה ואף בזה היה מקרא ולא היה בו משנה ואמר לי רבי רחיצת ידים מן התורה לא נאמר לנו מהר סיני נ"י אמר אמרתי לו בני דברים הרבה יש לנו וחמורין הן ולא צריך הכתוב לאמרן לפיכך הטילו אותן על ישראל ואמר הן יבדילו אותן כדי להרבות שכרן. ומנין לך תדע לך שכן הוא כשהיו ישראל במדבר אמר הקב"ה למשה שמות י״ט:י׳ לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם ושנו במשנה וקדשתם בטבילה גם למדנו רחיצת ידים מן התורה מן משה ואהרן ובניו שנאמר בבואם אל אהל מועד ירחצו מים שמות ל׳:כ׳ ואצל ישראל מהו אומר ויקרא כ׳:ז׳ והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה ואמר לתלמידיו לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה אלא לכהנים ולוים וישראלים כולן שנאמר ויקרא י״ט:ב׳ דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו מכאן אמרו כל המזלזל בנטילת ידים סימן רע לו ועליו הוא אומר דברים כ״ט:י״ח והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו' לא יאבה ה' סלוח לו וגו' ומחה ה' את שמו מתחת השמים הא למדת כל האוכל בלא נטילת ידים כאלו בא על אשת איש. ואמר לי רבי אין שחיטה מן הצואר מן התורה אמרתי לו בני מה ראית לומר כן ולא שחיטה עצמה מן התורה בעולה וחטאת ואשם וכל הזבחים כולן ואמרתי לו בני אבל באמת כך שנו חכמים השוחט סימן אחד בעוף ושני סימנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו והמגרים בשחיטתו כל שהוא זה רע עין. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים כשם שהטבח מושך הבשר מן הצואר ומגרים ומביאו לידי פסול כך מושכין ממונו ממנו ונותנין אותו לאחרים שנאמר משלי כ״ח:ח׳ מרבה הונו בנשך ותרבית וגו'. ואמר לי רבי אין דם אדם אסור מן התורה אמרתי לו בני מה ראית לומר כך אמר לי רבי דכתיב לא תאכלו על הדם הא אין כאן דם אדם אמרתי לו בני והלא הדברים ק"ו ומה אם בהמה וחיה ועוף שדרכן לאכול אותן דם שלהם אסור בני אדם שאין דרכן לאכול אותן לא כל שכן שדמו אסור עליו הכתוב אומר דברים י״ב:כ״ג רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר וגו' ואומר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא ויקרא י״ז:י״ד דם כל בשר לא תאכלו להביא דם אדם שהוא אסור באכילה לפי כי נפש כל בשר דמו הוא. והעבודה אף דם החי שנקרש ונתמצה בכלי ומיוחד בפ"ע שנתנו בכלי אחד אף זה אסור באכילה שנאמר דם דם מ"מ. ואמר לי רבי בהמה שלא הקריב ממנה קרבן חלבה מותר אמרתי לו בני מה ראית לומר כן אמר לי רבי דכתיב ויקרא ז׳:כ״ה כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה וגו'. אמרתי לו בני ראה כחה של תורה מה היא וכל אמריה בינה וכל דבר ודבר שנאמר בה לא נאמרה אלא בחכמה בבינה ובהשכל כדי שלא יאמר אדם לעצמו בהמה שמקריבין ממנה קרבן חלבה אסור ובהמה שאין מקריבין ממנה קרבן חלבה מותר לכך חזר הכתוב ופירשה במקום אחר חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו ויקרא ג׳:י״ז חקת עולם לדורותיכם ללמדך מכאן שינהג הדבר לדורות עד סוף העולם בכל מושבותיכם בארץ ובח"ל כל חלב וכל דם לא תאכלו מה דם אסור באכילה אף חלב אסור באכילה א"כ למה נאמר כל חלב וכל דם אלא להקיש מצות שניהן להדדי שדם שוה לחלב וחלב שוה לדם ושניהם במלקות וכרת לכך נאמר כל חלב וכל דם וכך שנו חכמים במשנה מה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו אפילו הכי הפורש ממנו מקבל שכר גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן עאכ"ו שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורות עד סוף כל הדורות. ואמר לי רבי גזל אח מותר אמרתי לו בני מה ראית לומר כך ואמר לי רבי נאמר על הר סיני שמות כ׳:י״ב כבד את אביך ואת אמך לא תרצח לא תנאף לא תגנוב וגו'. והלא אין שם גזל אח ואמרתי לו בני לא זו היא שיטה הראשונה שאמרתי לך דברים הרבה יש לנו וחמורין הן ולא צריך הכתוב לאומרן לפיכך הטילו על ישראל ואמר הן יבדילו אותן כדי להרבות שכרן עליהן הכתוב אומר ישעיהו כ״ו:ח׳-ט׳ נפשי אויתיך בלילה וגו'. אבל הייתי אומר מתוך ד"ת מתיסרין ומתוך דברי תורה מתרפאין. מכאן אמרו בשמונה דברים העולם חרב ובד' דברים העולם מתישב בח' דברים העולם חרב א' על הדינין ב' ועל ע"ז ג' ועל גילוי עריות ד' ועל שפיכות דמים ה' ועל חילול השם ו' ועל דברים מכוערים שאדם מוציא מפיו ז' ועל גסות הרוח ח' ועל לשון הרע ויש אומרים אף על החימוד דורות הראשונים לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים דכתיב איוב כ״א:י״ד ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו וגו' ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם ואנשי דור הפלגה לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר בראשית י״א:א׳ ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם. ואנשי סדום לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר בראשית י״ג:י״ג ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם פרעה לא נעקר מן העולם אלא מתוך ח' דברים שנאמר שמות ה׳:ב׳ ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם סנחרב לא נעקר מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר מלכים ב י״ח:ל״ה מי בכל אלקי הארצות וגו' כי יציל את ירושלים מידי ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם. נבוכדנצר לא נעקר מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר ישעיהו י״ד:י״ג ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו' ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם. ובארבעה דברים העולם מתיישב מתוך הצדקה ומתוך הדין ומתוך האמת ומתוך השלום ואמר לי רבי מעשה שמכרתי לעכו"ם אחד ארבעה כורין של תמרים ומדדתי לו בבית אפל מחצה על מחצה ואמר לי אלקים על השמים ואתה יודע על מדה שאתה מודד לי ומתוך שמדדתי לו בבית אפל חסרתי לו שלשה סאין של תמרים ולאחר כך נטלתי המעות ולקחתי בהן כד אחד של שמן והנחתי אותו במקום שמכרתי התמרים לעכו"ם נקרע הכד ונשפך השמן והלך לו אמרתי לו בני כתיב ויקרא י״ט:י״ג לא תעשוק את רעך ולא תגזול וגו' רעך הרי הוא כאחיך ואחיך הרי הוא כרעך הא למדת שגזל עכו"ם אסור כי גזל הוא ואצ"ל גזל של אח ומתוך שראה הקב"ה בני אדם שהן עושקין וגוזלין וחומסין זה לזה חזר ופירש בקבלה ע"י יחזקאל יחזקאל י״ח:י״ח אביו כי עשק עשק גזל גזל אח ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו והנה מת בעונו. ואמר לי רבי בת חמורה או בת הבת אמרתי לו בני כמו שהבת היא ערוה כך היא בת הבת ג"כ ערוה כמו שהיא הבת כך היא בת הבת ואמר לי רבי והלא כתיב בתורה ויקרא י״ח:ט׳-י׳ ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה אמרתי לו בני ולאו ק"ו הוא ומה אם בת בנו ובת בתו אסורה לו בתו לא כ"ש ומה ת"ל ערות אשה ובתה לא תגלה בין אשה ובתה משלו בין אשה ובתה ממקום אחר ואמר לי רבי זב חמור או נדה חמורה אמרתי לו בני נדה חמורה מזב ואמר לי רבי והלא לא למדנו טבילה לנדה אלא מן הזב אמרתי לו בני והלא דברים ק"ו ומה אם הזב שאין פרה ורבה מטמא אחת עשרה טומאות וטעון שבע רחיצות וטבילות שבתורה נדה שהיא פרה ורבה לא כ"ש שהיא מטמאה אחת עשרה טומאות וטעונה שבע רחיצות וטבילות שבתורה הא למדנו כל האומר לאשתו ולבנותיו ולבני ביתו כשהם בנדותם מותרים אתם לנגוע בכל הכלים עשו מה שאתם רוצים לעשות לפי שאין טבילה לנדה מן התורה אינו רואה קורת רוח בעולם:

3 בבא קמא פתח ↗

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר. שׁוֹר שֶׁל גּוֹי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל – בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם״. וְאוֹמֵר: ״הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן״.

4 פסחים פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּעַמֵּי הָאָרֶץ: אֵין מוֹסְרִין לָהֶן עֵדוּת. וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת. וְאֵין מְגַלִּין לָהֶן סוֹד. וְאֵין מְמַנִּין אוֹתָן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַיְּתוֹמִים. וְאֵין מְמַנִּין אוֹתָן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל קוּפָּה שֶׁל צְדָקָה. וְאֵין מִתְלַוִּין עִמָּהֶן בַּדֶּרֶךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אֵין מַכְרִיזִין עַל אֲבֵידָתוֹ.

4 גיטין פתח ↗

יְתוֹמִין שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶן, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּבוֹרְרִים לָהֶן חֵלֶק יָפֶה. הִגְדִּילוּ – יְכוֹלִין לְמַחוֹת. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: הִגְדִּילוּ – אֵין יְכוֹלִין לְמַחוֹת; דְּאִם כֵּן, מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה?

5 תלמוד ירושלמי בבא קמא פתח ↗

הלכה: שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הָאָדָם כול׳. תַּנֵּי. וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. נָקִי מֵחֲצִי כוֹפֶר. דִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר לוֹ רִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי. וַהֲלֹא מוּקְדָּם הוּא לְבֵית הַסְֲּקִילָה חֲמוּרָה. אָמַר לוֹ. לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּנִתְכַּוֵון לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם כול׳. עַד דּוּ מַקְשֵׁי לָהּ עַל דְּרִבִּי לִעֶזֶר יַקְשֶׁינָּהּ עַל דִּידֵיהּ. אָמַר רִבִּי מִיָישַׁא. תִּיפְתָּר בְּשֶׁעָבַר וּשְׁחָטוֹ. וְאִית דְּבָעֵי מֵימַר. מָאן דְּיַלְּפָהּ מִן דְּרִבִּי לִיעֶזֶר עוֹד הוּא אָמַר כֵּן. לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשֶׁנִּתְכַּוֵון לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם. לְנָכְרִי וְהָרַג יִשְׂרָאֵל. לִנְפָלִים וְהָרַג שֶׁלְּקַיָימָה. פָּטוּר. מַה מְקַיֵים רִבִּי עֲקִיבָה וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד. וְלֵית לֵיהּ לְרִבִּי לִיעֶזֶר נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד. אִם כּוֹפֶר יוּשַׁת עָלָיו. בְּמוּעָד הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְלֵית לֵיהּ לְרִבִּי עֲקִיבָה נָקִי מֵחֲצִי כוֹפֶר. נֶאֱמַר כָּאן הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְנֶאֱמַר לְהַלָּן הַשּׁוֹר יִסָּקֵל. מַה שׁוֹר שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בְּמוּעָד הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַף הַשּׁוֹר יִסָּקֵל שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן בְּמוּעָד הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְלֵית כְּתִיב סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר. אָמַר. מוּטָּב יִלָּמֵד הַשּׁוֹר יִסָּקֵל מִשּׁוֹר יִסָּקֵל וְאַל יִלָּמֵד שׁוֹר יִסָּקֵל מִסָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר.

7 תלמוד ירושלמי בבא קמא פתח ↗

הִנִּיחַ חָבִית בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אַחֵר וְהִנִּיחַ אֲחֶרֶת סְמוּכָה לָהּ וּבָא הָרִאשׁוֹן לִיטּוֹל שֶׁלּוֹ אִם יִטְלֶינָּהּ מִיכָּן וְיִתְנֶינָּהּ כָּאן נַעֲשֶׂה בוֹר. אֶלָּא יִטּוֹל אֶת הַמַּקֵּל וִישַׁבְּרֶנָּהּ אוֹ יַעֲבוֹר עָלֶיהָ וְאִם נִשְׁבְּרָה נִשְׁבְּרָה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. שׁוֹר שֶׁעָלָה בַּחֲבֵירוֹ וּבָא בַּעַל הַשּׁוֹר וּשְׁמָטוֹ מִתַּחְתָּיו אִם עַד שֶׁלֹּא̇ עָלָה שְׁמָטוֹ וְנָפַל וָמֵת פָּטוּר. וְאִם דָּחֵהוּ וְנָפַל וָמֵת חַיָיב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְתִישְׁמַע מִינָּהּ. רָאָה אַמַּת הַמַּיִם שׁוֹטֶפֶת וּבָאָה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ הַמַּיִם לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ רַשַּׁאי לְפַנּוֹתֶן לְמָקוֹם אַחֵר. מִשֶּׁנִּכְנְסוּ אֵין רַשַּׁאי לְפַנּוֹתֶן לְמָקוֹם אַחֵר. אֲהֵן כְרֻיסוֹ אַרְגִּירָא עַד דְּלָא יֵיתֵי אֲהֵן כְרֻיסוֹ אַרְגִּירָא שָׁרֵי מֵימַר. פְּלָן עֲבִיד עֲיבִידָתִי פְּּלָן עֲבִיד עֲיבִידָתִי. מִן דְּיֵיתֵי אֲהֵן כְרֻיסוֹ אַרְגִּירָא אָסוּר. הָדֵן אַכְסְּנַיי פָּרֹכֹא עַד דְּלָא יֵיתוֹן רוֹמַאי שָׁרֵי מיחשדוניה מְשַׁחְדִּינֵיהּ. מִן דְּיֵיתוֹן רוֹמַאי אֲסִיר. הִנִּיחַ אַבְנוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אַחֵר וְהִנִּיחַ אֲחֶרֶת סְמוּכָה לָהּ וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בְּזוֹ וְנֶחְבַּט בְּזוֹ. מִי חַיָיב בְּנִזְקוֹ. הָרִאשׁוֹן אוֹ הַשֵּׁינִי. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. שׁוֹר שֶׁדָּחַף לַחֲבֵירוֹ וְנָפַל לַבּוֹר. בַּעַל הַשּׁוֹר חַיָיב וּבַעַל הַבּוֹר פָּטוּר. רִבִּי נָתָן אוֹמֵר. בְּמוּעָד זֶה נוֹתֵן מֶחֱצָה וְזֶה נוֹתֵן מֶחֱצָה וּבְתָם בַּעַל הַשּׁוֹר נוֹתֵן שְׁנֵי חֲלָקִים וּבַעַל הַבּוֹר רְבִיעַ. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. כֵּינִי מַתְנִיתָא. בַּעַל הַשּׁוֹר נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים וּבַעַל הַבּוֹר נוֹתֵן רְבִיעַ. הִנִּיחַ אַבְנוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אַחֵר וְהִנִּיחַ אֲחֶרֶת סְמוּכָה לָהּ וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בְּזוֹ וְנֶחְבַּט בְּזוֹ. מִי חַיָיב בְּנִזְקוֹ. הָרִאשׁוֹן אוֹ הַשֵּׁנִי. הִנִּיחַ אַבְנוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָאת הָרוּחַ וְהִפְרִיחָתָהּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ. מַהוּ שֶׁיְּהֵא חַיָיב בְּנִזְקוֹ. הִנִּיחַ אַבְנוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וְהִתִּיזָהּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ. מַהוּ שֶׁיְּהֵא חַיָיב בְּנִזְקוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הִנִּיחַ אַבְנוֹ וּמַשָּׂאוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהֶן וּצְלוּחִיתוֹ בְיָדוֹ. בֵּין שֶׁנִּתְקַל בָּאֶבֶן וְנֶחְבַּט בַּקַּרְקַע בֵּין שֶׁנֶּחְבַּט בָּאֶבֶן וְנִתְקַל בַּקַּרְקַע חַיָיב עַל נִיזְקֵי אָדָם וּפָטוּר עַל נִיזְקֵי צְלוּחִיתוֹ. מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמְרָה. בּוֹר שֶׁלַּנִּזָּקִין פָּטוּר עַל הַכֵּלִים. וְאִם כְּדֶרֶךְ הַטָּחָה הִטִּיחַ אֲפִילוּ עַל נִיזְקֵי צְלוּחִית חַיָיב. משנה: נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם אוֹ שֶׁלָּקָה בַחֲרָסֶיהָ חַיָיב. רִּבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּמִתְכַּוֵּן חַיָיב בְּשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן פָּטוּר. הלכה: נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כול׳. רִבִּי לָעְזָר אָמַר. בִּשְׁעַת נְפִילָה נֶחְלְקוּ אֲבָל לְאַחַר נְפִילָה כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁחַיָיב. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. בֵּין בִּשְׁעַת נְפִילָה בֵּין לְאַחַר נְפִילָה הִיא הַמַּחֲלוֹקֶת. מְתִיב רִבִּי יוֹחָנָן לְרִבִּי לָעְזָר. אִם בִּשְׁעַת נְפִילָה פָּטוּר. אֵינוֹ קַל וָחוֹמֶר לְאַחַר נְפִילָה. וְלָמָּה פָטוּר בִּשְׁעַת נְפִילָה. שֶׁכֵּן אָדָם מַבְקִיר נְזָקָיו בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אִית מַתְנִיתָא מְסַיְיעָא לְדֵין וְאִית מַתְנִיתָא מְסַיְיעָא לְדֵין. דְּתַנֵּי. מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי יוּדָן בְּמַנִּיחַ אַבְנוֹ וּמַשּׂוֹאוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהֶן פָּטוּר. שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ. הָא אִם לֹא הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ עַל מְנָת כֵּן חַיָיב. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. בְּמִתְכַּוֵּין לַחֲרָסִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי לָעְזָר. בְּמִתְכַּוֵּין לְהַזִּיק. רִבִּי זֵירָא וְרִבִּי לָא תְּרֵיהוֹן אָמְרִין. מוֹדֶה רִבִּי יוּדָה לַחֲכָמִים בְּמַבְקִיר שׁוֹר שֶׁנָּגַח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁחַיָיב. לֹא דוֹמֶה נֶזֶק עוֹמֵד לְנֶזֶק מְהַלֵּךְ. משנה: הַשּׁוֹפֵךְ מַיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָיב בְּנִזְקוֹ. הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית וְהַגּוֹדֵר אֶת גְּדֵירוֹ בַּקּוֹצִים וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזְּקוּ בָהֶן אֲחֵרִים חַיָיב בְּנִזְקוֹ. הלכה: הַשּׁוֹפֵךְ אֶת הַמַּיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כול׳. רַב הוּנָא אָמַר. בְּשֶׁנֶּחְבַּט בְּקַרְקָעוֹ. אֲבָל אִם נִתְלַכְלְכוּ כֵלָיו חַיָיב. רַב אָמַר. אֲפִילוּ נִתְלַכְלְכוּ כֵלָיו פָּטוּר. מִילְּתֵיהּ דְּרַב אָמְרָה. בּוֹר שֶׁלַּנְּזָקִין פָּטוּר עַל הַכֵּלִים. הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית לְתוֹךְ כּוֹתְלוֹ שֶׁלַּחֲבֵירוֹ וּבָא בַּעַל הַכּוֹתֶל וּסְתָרוֹ וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָיב. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מוֹצִיאִין אוֹתָן לְתוֹךְ שְׂדֵה עַצְמָן וּמַעֲמִיקִין לָהֶן ג̇ טְפָחִים כְּדֵי שֶלֹּא תַעֲלֵם הַמַּחֲרֵישָׁה. פִּיסְקָא. וְהַגּוֹדֵר גְּדֵירוֹ בַּקּוֹצִִים. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. תִּיפְתָּר דִּבְרֵי הַכֹּל בְּמַפְרִיחַ. רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא. וְלָמָּה לִי נָן פָּתְרִין לָהּ כְּרִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי יוּדָה דְאָמַר. שְׁלֹשָׁה שֶׁהֵן סְמוּכִין לִרְשׁוּת כִּרְשׁוּת. אָמַר לֵיהּ. וּמַה בִּישׁ לָךְ דְּאִיכָּא רִבִּי יוֹחָנָן מֵימַר לָךְ. תִּיפְתָּר דִּבְרֵי הַכֹּל בְּמַפְרִיחַ. וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. דְּרִבִּי מֵאִיר הִיא. דְּרִבִּי מֵאִיר אָמַר. כָּל הַמַּזִּיק שֶׁלֹּא עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה חַיָיב. וְהָדָא אָמְרָה דָא. נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקוֹץ אֶת הָאִילָּן וְלִסְתּוֹר אֶת הַכּוֹתֶל וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַזְּמַן פָּטוּר. לְאַחַר הַזְּמַן חַיָיב. וְכַמָּה הוּא הַזְּמַן. תַּנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. ל̇ יוֹם. משנה: הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת גַּפָּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָיב בְּנִזְקוֹ. וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. הַהוֹפֵךְ אֶת הָגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָיב בְּנִזְקוֹ. הלכה: הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת גַּפָּתוֹ כול׳. בַּמֶּה זָכָן. דְּבֵית רִבִּי יַנַּאי אָמְרֵי. בִּשְׁבָחָן. שְׁמוּאֵל אָמַר. בְּגוּפָן. חִזְקִיָּה אָמַר. וְהוּא שֶׁהָפְכָהּ עַל פָּנֶיהָ לְזַכּוֹת בָּהּ. מִילְּתֵיהּ דְּחִזְקִיָּה אָמְרָה. הַמִּטַּלְטְלִין נִיקְנִין בַּהֲפִיכָה. אֶלָּא הַמִּטַּלְטְלִין מַהוּ שֶׁיִּקָּנוּ בִּגְרִירָה. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה. נִרְאִין דְּבָרִים בָּעֲמוּדִין וּבְעוֹרוֹת קָשִׁין. אֲבָל בְּעוֹרוֹת רַכִּין לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ. אָמַר רִבִּי אָחָא. לֵיי דָא פָשְׁטָה עַל שִׁיטַּתְהוֹן דְּרַבָּנִן. בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה מָהוּ שֶׁיְּהֵא חַיָיב בְּתַשְׁלוּמֵי כֶפֶל בִּגְנֵיבָה הָרִאשׁוֹנָה. אוֹ מֵאַחַר שֶׁהוּא בְהַתְרָיַית מִיתָה יְהֵא פָטוּר. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הַגּוֹנֵב כִּיס חֲבֵירוֹ וְהוֹצִיאוֹ בַּשַׁבָּת חַיָיב שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵיב בִּגְנֵיבַת כִּיס עַד שֶׁלֹּא קָדְשָׁה עָלָיו הַשַּׁבָּת. וְלֹא בְהַתְרָיַית מִיתָה הוּא וְתֵימַר חַיָיב. וָכָא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְהַתְרָיַית מִיתָה יְהֵא חַיָיב. אָמַר רִבִּי יַנַּאי בַּר יִשְׁמָעֵאל. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה תַנִּיתָהּ כְּדַעְתֵּיהּ. דְּתַנֵּי. הַמּוֹצִיא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ חַיָיב. וְדִכְוָותָהּ. הַמּוֹצִיא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל לְהוֹצִיא חַיָיב. שֶׁאֵין הַתְרָיָיתוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת הוֹצָאָתוֹ. תַּנֵּי. אִם הָיָה גוֹרֵר בּוֹ וְיוֹצֵא פָּטוּר. שֶׁחָלוּ עָלָיו מִיתָה וְתַשְׁלוּמִין כְּאַחַת. הָא אִם לֹא חָלוּ עָלָיו שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת חַיָיב בַּתַּשְׁלוּמִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. תִּיפְתָּר כְּגוֹן דַּהֲווֹן אִילֵּין כִּיסַּיָיא רַבְרְבִין. שֶׁדַּרְכָן לִיקָּנוֹת בִּגְרִירִה. וְלֵית שְׁמַע מִן הָדָא כְּלוּם. מְתִיבִין הָא מַתְנִיתָא. זִימְנִין דְּמוֹתְבִין לָהּ וּמְסַיְיעִין לְרִבִּי יוֹחָנָן. זִימְנִין דְּמוֹתְבִין לָהּ וּמְסַיְיעִין לְרֵישׁ לָקִישׁ. יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַיָיב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד. טָמֵא שֶׁאָכַל חֵלֶב וְהוּא נוֹתָר מִן הַמּוּקְדָּשִׁין בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בַשַׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ. אֵינוֹ הַשֵּׁם. אֵימַת דִּמְתִיבִין וּמְסַיְיעִין לְרִבִּי יוֹחָנָן. הוֹצִיאוֹ בַשַׁבָּת אֵין כָּאן הֲנָחָה. וְלָמָּה אָמְרוּ. אֵינוֹ הַשֵּׁם. אֵימַת דִּמְתִיבִין וּמְסַיְיעִין לְרֵישׁ לָקִישׁ. הוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת וְהִנִּיחוֹ. וְלָמָּה אָמְרוּ אֵינוֹ הַשֵּׁם. אֵימַר תִּיפְתָּר בְּשֶׁאָכְלָהּ. וַאֲכִילָה הֲנָחָה הִיא. לֹא מִסְתַּבְּרָא דְלֹא הוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת חַיָיב. הֲרֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ בַיּוֹם הַכִּיפּוּרים יְהֵא פָטוּר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. אַתְיָיא דְּרִבִּי מֵאִיר כְּרִבִּי עֲקִיבָה. דְּתַנֵּי. מְנַיִין לְיוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת וְשָׁגַג וְעָשָׂה מְלָאכָה מְנַיִין שֶׁחַיָיב עַל זֶה בְּעַצְמוֹ וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר. שַׁבָּת הִיא. יוֹם הַכִּיפּוּרִים הוּא. דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. אֵין חַיָיב אֶלָּא אַחַת.

9 בבא קמא פתח ↗

מַתְנִי׳ קְשָׁרוֹ בְּעָלָיו בְּמוֹסֵרָה וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי, וְיָצָא וְהִזִּיק – אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

« משנת ארץ ישראל על משנה בבא קמא ג׳:י״א משנת ארץ ישראל על משנה בבא קמא ד׳:ב׳ »