משנת ארץ ישראל על משנה בבא בתרא ג׳:ז׳

עפ”י כתב יד קופמן

לא יפתח אדם חלונותיו לחצר שותפים – אין המשנה מבדילה בין מי שגר בחצר לבין מי שאיננו בעל בית בחצר. אדרבה, המשפט הבא במשנה מתייחס למי שביתו בחצר אחרת, כלומר פתוח לחצר אחרת, מכאן שהמשפט הזה עוסק במי שביתו חלק מחצר השותפים, ואף על פי כן אסור לו לפתוח חלון. לא נאמרה סיבת ההלכה. באופן טבעי לומדי התלמוד הבבלי ייזכרו כאן בהיזק ראייה, ויפרשו את משנתנו שבעל החלון החדש צופה על החצר ויש בכך היזק ראייה. אלא שהיזק ראייה שהבבלי מדבר עליו הוא בתוך הבית, ובחצר לא מתבצעות פעולות שהצנעה יפה להם. יתר על כן, לעיל נאמר שאסור לבנות חלונות כנגד חלונות פ"ב מ"ד אלא במרחק ארבע אמות, אך אין איסור על עצם פתיחת החלון. לדעתנו לשם הבנת המשפט צריך לחזור לתפקודו של החלון. החלון שימש גם כפתח יציאה וגם להנחת חפצים, כפי שנראה בסוף המשנה. לכן הוספת חלון היא כהוספת פתח, ובעל הבית שיש לו חלון ישתמש בשטח החצר כדי להניח דברים מתחת לחלון, וכדי למנוע מאחרים הצבת מתקנים והנחת חפצים מתחת לחלון. לפיכך לבעל חלון ותיק יש זכויות, אך חלון חדש אין לפתוח.

לקח בית בחצר אחרת לא יפתחינו לחצר שותפין – שתי החצרות סמוכות ויש להן קיר משותף. אלו שבתיהם פונים לחצר, ואולי גם אלו שחלונותיהם פתוחים לחצר, שותפים בחצר, ואדם חדש איננו רשאי להוסיף חלון לחצר, כמו שאמרנו לעיל. בלשון הבבלי "מפני שמרבה עליהם את הדרך" ס ע"א, כלומר מחייב אותם לעקוף את השטח שלפני הפתח משום שהוא תפוס במשאות.

בנה עלייה – קומה שנייה, על גבי ביתו לא יפתחינה לחצר שותפין – הכניסה לעלייה היא בסולם, ולסולם נדרש שטח. מי שיש לו פתח זכאי למרחב "פרטי" של ארבע על ארבע אמות, לצורכי הנחת משאות וכניסה לביתו. אם יהיה עוד פתח לרכושו של אחד השותפים יוקצה לבעל העלייה שטח בחצר, ולכן הדיירים רשאים למחות ולדרוש להשאיר את המצב על כנו. משפט זה מוכיח שכל ההלכות במשנה נובעות מאותה סיבה: לא מהיזק ראייה אלא מהרצון שלא להוסיף על זכויותיו של בעל הפתח או החלון. אלא אם רצה – בעל הבית לבנות עלייה, בונה חדר ליפנים מביתו – עוד חדר לביתו זאת כמובן אם יש לו קרקע בחצר, ואם ייתנו לו השכנים להוסיף חדר. כנראה מקובל היה שמי שרוצה להגדיל את ביתו דיירי החצר מקצים לו קרקע לכך. כלומר מחלקים את החצר מחדש כך ששטחה לא יגדל, אבל שתהיה לו חלקה מוגדרת ליד ביתו הקודם. זה כנראה הרקע להלכה להלן פ"ו מ"ג במי שמכר מקום לחבירו לבנות לו בית. אין זה מי שבמקרה מכר מקום; בדרך כלל המוכר מגדיר כמה שטח הוא מוכר. אלא דיירי החצר שאפשרו תמורת תשלום? לשכן להרחיב את ביתו, וההלכה נדרשת להגדיר מהו השטח הדרוש לבית.

לאחר שהוקצה לדייר שטח להרחבת ביתו, בונה חדר בית נוסף, ובונה עלייה על גבי ביתו – הבית החדש יכול להיות גבוה ולהכיל שתי קומות, ופותחה לתוך ביתו – אבל העלייה פתוחה לתוך הבית. כך נוצרת עלייה בלי פתח נוסף לחצר, אלא סולם עולה מפנים הבית לעלייה, או שיבנה מגדל מדרגות לולייני מתקן כזה היה נדיר בארץ. לא יפתח אדם לחצר שותפין פתח כנגד פתח – אם כבר הסכימו דיירי החצר שאחד השכנים יבנה לו פתח נוסף או חלון נוסף, וחלון כנגד חלון – או שהסכימו שיבנה חלון נוסף. עדיין אסור לו לבנות פתח מול פתח או חלון מול חלון, כדי למנוע הצצה הדדית. כאן משתלב הניסוח המשפטי הבבלי של היזק ראייה. כפי שנראה בנספח גם יוליאנוס מאשקלון מתנגד לפתיחת פתח מול פתח אחר. הלכה זו נאמרה כבר לעיל פ"ב מ"ד, אלא ששם דובר על כל כותל, אפילו אם מבוי או רשות הרבים מפרידים בין בית לבית. הירושלמי יד ע"ב מעלה את השאלה ומציע תירוץ הרמוניסטי וכפשוטן ההלכות סותרות.

אגב התירוץ הירושלמי משמיע רעיון חשוב: "גגות ניתנו להפריח" ואילו "חרבות לא ניתנו להיבנות". כלומר בגגות נהוג להמשיך לשכלל ולבנות ולכן מותר לפתוח חלון נגד חלון לצורכי יישוב הארץ, אך חורבות נשארות בדרך כלל בחורבנן, ולכן אין היתר לפתוח חלון נגד חלון. זה תירוץ הרמוניסטי אך הוא משקף מציאות, שלא כאן המקום לבררה.

היה – הפתח או החלון, קטן לא יעשינו גדול – ששימושו רב יותר, אחד לא יעשינו שנים – אסור לחצות פתח כי בכך יגדל השימוש בו ויגדל השימוש בשטח שלפני הפתח, אבל פותיח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון – מותר לו לפתוח פתח לרשות הרבים. אומנם הוא מכביד על רשות הרבים, אך כפי ששנינו לשם כך חולקה הארץ משנה, בבא קמא פ"ג מ"ג. הלכה זו סותרת את ששנינו לעיל פ"ב מ"ד, שם הוברר שפותחים חלון נגד חלון רק במרחק ארבע אמות. הגבלה זו איננה במשנתנו, וכנראה אלו משניות חלוקות. היה – הפתח או החלון, קטן עושה אתו גדול אחד עושה אותו שנים – כל זאת לרשות הרבים, ובניגוד לפתיחת חלון לחצר השותפים.

בהקשר של משנה זו אבא שאול מעלה את רמת האיסור להציץ לרמה גבוהה יותר: "אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצרו של חברו, כדי שלא יהא יושב בחנותו ורואה מה בחצרו של חברו. אלא זה פותח לרשות הרבים וזה פותח לרשות הרבים. כשם שבני חצר יכולין למחות זה על ידי זה בחצר של שותפין, כך בני מבוי יכולין למחות זה את זה במבוי השותפין. כיצד, בנה מרחץ בצד מרחצו של חברו, חנות בתוך חנותו של חברו, אין יכול למחות בידו ולומר לו אתה הבאת את התקלה. שאומר לו כדרך שעשיתה בתוך שלך, אף אני עושה בתוך שלי" תוס', פ"ב הט"ו. הרישא בהצצה, והסיפא חוזרת למשנה לעיל פ"ב מ"ג בעניין הנזק שהמולת הרבים גורמת. גם כאן אין רמז לבעיה של הגבלת תחרות. כאמור במשנה שם פ"ג מג בבעיה זו של הגבלת תחרות התחבטו רק מאוחר יותר.