משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ה׳:י״ב

12 עפ”י כתב יד קופמן

13 הלוקח כלי תשמיש מן הגוי – המשנה מדברת בטהרת נוכרים בה נרחיב בסוף המשנה. את שדרכו להטביל יטביל – טבילה היא טבילה במקווה. להגעיל יגעיל – במשנה אין הגדרה של הגעלה. אך לאור הרצף מסתבר שהכוונה לשטיפה במים רותחים חמים. ללבן באור ילבן – באוּר. כך הוסיפו כמה עדי נוסח מהענף הבבלי. כל כלי מטהרים לפי 'דרכו' כלומר לפי דרך השימוש בו, או אולי לפי טיבו, באיזה רמת הכשרה הכלי יכול לעמוד. ומפרטת המשנה: השפוד והאסכלה מלבנן באור – שיטת ההכשרה החמורה יותר יש למכשירים הבאים במגע ישיר עם האוכל בשעת בישולו בטמפרטורה של בישול כגון השפוד מוט ארוך שמכניסים לתוך המאכל הנצלה על האש, או אסכלה רשת גריל של היום – איור 52 – חובה ללבן באש. והסכין שפה והיא טהורה –הסכין די לה בשפשוף. לא ברור האם דרגת ההכשרה נקבעה לפי דרך השימוש בכלי, או לפי יכולתו לעמוד בתנאי ההכשרה ובנתון המעשי. את הסכין, למשל, אפשר לשייף אך לא את האסכלה.

14 הכשרת כלי עבודה זרה

15 התוספתא פ"ח ה"ג, עמ' 473 מפרטת את המשנה, והיא ניסוח עצמאי שאינו תלוי במשנה:

16 1. הלוקח כלי תשמיש מן הגוים - דברים שבידוע שלא נשתמש בהן, מטבילן והן טהורין. 2. דברים שבידו שנשתמש בהם, כגון הכוסות והצלוחיות מדיחן בצונן. 3. כגון היורות, ומחמי חמין, והטיגנין, והקומקמיסין, מדיחן ברותחין. 4. כגון הסכינין, והשפודין והאסכלאות, מלבנן באור והן טהורין. 5. וכולם שנשתמשו בהן עד שלא שף, יגעיל. הטביל וליבן, הרי זה מותר.

17 התוספתא מדברת על שיטה לטהר כלי של נוכרי. אין מדובר בטהרת יין נסך, שכן הסכין, השפוד והאסכלה אינם משמשים בתעשיית היין. מהתוספתא ניתן להבין שדין טיהור מיין נסך דומה לטיהור מסתם שימוש נוכרי, אך הדבר נובע רק מההקשר של ההלכה ולא מתוכנה. התוספתא מדברת על כמה רמות של הכשר, מהטהרה הקלה לטהרה חמורה.

18 1. טבילה – כלי שלא השתמשו בו. לא ברור האם די בטבילה, וליבון איננו מכשיר את הכלי, או להיפך דווקא טבילה ולא ליבון.

19 2. כלי הגשה שהשימוש בהם למאכל חם או קר יש צורך בשטיפה בצונן ודי בכך. לא ברור האם די בשטיפה ואפשר גם להטבילו, או ששטיפה דווקא ולא טבילה.

20 3. מכשירי אפייה כגון יורָה סוג של תנור, כלי שמחממים בו מים, כלי טיגון מחבת בלשוננו -, וכן קומקום קנקן העומד ישירות על האש. את כל אלה יש להדיח ברותחים, מעין הטבילה במים רותחים להכשרת כלי הגשה הנהוגה בימינו.

21 4. כלי צלייה וכלים שעליהם מתבשל האוכל ישירות כגון השפוד, או אסכלה – חובה ללבן באש. בתוספתא צורף הסכין לקבוצה זו, והדבר קשה שכן הסכין איננה משמשת בשעת הבישול או הצלייה. ואכן במשנה הוא מנוי בקבוצה הבאה. התוספתא העבירה אפוא את הסכין מקבוצה לקבוצה. וזו עדות לתלותה בנוסח המשנה. למעשה הסכין שייך לקבוצה הבאה.

22 5. וכולם שנשתמשו בהן עד שלא שף, יגעיל. הטביל וליבן, הרי זה מותר.

23 במקום טבילה במשנה מופיעה הדחה בצונן, וכך גם נהגו לדורות.

24 הברייתא חוזרת בירושלמי מה ע"ב בשינויים. את השינויים מספרנו והדגשנו בקו:

25 הלוקח כלי תשמיש מן הגוי 1. דברים שיודע שעושין בהן אוכל נפש כגון כוסות מדיחן וטהורין. אבל יורות וקומקמין מגעילן בחמין. וכולן שנשתמש בהן 2. אף על פי שלא הטביל, והגעיל ושף וליבן, הרי אילו טהורין.

26 התוספת של אוכל נפש היא אגב גררה. אין זה משנה למה בדיוק השתמש בכלים, ודי בכך שהשתמש בהם לאוכל. התוספת השנייה למעשה מעקרת את המשנה והתוספתא, וקובעת שכל ההכשרה היא רק לכתחילה, ואם לא עשה כן הכלים טהורים. זו עדות נוספת לאשר תיארנו במבוא. חכמים קובעים את הנוהג הראוי, או את ההלכה. אבל הציבור לעתים עובר על ההלכה ובדיעבד מקילים עליו. אם כי לעתים גם מחמירים.

27 בירושלמי נוספה דרישה שתמיד יטביל - "תני רבי הושעיה צריך להטביל". עוד נוספה שם הסיבה לכל תהליך ההכשרה "לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל". שאלה זו נשאלת בימי רבי יהודה נשיאה, ואיננה הלכה ברורה. ורב מרי שנשאל שם מציע לצאת החוצה "יצא לחוץ ונלמד", ולראות את המנהג הנוהג ומספר התלמוד: "נפקון ושמעון רבי יעקב בר אחא, שמעון בר בא בשם רבי יוחנן, לא שנו אלא לוקח אבל שואל מותר". אם כן חובת הטבילה וההכשרה מפוקפקת והיא יותר סמלית מהלכתית. כלי שמשאילים אותו אין צורך כלל להטביל, אלא רק כלי הנקנה מנוכרי. אם כן אין כאן ממש טומאה. בירושלמי עוד פרטים והצעות מקילות כגון "סכין תוחבה בארץ שלשה פעמים ודייו". לא באנו לסכם את ההלכה הירושלמית בנושא אלא רק להצביע על ערעור ההלכה שבמשנה, קבלת דרכו המקלה של רבי, והרחבת ההיתר.

28 לעומת זאת בתלמוד הבבלי אין הד להקלה בטומאת נוכרים. בבבלי הגדרות כיצד ללבן וכיצד להטביל כלים גדולים. אין הד לדרישה לטבילה הלכתית במקווה, אבל יש בה סוג אחר של טבילה - יורה גדולה בתוך יורה קטנה עו ע"א. סכין ניתן לנעוץ בקרקע אך לא שלוש פעמים אלא עשר פעמים עו ע"ב, ומסופרים מעשים על קיומן ומימושן של הלכות אלו מסורת הלכתית רצופה עד לדורנו. בין השאר מנוסח הכלל ההלכתי "כבולעו כך פולטו", כלל המשמש בספרות ההלכה בהכשרת כלים גם בין בשר לחלב, ובין חמץ לפסח. הבבלי, כמו גם הירושלמי דורש להוסיף טבילה במקווה, ומרחיב את ההלכה לכלים חדשים עה ע"ב. עם זאת גם בתלמוד דעות מקלות כגון מחלוקת אם בדיעבד מותר להשתמש בכלים ללא טבילה עה ע"ב, וכן האם הלכות אלו חלות גם על כלים חדשים שם.

29 לכאורה המשנה מסודרת בסדר היררכי, קיימות סדרת דרכי הכשרה וככל שהטומאה חמורה יותר כך נדרשת דרך טהרה חמורה יותר. מסתבר ששטיפה בצונן, מכשירה יותר מטבילה, ושטיפה ברותחין מטהרת כלים שטומאתן חמורה יותר. לפי הסבר זה אם הגעלה באש היא הדרך המירבית, ניתן היה לטהר בה גם כלים חדשים כאלה היכולים לעמוד באש כמובן. הברייתא איננה מציעה את הדבר. מבחינה זו היא איננה מנוסחת כהלכה רגילה. מבחינת המשנה ניתן גם לפרש שדרכי הטהרה הנזכרות אינן לעצמן אלא כתוספת זו על זו. כלי הגשה צריך גם לשטוף וגם להטביל. יורת מתכת צריך גם להרתיח ברותחין, גם לשטוף בצונן וגם להטביל. או אולי רק לשטוף ברותחין ולטבול במקווה?

30 כבר בתלמודים דיונים על כך לעיל והרחיבו בכך הראשונים. לא באנו להרחיב בכך, אלא לעמוד על כך שהניסוח במשנה אינו רגיל. חסר בו המבנה ההיררכי-משפטי הרגיל במשנה.

31 יהודי שומר מצוות הקורא את הדברים מכיר היטב את כל הפרקטיקות ההלכתיות הללו הנוהגות עד היום. אלו נחשבים ליסודות המטבח היהודי, ומאפיינות את המעבר משימוש בכלי חרס שאי אפשר לטהר, לכלי מתכת אותם ניתן לטהר או להכשיר. הוא תמה על פרטים מסוימים שאינם בהלכה הנוהגת, אבל מקבל את הפרקטיקות הללו כדבר מובן ורגיל. ברם, בספרות התלמודית הלכות אלו נדירות ולמעשה מופיעות רק בהקשר שלנו, ומעט מהן גם בתלמוד הבבלי להלכות פסחים. אין הד להלכות אלו בתחום ההכשרה בין בשר לחלב. איננו אומרים שלא נהגו, אלא שכנראה בעיית המעבר מבשר לחלב, תפשה מקום מועט בחיי היום יום. הוא הדין למעבר מכלי חמץ לכלי פסח. ואולי באמת התעלמו קדמוננו מהדרכים הללו להכשרת כלים. איננו יודעים מה הסיבה להתעלמות זאת. האם לא היה בהלכות צורך, בגלל נדירותם של כלי מתכת וזכוכית? ואת כלי החרס ממילא אי אפשר להכשיר. או אולי טרם נהגה חומרה כזאת שכלי חמץ נפסל עד שיוכשר. צריך עוד לומר שהדוגמאות במשנה הם בכלי מתכת, אך לא נאמר שכלי חרס אי אפשר להכשיר. אדרבה משנה יא דיברה גם על הכשרת כלי חרס. היא אסרה הכשרת כלי קיבול, אבל ספק אם התכוונה גם לאסור הכשרת כלי הגשה ואחסון זמני?

32 המשנה משתמשת במונחים מתחום הטהרה אבל ההלכות אינן קשורות לטהרה. המונח "יטביל" בהקשר של משנתנו איננו הטבלה במקווה אלא סתם שטיפה בצונן מתוך השוואת המשנה לתוספתא. הליבון באש איננו תופש מקום בהלכות טהרה שלנו, אבל הוא מופיע במסגרת הלכות טהרה של השומרונים. איננו יודעים בבירור מניין צמחה פרקטיקה זו, אך כנראה הייתה מוכרת במרחב היהודי.

33 מדרשי הכתובים על הכשר כלי עבודה זרה

34 ההלכות של הכשרת כלי בודה זרה מתבססות כנראה על הכתוב בספר במדבר בדבר היחס לכלי המדיינים שנלקחו שלל. כמו שכתוב במדבר ל"א, כ-כג:

35 וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו. ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה. אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת. כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים.

36 חז"ל פירשו שכלי מתכת מיטהרים באש. וכל מה שאי אפשר להעביר באש אפשר לשטוף. התורה אמנם אומרת ב"מי נדה" וניתן היה להבין שמדובר במים המטהרים נידה, כלומר במי מקווה. אך דרך זו לא נתבעה במקורות התנאיים, רק בתלמודים עולה תביעה זו כהשלמה להכשרה ה'רגילה'. החלוקה בתורה דומה מאד לחלוקה ההלכתית במשנה ובתוספתא.

37 יש הבדלים קטנים בין המערכות הללו. למשל, בתורה קיימת הבחנה בסוג החומר ואילו במשנתנו בדרך השימוש. אבל במשנה יא ובעיקר בתוספתא על משנה יא פ"ח ה"ג, עמ' 473 הבחנה בין סוגי חומרים שונים. "מי שהיו גתיו ובדיו טמאין ומבקש לטהרן. כלי עץ - הדפין והלולבין והעדשות מנגבן והן טהורין. כלי קש - העקלין של נצרין ושל בצבוץ צריך לנגב. כלי ענפים - ושל חשיפה ושל גמי צריך לישן".

38 בהמשך בדברי רבי יוסי נזכרים גם השיטות במשנה, שטיפה במים רותחים, ניגוב, יישון, נהר, מים קולחים פ"ח ה"ג.

39 הציווי "כל דבר אשר יבא באש" פס' כג מתורגם בתרגום יונתן: "כָּל מִדַעַם דְאוֹרְחֵיהּ לְמִתַּעֲלָא בְּנוּרָא" כל דבר שדרכו להעביר באש. אם כן דרך השימוש בו קובעת את טיב הטיהור. זה ניסוח ראשוני לכלל המפורסם 'כבולעו כן פולטו'. כלל זה מנוסח לראשונה בבלי פסחים ל ע"ב ועוד, ואיננו בספרות התנאית או הארץ ישראלית.

40 התרגום הארמי מוסיף רשימת דוגמאות: "לְבִיסַיָא קְדֵירָתָא שִׁפּוּדַיָא וְאַסְכְּלָתָא תַּעַבְרוּן בְּנוּרָא וְיִדְכֵּי בָּתַר כֵּן בְּמַיָא דְכַשְׁרִין לְאַדְכָּאָה בְּהוֹן דְוָותָא יִתְדֵי וְכָל דְלָא מִיתָעַל בְּנוּרָא כְּהַנְכָתָא כַּסַיָא קַתּוּנְיָא קוּמְקוּמוּסַיָא תַּעַבְרוּן בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי". בתרגום לעברית: 1. אלפסים, קדירות, שיפודים, אסכלות, תעבירו באש ויטהר. אחר כן במים שכשרים לטהרה בהם. 2. דודים, יתדות וכל מה שלא יבא באש כמו נחותאות, כוסות, קיתונים, קומקומין תעבירו בארבעים סאה מים.

41 כלי חרס טיפוסי אלפס מופיע כחפץ שניתן לטהר. אולי מדובר באלפס מתכת. השטיפה במים אחר האש, מופיעה בבבלי ושייכת לשלב בתר תנאי שכן איננה במשנה ובתוספתא. הטבילה הנדרשת היא טבילה במקווה, כמו בבבלי עה ע"ב. פרטים נוספים עומדים בניגוד להלכה המקובלת כגון העובדה שאין כלל הרתחה כפשט המקרא ובניגוד להלכה הרווחת ופרטים נוספים.

42 במדרש ספרי זוטא ניסוח אחר של אותן מגמות במונחים קרובים:

43 1. את שדרכו להבליע באור, יבליע באור - זו האסכלה והשפוד.

44 2.וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים - כלים שהן מחוסרין הגעלה, אלו הדודים.

45 3.וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים - כלים שהם מחוסרים שטיפה, אלו הקיתונות והדוליות והסיטליות איור 52 סיטלא.

46 4.וכל אשר לא יבא באש תעבירו - כלים שאינם עשוים לקבלה, אלו הפשוטים, אלו הסכינים והסיפים והרמחים.

47 5.וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים - כלים שאינם עשוים למלאכה, אבל עשוים לנואי, אלו קטליות ונזמים וטבעות ונזמי האף.

48 6.כשאמר 'דבר' ריבה כלים תלוים בשמותיהם, ומשמשין בשמות אחירין. כן שלפני המטה, וקלה ומנורה.

49 7.'דבר' ו'כל דבר' - ריבה כלים תלוים בשמות אחרין, ומשמשין בשמותיהן. פיה של מנורה, ופלס של מנורה. פיה של קרן, ופלס של קרן.

50 8. יכול שני מרבה קנה של מנורה, וקנה של קרן? תלמוד לומר 'אך'.

51 9. יכול יצאו במי שטיפה? תלמוד לומר "במי נדה יתחטא". יכול יצאו במי הזייה? תלמוד לומר 'וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם' במדבר לא כד מלמד שהן טעונין הזייה אחר טבילה".

52 ספרי זוטא

53 תוספות רי"ד עבודה זרה, עד ע"ב

54 1. את שדרכו להבליע באור, יבליע באור - זו האסכלה והשפוד.

55 2.וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים - כלים שהן מחוסרין הגעלה, אלו הדודים.

56 3.וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים - כלים שהם מחוסרים שטיפה, אלו הקיתונות והדוליות והסיטליות.

57 4.וכל אשר לא יבא באש תעבירו - כלים שאינם עשוים לקבלה, אלו הפשוטים, אלו הסכינים והסיפים והרמחים.

58 5.וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים- כלים שאינם עשוים למלאכה, אבל עשוים לנואי, אלו קטליות ונזמים וטבעות ונזמי האף.

59 6.כשאמר 'דבר' ריבה כלים תלוים בשמותיהם, ומשמשין בשמות אחירין. כן שלפני המטה, וקלה ומנורה

60 7.'דבר' ו'כל דבר' - ריבה כלים תלוים בשמות אחרין, ומשמשין בשמותיהן. פיה של מנורה, ופלס של מנורה. פיה של קרן, ופלס של קרן.

61 8. יכול שני מרבה קנה של מנורה, וקנה של קרן? תלמוד לומר 'אך'.

62 9. יכול יצאו במי שטיפה? תלמוד לומר "במי נדה יתחטא". יכול יצאו במי הזייה? תלמוד לומר 'וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם' במדבר לא כד מלמד שהן טעונין הזייה אחר טבילה

63 תניא בספרי 'כל דבר אשר יבא באש תעבורו באש' – כגון הלוכסין והסכינין והקדרות והשפודין והאסכלאות, מפני גיות גוים. וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כגון הברבנאות והכוסות והקיתונות והקומקומין והיורות מפני גיות הגוים. ספרי זוטא נוסח שני בתוספות ריד שם

64 1. את שדרכו להבליע באור, יבליע באור - זו האסכלה והשפוד.

65 2.וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים - כלים שהן מחוסרין הגעלה, אלו הדודים.

66 3.וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים - כלים שהם מחוסרים שטיפה, אלו הקיתונות והדוליות והסיטליות.

67 4.וכל אשר לא יבא באש תעבירו - כלים שאינם עשוים לקבלה, אלו הפשוטים, אלו הסכינים והסיפים והרמחים.

68 5.וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים- כלים שאינם עשוים למלאכה, אבל עשוים לנואי, אלו קטליות ונזמים וטבעות ונזמי האף.

69 ובספרי זוטא תניא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר

70 שדרכו להבליע באור יבליע באור זו האסכלה והשפוד

71 וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין הגעלה אלו הדודים והיורות

72 וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין שטיפה אלו הקיתוניות והדליות והסיטליות

73 ד"א וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שאינן עשוין לקבלה אילו הפשוטין אילו הסכינין והסייפין והרמחין

74 וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שאינן עשוין למלאכה אבל עשוין לנוי אלו קטליו' ונזמים וטבעת כו'

75 יתר הספרי זוטא משפטים 6 ואילך אינם מצויים בציטוט זה. בספרי זוטא שמונה סוגי כלים בניגוד ל-3-4 סוגים קטגוריות בתורה ו-5-6 במשנה

76 ובתוספתא. כך למשל יש הלכה מיוחדת לכלי נוי. כמו כן, במקום שטיפה דורש המדרש טבילה והזאה. מה שאין במשנה בתוספתא ובתרגום יונתן. דרישה דומה מופיעה בפסיקתא זוטרתי המאוחר, המשתמש בבירור בתרגום יונתן. "כל דבר אשר יבוא באש. כגון האסכלין והסכינין והשפודין והלפוסין. "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. כגון הכוסות והקיתונות. קל וחומר ומה אם מי שאינו טעון טבילה, טעון הזאה. טעון טבילה אינו דין שיטעון הזאה?!" פסיקתא זוטרתי למטות קמ ע"א. בתרגום ניאופיטי חסר כל הפירוט, אך נזכרת ההזייה. שמופיעה, כאמור בספרי זוטא.

77 ההבדלים בין המשנה לבין התוספתא ולבין התרגומים לבין ספרי זוטא, והמחלוקות בין חכמים מוכיחה שההלכות לא היו קבועות והייתה גמישות רבה בהן. כפי שראינו בירושלמי התאימו את צורת ההכשרה לרמת הלכלוך והתחזוקה וזה כנראה המפתח להבנת מה שמוצג בספרות כמחלוקות הלכתיות. זאת ועוד, כל המקורות עוסקים פחות או יותר באותם כלים, דבר המעיד על תלות ספרותית או מקור ספרותי משותף בשינויים הלכתיים.

78 גם במדרשים הבתר-תלמודיים דיון ארוך בנושא. הדיון מתחיל בדיני טריפה, המנוסחים כמו בתורה במונחי טהרה, ומפליג לעניין כלי גויים. יש במדרש סוגיה מפותחת, הקרובה בתוכנה לזו שבתלמוד הבבלי עו ע"א-ע"ב. זו כנראה הסוגיה הארץ ישראלית הקרובה לסוגיית הבבלי ואיננה בירושלמי שלנו. לא נעסוק בה במפורט, אך היא מוכיחה על צמצום הפער בין אמוראי ארץ ישראל לאלו של בבל: "שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאפרושי מן מידעם מסאב, שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ויקרא כ כה, ולא מיבעיא מן מדעם מסואבא דאסיר, אלא אפילו מני דאיבשיל בהו מדעם מסואבא אסיר לישראל לבשולי בהון, עד דפליט להו כל חד וחד, שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר במדבר לא כג, כגון השפודין והאסכלאות, דאשתמשו בהו עובדי כוכבים, לא משתריין עד דעיילין בנורא, כדתנן השפוד והאסכלא מלבנן באור, עד כמה מלבנן, אמר ר' מני עד שתשיר קליפתן. היורות והקומקמסין ומחמי חמין, דתשמישן על ידי רותח, צריך לפלוטינהו על ידי האור ברותחין, ואף על פי דקומקמסין לאו דירכא לבשולי בה, זימנין דלא משכח מנא מקרי ומבשל בהו. יורה שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, לא צריך לפלוטיה, דתנן כוספן של עובדי כוכבים פי' פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן בחמים, אם הוחמו חמיו ביורה גדולה אסור, ביורה קטנה מותר, ואיזו היא יורה קטנה, אמר ר' ינאי כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה

79 הכשרת כלי נוכרים במדרשים בתר אמוראיים

80 הלכות התורה בספר במדבר הן אפוא הבסיס להלכות הכשרה מטומאת נוכרים, אך ברור שלפנינו עיבוד של התורה שבעל פה ולא העברה מלאה שלהן. מעבר לכך, ההלכות כיצד לטהר כלי גת ובית בד והלכות טיהור כלים שונות זו מזו. זאת אף שהתוספתא קבעה בפשטות אחרת שטהרה רגילה היא כטהרת יין נסך. יש בתלמודים שציטטנו העברה של שיטות מתחום אחד לשני אבל במקורות התנאיים בעצם יש סתירה או לפחות אי התאמה. אי התאמה שהיא בחלקה פרי ההבדל מחלוקות בין חכמים לבין עצמם כיצד לטהר. במי רותחין או די בניגוב וכו'.

81 הלכות הכשרה מטומאת נוכרים מושפעות גם מהלכות מריקה ושטיפה של קודשים. הלכות הכשרת כלים שהשתמשו בהם לקודש שנויות במשנת זבחים פי"א מ"ז:

82 אחד שבישל בו, ואחד שעירה לתוכו רותח. אחד קדשי קדשים, ואחד קדשים קלים: טעונין מריקה ושטיפה. רבי שמעון אומר קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה... מריקה כמריקת הכוס, ושטיפה כשטיפת הכוס. מריקה בחמין, ושטיפה בצונן. והשפוד והאסכלה מגעילן בחמין.

83 וכן "מריקה ושטיפה בצונן, השפוד והאסכלא מגעילן בחמין. 'ומורק ושוטף' יכול מה שטיפה האמורה להלן בארבעים סאה, אף כאן בארבעים סאה? תלמוד לומר במים, במים כל שהן במים ולא ביין במים ולא במזוג, במים להכשיר את כל המים קל וחומר למימי הכיור" ספרא צו, פרק ז ה"ב-ה"ג, לב ע"ד. אותם מונחים והלכה ברורה שאין חובת טבילה אלא רק שטיפה. לדעת הספרא כנראה שגם המריקה היא בצונן ואין חובה של מים חמים.

84 במסגרת הלכות הכשרת קודשים מופיעים המונחים המוכרים לנו מהעיסוק במשנתנו, הדחה בצונן שטיפה ברותחין, ליבון, הגעלה. מופיעים גם הכלים הספציפיים כוס, שפוד, אסכלה, סכין. כלים אלו נהגו בקורבן פסח, ועתה מבינים אנו שמשנת זבחים וסדרי המקדש הם גם ההשראה לרשימה בתוספתא שלנו. הבבלי סבור שכמו במקדש, כך יש לטהר מטומאת עבודה זרה עבודה זרה עו ע"א, והירושלמי דורש להחמיר יותר על בסיס הברייתא שציטטנו בשם התוספתא. בשני הנושאים נזכרים השפוד והאסכלה אך דינם שונה. בענייני מקדש די בשטיפה ברותחין, ואילו בעניין יין נסך ונוכרים בליבון ממש.

85 בפירושנו לזבחים הצענו שהלכות מריקה קדמו להלכות טהרה. הלכות מריקה או נוהגי המריקה עוצבו במקדש מימים ימימה. הן נדרשו הן מדבר תורה "וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים" ויקרא ו', כא, והן מעצם העובדה שהיו כלים מלוכלכים שהיו מוכרחים לעשות בהם שימוש חוזר. במקדש הונהגו נוהגי טקס מוקפדים ואי אפשר שלא נקבעו כללים לגבי צורת המריקה והשטיפה של הכלים, למטרות ניקיון וטקס משולבים זה בזה. עם זאת הלכות מריקה לא נכתבו בשפה ההלכתית של הלכות טהרה. לא נדרשו מי מקווה, אך נדרשו שיטות אחרות המתאימות לכלי מתכת או אבן שנעשה בהם שימוש בבישול וצלייה. נראה שגם הכשרת כלים שהיה בהם יין נסך כלומר חשש קטן שחלק קטן מהיין נוסך, ובטהרת כלי נוכרים, השתמשו עדיין בדרכי טהרה קדומות, שלא גובשו למערכת אחת.

86 בדרך כלל נעשה שימוש בכלי חרס או בכלי עור, והייתה מחלוקת כללית אם מותר ליהנות מכלים כאלה פ"ב מ"ד ופירושנו לה, אך לכל הדעות, היין שבהם יין ישראל אסור באכילה. לא נזכרת שם אפשרות לטהר את כלי העור הנודות. זאת בניגוד לכלי עור רגילים שניתן לטהרם בטבילה ויקרא י"א, לב. גם מטומאת נגעים ניתן לטהר כלי עור, אם הנגע עצמו נעלם ויקרא י"ג, נח. לעומת זאת לפי המשנה בפרק ב, כלי עור ששימש ליין נסך אולי גם למוצרים אחרים כשמן נוכרים אי אפשר לטהר.

87 ולעניין טהרת קודש: שנינו במשנה: "נתז על העור עד שלא הופשט אינו טעון כבוס, משהופשט טעון כבוס, דברי רבי יהודה. רבי אליעזר אומר אף משהופשט אינו טעון כבוס. אינו טעון כבוס אלא מקום הדם ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה וראוי לכבוס" משנה, זבחים פי"א מ"ג. ניתן לטהר את העור, ומן הסתם גם כלי עור, אלא שאין מצוי שינתז דם על כלי עור במקדש. לדעת רבי אליעזר די בניקוי הכתם על ידי כביסה, ולדעת רבי יהודה יש לטהר בכביסה את כל העור. בבבלי גם ברייתא : "דתניא הבגד והשק מכבסו, הכלי והעור מגררו; אחרים אומרים: הבגד והשק והעור מכבסו, והכלי מגררו" בבלי, זבחים צד ע"א. כלומר תנא קמא סבור שדי בהסרת הכתם ואין צורך בפעולה נוספת. ו'אחרים' סבורים שכלי העור מחייב כיבוס שהוא המקבילה ל'מריקה' או ל'שטיפה' בחמים או צוננים. המדובר בגמרא שם בכלי שנפלה עליו לשלשת, אך מההקשר הסברנו שמדובר בטהרת קודש, ואולי מדובר שם בטומאת שרץ שהטיל את הלשלשת. על כל פנים תנא קמא קרוב לשיטת רבי אליעזר שדי בניקוי נקודתי.

88 בפירושנו למשנה בפ"ב נודות היין ראינו שבתוספתא שיטות שונות לטהרת הנוד, והן עולות בקנה אחד עם משנתנו, וגם שם לא ברור האם לכל מצב פרקטיקה משלו, או שאלו פרקטיקות חילופיות אחת מטהרת יותר מחברתה. ההלכה בתחום הזה פחות מגובשת מאשר הלכות רגילות במערכת שחז"ל פיתחו ועיצבו.

89 סיכום

90 מדובר אפוא בארבעה סוגי טהרה: א. טהרה רגילה שרץ, מת, נידה וכו', ב. טהרת קודשים, ג. טהרת נגעים, ג. טהרת יין נסך. מצד אחד אנו מוצאים דינים שונים לכל אחד מהסוגים ומצד שני מקורות המעידים שאותם כללים נוהגים בטהרות השונות כגון התוספתא שלנו ובטהרות הקובעים שטהרת יין נסך כטהרה רגילה, וכן משמע ממדרשי ההלכה וזו גם דעת בני כתות מדבר יהודה מגילת המקדש.

91 השערת הפתרון שלנו היא שבעבר אכן נהגה אותה טהרה בכל הסוגים. אך לטהרה ה'רגילה' התפתחו הלכות אחרות, ואילו בתחום הנגעים וטהרת קודשים נשארה ההלכה הקדומה שכן תחומים אלו חדלו מלהתפתח לאחר החורבן. בזמן הבית שני תחומים אלו היו כוהניים מובהקים, ופחות מושפעים ממחשבת חז"ל. גם בתחום טהרת יין נוכרים נשארה ההלכה הקדומה כמנהג רופף ובלתי קבוע מעשה רבי חייא.

92 יש בדברים אלו חידוש רב, ומעט מקורות, ועדיין מחייב הדבר ליבון ועיבוד.