משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ד׳:ג׳

3 עפ”י כתב יד קופמן

4 עבדה זרה שהיה לה גנה ומרחץ – במשנה זו מדובר על מקדש שיש לו רכוש והוא מפעיל אותו ישירות, או באמצעות חוכר משנה, כעסק קפיטליסטי לכל דבר. המקדש הפגאניים התבססו, מבחינה כלכלית, לעתים קרובות על רכוש קרקעי. היו להם אדמות, בתי מרחץ ושאר נכסים שהכנסותיהם שימשו לכלכלת המקדש וכוהניו. הניהול הכספי היה קפיטליסטי לכל דבר ועניין. והשטרות, שלעתים נשמרו עד ימינו נחתמו, בשם האל, כאילו האל עצמו ניצב בכיכר השוק ומתנהג כתגר ומשכיר רגיל. במבוא למסכת מעילה הראינו שבתיאוריה מקדש ה' בירושלים נהג אחרת ולא היו לו קרקעות, אבל גם בו היו פרצות ואנו שומעים על נחלות המקדש ועל השימוש הכלכלי בהם. כל זאת ברצון חכמים או נגד רצונם. מכל מקום המשנה מדברת על הפעילות הכלכלית של המקדש הפגאני.

5 נהנים מהן שלא בטובה ואין נהנין מהם בטובה – למשפט זה שלוש אפשרויות פירוש. נפתח בפירוש הנראה לדעתנו כפשט, ואחר כך נציג את הפירושים האחרים ואת הנימוקים להצעתנו. 'טובה' הוא הסדר כלכלי של הנאה הדדית. האחד מוותר לשני וזה מעין הסדר של מקח וממכר. ו'שלא בטובה' פירושו לא בהסדר הדדי אלא בתשלום כעסק לכל דבר. אין צריך לומר שבכל מקרה אין ליהנות ממתן חסדים של המקדש זה בוודאי אסור כהנאה מעבודה זרה. היה שלה ושלאחרים נהנין מהן בין בטובה ושלא בטובה – מותר ליהנות מרכוש השייך למקדש ולאדם פרטי. אין כאן הנאה מעבודה זרה, שכן יש לעבודה זרה שותף אזרחי. ייתכן שאפילו במקרה זה אין לקבל מהמקדש מהבעלות המשותפת למקדש ולגורם חילוני חסד, או מענק, אבל מותר להשתמש ברכוש הזה בהסדר טובה ההדדי, או בהסדר כלכלי של תשלום לכל דבר.

6 אבל על קבלת מתנה מהמקדש אין מדובר במשנה וודאי שאסור ליהנות מעבודה זרה. מהירושלמי שנביא להלן מסתבר שהתלמוד הבין "שלה ושל אחרים" שהכלי או המתקן משמשים לפולחן אך שייכים להנהגת הפוליס.

7 בשני התלמודים מציעים לכאורה שני הסברים חילופיים אחר. "1. כיני מתניתא בטובת הכומרין ושלא בטובת הכומרין" מד ע"ד וכן מסביר הבבלי: "אמר אביי: בטובה - בטובת כומרין, שלא בטובה - שלא בטובת כומרין, לאפוקי טובת עובדיה דשרי. 2. איכא דמתני לה אסיפא: היה שלה ושל אחרים - נהנין מהן בטובה ושלא בטובה; אמר אביי: בטובה - בטובת אחרים, שלא בטובה - שלא בטובת כומרין. מאן דמתני אסיפא כל שכן ארישא, ומאן דמתני ארישא, אבל אסיפא כיון דאיכא אחרים בהדה, אפי' בטובת כומרין נמי שפיר דמי". כלומר, "אין נהנים בטובה" הוא מקרה שבו הכמרים ירוויחו מההסדר באופן אישי. ונהנים שלא בטובה, כשהכמרים אינם מרוויחים אבל "העובדים שלה" כלומר עובדי בית המרחץ מרוויחים. בבבלי ויכוח האם תירוץ זה נאמר על הרישא או על הסיפא.

8 התירוץ קשה, "כמרים", מאן דכר שמייהו? וכי איזה איסור יש שהכהנים ייהנו או ירוויחו. ואשר לעובדים הנזכרים בבבלי מן הסתם הם לא מרוויחים מלקוחות אלא מקבלים שכר יומי. מספר הלקוחות הוא עניינו של בעל העסק בלבד של המקדש. אנו נראה להלן מדוע בחרנו את הפירוש הראשון ונראה שגם התלמודים הכירו שלמונח "בטובה" פירוש אחר. אין לנו אלא להבין ש'פירוש' התלמודים איננו פירוש אלא חידוש הלכתי, התנגדות למסחר עם כוהני עבודה זרה. והוא חידוש ופיתוח ההלכה. כפי שהראינו במבוא מצד אחד הקילו במסחר עם עבודה זרה ומשמשיה ובתשמישיה, אבל החמירו בקשרים עם כהני עבודה זרה.

9 בירושלמי עצמו המשך הדיון "חלילין של עבודה זרה, אסור למוכרן. אם היו מעלין שכר למדינה, אף על פי שעושין בהן צורך לעבודה זרה, מותר למוכרן. חנות של עבודה זרה אסור לשוכרה. אם היתה מעלה שכר למדינה, אף על פי שעושין בה צורך לעבודה זרה מותר לשוכרה. הגובה לשם עבודה זרה אסור ליתן לו. אם היה מעלה שכר למדינה, אף על פי שהוא גובה לשם עבודה זרה, מותר ליתן לו. ומתניתא אמרה כן היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה". הברייתא שמביא הירושלמי דומה לתוספתא כאן פ"ו ה"א. והירושלמי מסביר שמצב כזה בו החליל משמש לעבודה זרה בפועל, אבל שייך מבחינה כלכלית למדינה לפוליס הנוכרית דומה למצב שבמשנתנו. ונהנים בטובה ושלא בטובה. בדין על החלילים אין כל קשר וכל אזכור לכמרים. החליל עצמו איננה שייך מבחינה כלכלית לעבודה זרה, למרות שמשמש לפולחן, זו משמעות המשפט במשנה של "עבודה זרה ושל אחרים". אם כן המשנה מתפרשת ללא עניין לכמרים כלל. יתר על כן נהנים שלא בטובה משמעו עסק לכל דבר כמו הפירוש שהצענו ובניגוד לפירוש השלישי שנציע להלן. הוא הדין בסוגיית הבבלי מד ע"ב ששם מופיע משנתנו ללא הפירוש ש'בטובה' משמעו טובת הכמרים. אם כן גם התלמודים פירשו את המשנה ללא עניין הכמרים.

10 אגב הברייתא לומדים אנו על כלי נגינה השייכים לפוליס ועומדים בעיקר לרשות פסטיבלים ותהלוכות דתיים. על חנויות של עבודה זרה ששייכות לפוליס. כלומר בתי מלאכה לייצור פסלים מטעם הפוליס, המספקים סחורה למקדשים. מן הסתם אלו בתי מלאכה עירוניים העובדים ומתחרים בשוק הפרטי. וכן על גובים או מתרימים מטעם הפוליס האוספים כסף בשביל המקדשים. בפוליס לא הייתה מערכת מיסים אישית. העיר לא גבתה מיסים אלא רק אספה תרומות. ובמקרה זה הגבאי עושה זאת בשביל המקדשים המקומיים או בשביל אחד מהם. לא נעסוק כאן במערכת הקשרים בין הפוליס למקדשים השונים שהיו בה בכל פוליס היו מספר מקדשים.

11 הפירוש השלישי הפוך מהראשון, 'בטובה' הוא חסד, ו'שלא בטובה' הוא עסק מסחרי לכל דבר. בטבלה להלן הצגנו את שני הפירושים זה מול זה.

12 רישא- נהנים מרכוש מקדש פגאני שלא בטובה ואין נהנין מהם בטובה

13 סיפא- נהנים מרכוש משותף מקדש פגאני וגורם חילוני בטובה ושלא בטובה

14 הפירוש הראשון למונח "בטובה" פותר בעיה מרכזית, מדוע לא נזכר במשנה מצב של עזרה הדדית? וכן נפתרת השאלה כיצד מותר לקבל חסד טובה מהמקדש במצב של שותפות, הרי עדיין יש כאן הנאה מעבודה זרה. זאת ועוד אנו מעדיפים את הפירוש הראשון מכיוון שהוא משתמע ממקורות אחרים בהם נזכר המונח.

15 המונח "בטובה"

16 המונח 'בטובה' מופיע במשנת שביעית. "בית שמי אומרים, אין אוכלין פרות שביעית בטובה. ובית הלל אומרים: בטובה ושלא בטובה. רבי יהודה אומר: חילוף הדברים זה מקלי בית שמי ומחומרי בית הלל" שביעית פ"ד מ"ב. "בטובה" משמעו כאן בבירור הסכם הדדי, ובו האחד אוכל ממטע של חברו ותמורת זאת חברו אוכל מהמטע שלו. זהו הסדר של מעין מסחר אבל התשלום הוא כללי, ומבוסס גם על רצון טוב, ואיננו תלוי ואינו מבטא תמחיר מדוקדק. בית שמאי רומזים להיתר המכונה כיום "אוצר בית דין", או להסדר פשוט יותר שלו. התוספתא מפרטת את ההסדר: "בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו, ונותן לו מהן מזון שלש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותן, ועושין אותן דבילה, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, בוצרין אותן, ודורכין אותן בגת, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן זתים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ומוסקין אותן, ועוטנין אותן בית הבד, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. ומחלקין מהן ערבי שבתות, כל אחד ואחד לפי ביתו" תוס', פ"ח ה"א. העיקרון הוא שהפרות הם הפקר, אבל לא כל אחד רשאי לרדת למטע של אחר ולקטוף פרות. נראה שבפועל הסתייגו בעלי המטעים מכך שזרים ייכנסו למטע ואולי יזיקו לו בשעת הקטיף. על כן כל הפרות נמסרים לבית הדין, הפועל כאן בתור מעין מועצה מקומית, והוא מחלק אותם בשווה. מבחינת הבעלים זו אכילה "בטובה". הוא מוסר את הפרות לבית הדין ומוותר על זכותו לאספם בעצמו, ותמורת זאת הוא מקבל פרות בשבילו מפרותיו, ומפרותיהם של אחרים.

17 סביר מאוד שבית שמאי ובית הלל מדברים על הסדר דומה, בצורה פשוטה יותר. כלומר בלי בית דין, אלא בחלוקה הדדית המבטיחה שבעל השדה יפקיר את פרותיו, אבל בפועל הוא נהנה מהם אם כן הסדר הוא - שבעל התאנים נותן מפרותיו לבעל הזיתים ומקבל ממנו זיתים, או זכות למסוק זיתים ולארות תאנים מהמטע של האחר. בית שמאי אוסרים הסדר זה.

18 ובית הלל אומרים: בטובה ושלא בטובה, כלומר מותר לקיים את ההסדר המוצע, סיום המשנה הוא, "רבי יהודה אומר: חילוף הדברים זה מקלי בית שמי ומחומרי בית הלל". לפי רבי יהודה שמות החולקים הפוכים.

19 הירושלמי לה ע"ב פירש כנראה שהמחלוקת במשנת שביעית היא מחלוקת על ההסדר שבתוספתא, ומסופר שרבי טרפון סירב לקבל את ההסדר, משום שהיה מקורב לבית שמאי: "כהדא, רבי טרפון ירד לאכל קציעות מתוך שלו שלא בטובה כבית שמי. חמוניה סנטיריה, ושורון חבטון עלוי. כד חמא גרמיה בסכנה, אמר לון: בחייכון אמרון גו בייתיה דטרפון, עתדין ליה תכריכין. כד שמעון כן אישתטחון על אפיהון, אמרין ליה רבי שרי לן. אמר לון ייתי עלי על כל חוטר וחוטר דהוה נחית עלי, הוינא שרי לכון על קדמייא. באילין תרתין מילייא נהג רבי טרפון כבית שמי וסכין, בהדא ובקרית שמע. רבי אבהו בשם רבי חנינא בן גמליאל: כל ימיו שלרבי טרפון היה מתענה על הדבר הזה, ואומר אוי לי שנתכבדתי בכתרה שלתורה" כמעשה זה: רבי טרפון ירד לאכול קציעות מתוך שלו שלא בטובה כבית שמאי. ראו אותו השומרים והחלו להכותו. כאשר ראה עצמו בסכנה, אמר להם: בחייכם אמרו בתוך ביתו של טרפון להכין לו תכריכים. כאשר שמעו כך השתטחו על פניהם, אמרו לו רבי סלח לנו. אמר להם יבוא עלי לשון שבועה על כל מקל ומקל שירד עלי הייתי סולח לכם על הקודם. בשני דברים אלו נהג רבי טרפון כבית שמאי והסתכן, בזה ובקריאת שמע.

20 הסיפור מסופר מנקודת מבטה של ההלכה המאוחרת שפסקה שההלכה היא כבית הלל, ושבית שמאי הם המחמירים. רבי טרפון נהג כבית שמאי, השומרים היכוהו ורבי טרפון הצדיק עליו את הדין. לפי רבי יהודה נהג רבי טרפון דווקא כבית הלל. רבי יהודה למד אצל רבו שהיה אביו, רבי אלעאי, והוא היה תלמידו של רבי טרפון. הוא מוסר מובהק של תורת רבי טרפון, אבל הסיפור שלפנינו הוא כשיטת המשנה, בניגוד לרבי יהודה.

21 הסדר זה של חלוקת פרות בטובה אינו נזכר לאחר דור יבנה. גם הניסוח של התוספתא מעיד שהלכה זו שונתה. "בראשונה" היו נוהגים כן, וכאמור כל "בראשונה" היא הלכה ששונתה. נראה שלאחר דור יבנה ההסדר בוטל. ההסדר מתאים לחברה כפרית מקומית שהמסחר בה מצומצם. הכפר מייצר את תצרוכתו וצורך אותה, ובית הדין ממלא את תפקיד השוק ופועל לחלוקה שוויונית. ברם כאשר גדל הכפר והתפתח המסחר הבין-כפרי הפך ההסדר למסובך. בית הדין לא היו מסוגלים לאסוף ולחלק פרות באיזור גדול, ואסור היה להם למכור את הפרי בשוק רגיל. כך או אחרת, ההסדר גווע ואיננו שומעים עליו במקורות מאוחרים. הסיבות והדרכים האחרות המוצעות לעקיפת דיני שביעית נידונות במבוא חשביעית ובפירושנו לשביעית פ"ד מ"ב.

22 וכן שנינו בשביעית פ"ד מ"א "בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו, כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו, את הגס הגס. משרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה, וזה מלקט מתוך של זה, שלא בטובה. ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות"

23 בטובה הוא מונח מקובל, ומשמעו הסכם הדדיות שהוא מעין מסחר, כלומר שאחד מלקט אצל חברו וחברו אצלו. עוברי העבירה הנהיגו כנראה משטר של הדדיות מחושבת: האחד ליקט לחברו וניכש את העשבים משדה חברו, וחברו גמל לו בדרך זהה. על כן הנהיגו שמותר ללקט בשדה אחר, אבל רק שלא בטובה. לא נאמר במשנה שאסור לאדם ללקט עשבים בשדהו, אך משתמע מהמשנה שאכן החמירו גם בזה.

24 וכן מובן המינוח בסדרת ברייתות כגון "אין מדיירין לא בשבתות, ולא בימים טובים ולא בחולו של מועד - אפילו בטובה. אם באו מאיליהן אין מסייעין אותן" תוס' שביעית פ"ב ה"כ. כלומר אסור להזמין צאן של אדם אחר להתרכז בשבת בשדה. בעל השדה רוצה להרוויח את הזבל שייצרו בני הצאן. ואסור לעשות זאת בהסכם של עזרה הדדית. אבל שלא בהסכם הדדי מותר.

25 וכן "מעשר שני - אין גובין ממנו מלוה וחוב, ואין משלמין ממנו את הגמולין, ואין פודין בו שבויין. ואין עושין בו שושבינות, ואין נותנין הימנו דבר לצדקה. אבל משלחין הימנו דבר של גמילות חסדים, וצריך להודיע. ונותנין אותו לחבר עיר בטובה" תוס', פאה פ"ד הט"ז. במעשר שני ובשביעית אין לשלם חוב, אבלך מותר לתת לצדקה. ומותר גם לתת אותו בצדקה בהסכם הדדי. אדם נותן ל'חבר העיר' כצדקה ומקבל חזרה מחבר העיר סכום דומה כצדקה או כפירות שביעית. פירוש זה למונח 'בטובה' מופיע גם בתלמודים. בירושלמי הוא מופיע במקבילות לברייתות שציטטנו וכן נאמר דין זהה לברייתות האחרונות שציטטנו לעניין ביכורים "רבי יהודה אומר אין נותנין אותו אלא לחבר בטובה. וחכמים אומרים נותנין אותן לאנשי המשמר, והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש" ירו', ביכורים פ"ג ה"ו, סה ע"ב. אם כן גם ביכורים ניתן לסחור בהם, אך לא כמסחר רגיל אלא רק בהסדרי עזרה הדדית.

26 בבבלי מופיע המונח 'בטובה' לעניין נוסף "תנו רבנן: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על יריכו תכלת לציציתו, ולאחרים בטובה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מערים ומוכר את שלו, וחוזר וכותב לעצמו" מועד קטן יט ע"א. בחול המועד מותר לאדם לכתוב לעצמו ולטוות ציצית לעצמו, אך לא למסחר. ומותר לו לעשות כן במסחר חלקי, כלומר בהסכם עזרה הדדית.

27 על כן פירשנו שבטובה הוא במסחר חלקי, וזאת בניגוד ל'שלא בטובה' שהוא החלפה מדויקת של סחורות סחר חליפין.