משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ד׳:י״ב

« משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ד׳:י״א משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ה׳:א׳ »

12 עבודה זרה פתח ↗

מַתְנִי׳ שָׁאַל פְּרוֹקְלוּס בֶּן פְּלוֹסְפוּס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטֵי. אֲמַר לֵיהּ: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם ״לָא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״, מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בְּמֶרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטֵי? אָמַר לוֹ: אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ. וּכְשֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ: אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאָה בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשָׂה מֶרְחָץ נוֹי לְאַפְרוֹדִיטֵי, אֶלָּא אוֹמֵר: נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטֵי נוֹי לַמֶּרְחָץ. דָּבָר אַחֵר: אִם נוֹתְנִים לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה, אִי אַתָּה נִכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלְּךָ עָרוֹם וּבַעַל קֶרִי וּמַשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, זוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכׇל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵיהֶם״ — אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — אָסוּר, אֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — מוּתָּר. גְּמָ׳ וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּכׇל מָקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר, חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ וּמִבֵּית הַכִּסֵּא! וְכִי תֵּימָא: בִּלְשׁוֹן חוֹל אֲמַר לֵיהּ, וְהָאָמַר אַבָּיֵי: דְּבָרִים שֶׁל חוֹל מוּתָּר לְאוֹמְרָן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ, דְּבָרִים שֶׁל קֹדֶשׁ אָסוּר לְאוֹמְרָן בִּלְשׁוֹן חוֹל! תָּנָא: כְּשֶׁיָּצָא, אָמַר לוֹ: אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ. אָמַר רַב חָמָא בַּר יוֹסֵף בְּרַבִּי, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: תְּשׁוּבָה גְּנוּבָה הֱשִׁיבוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְאוֹתוֹ הֶגְמוֹן, וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה. מָה גְּנוּבְתַּיהּ? דְּקָאָמַר לוֹ: זוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכׇל אָדָם מַשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ. וְכִי מַשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ מַאי הָוֵי? וְהָאָמַר רָבָא: פְּעוֹר יוֹכִיחַ, שֶׁמְּפַעֲרִין לְפָנָיו בְּכׇל יוֹם וְאֵינוֹ בָּטֵל. וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, זוֹ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְזוֹ אֵין עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. אָמַר אַבָּיֵי: גְּנוּבְתַּהּ מֵהָכָא, דְּקָאָמַר לֵיהּ: אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ וְהִיא בָּאָה בִּגְבוּלִי. וְכִי בָּא בִּגְבוּלָהּ מַאי הָוֵי? וְהָתְנַן: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ מֶרְחָץ אוֹ גִינָּה — נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה. וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת רַבָּן גַּמְלִיאֵל כִּבְטוֹבַת אֲחֵרִים דָּמֵי. רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא אָמַר: גְּנוּבְתַּהּ מֵהָכָא, דְּקָאָמַר לוֹ: זוֹ עוֹמֶדֶת עַל הַבִּיב וְכׇל אָדָם מַשְׁתִּינִין בְּפָנֶיהָ. וְכִי מַשְׁתִּינִין בְּפָנֶיהָ מַאי הָוֵי? וְהָתְנַן: רָק בְּפָנֶיהָ, הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, גֵּירְרָה, וְזָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה — הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵילָה. וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, הָתָם — לְפִי שַׁעְתָּא הוּא רָתַח עֲלַהּ, וַהֲדַר מְפַיֵּיס לַהּ, הָכָא — כֹּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא בְּזִלְזוּלַהּ קָיְימָא. רַבָּה בַּר עוּלָּא אָמַר: גְּנוּבְתַּהּ מֵהָכָא, דְּקָאָמַר לֵיהּ, אֵין אוֹמְרִין: נַעֲשָׂה מֶרְחָץ נוֹי לְאַפְרוֹדִיטֵי, אֶלָּא: נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטֵי נוֹי לַמֶּרְחָץ; וְכִי אָמַר ״נַעֲשָׂה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטֵי נוֹי״ מַאי הָוֵי? וְהָתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״בַּיִת זֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה״, ״כּוֹס זֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁאֵין הֶקְדֵּשׁ לַעֲבוֹדָה זָרָה. וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, נְהִי דְּאִיתְּסוֹרֵי לָא מִיתַּסְרָא, נוֹי מִיהָא אִיכָּא.

12 עפ”י כתב יד קופמן

13 המטהר יינו שלנוכרי ונותנו ברשותו – אותו מקרה שבמשנה הקודמת. והלא – היהודי כותב לו שנתקבלתי ממך מעות – הנוכרי מכר כבר את הפירות ליהודי, אך הם נשארו עדיין ברשותו של הנוכרי אבל אם ירצה ישראל – אותו יהודי ש'טיהר את היין' להוציאו אין מניחו עד שיתן לו את מעותיו – אמנם נכתב שטר שבו נכתב שכבר שולם תמורת היין. אבל בפועל הסכום טרם שולם. זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים – מכיוון שהיין עדיין ברשות הנוכרי הרי הוא מתיר לעצמו להשתמש בו כרצונו ולנסך ממנו. כאמור גם בפ"א מ"ד גרסו "זה היה מעשה בבית שאן". גם לעיל במשנה י בנוסח הברייתא מצוי משפט זה, והיו מי שגרסו אותו גם במשנה עצמה. ייתכן שאכן היו מספר מעשים או שהמשפט הועבר.

14 בירושלמי דיון האם דברי רשב"א החולק נאמרו גם על משנתנו, או אולי רק על משנתנו. על כל פנים ברור לפי הירושלמי שרשב"א חולק על המשנה. אם הוא חולק על משנתנו משמע שהוא המקל שהרי במשנתנו אין היתר כלל.

15 בתוספתא נוסח אחר של שתי המשניות האחרונות: "ישראל שטיהר יינו של גוי, נותנו לרשותו, והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות. אבל אם ירצה ישראל, אין מניחו עד שיתן את מעותיו. זה היה מעשה, ובאו ושאלו את ר' שמעון בן אלעזר ואמר רשות גוים אחת?" פ"ז ה"ח. המקרה המתואר הוא משנתנו, ועליו אמר רשב"א את דבריו. ושוב לא ברור האם רשב"א אוסר או מתיר, וגם לפי נוסח התוספתא אפשר לקרוא את דברי רשב"א בתמיהה כפי שהצענו בשם רש"י ואחרים. שיקולי הפרשנות השונים נדונו במשנה הקודמת. לדעתנו, הטיעון שרשות הגויים אחת, וכל הנוכרים נכנסים אחד לחצרו של השני ואחד משתמש ביין השני, נראים בעיננו בלתי ריאליים. האם באמת כל הנוכרים מתוארים כגומלי חסדים ושכנים נאמנים? אין זה תיאור ריאלי, גם לא של ישראל. לפיכך יש לקרוא את דבריו בסימן תמיהה. הנוכרים אינם נכנסים אחד לשטחו של חבירו? ואם נוכרי מכר יין לישראל לא ישתמש בו, ונוכרי שכן לא ייכנס לביתו? ולכן יש מקום לאסור את היין מחשש יין נסך, וכפירוש הירושלמי שהבאנו לעיל.

16 על כל פנים דברי רשב"א נאמרו בתוספתא והועברו למשנה ללא הקשרם המקורי. כלומר עורך המשנה הניח שכל הלומד את המשנה מכיר את התוספתא.

17 בתוספתא עוד סדרת היתרים במקרה של נוכרי וישראל שעובדים יחדיו. רובם מתייחסים למשניות הפרק הבא. נדגיש שכל אווירת החשד שבמשנה ט אינה באה לביטוי בקובץ הלכות זה. במסגרת פרקנו נסתפק בשתי הלכות:

18 1. ישראל שטיהר יינו של גוי, ונתנו בשתי חצירות או בשתי עיירות. אף על פי שיוצא ונכנס מחצר זו לחצר זו, ומעיר זו לעיר אחרת, מותר מפני שבחזקת המשתמר. אם היה חזקת לן במקום אחר אסור פ"ז ה"ט עמ' 472..

19 2. פרואר שישראל וגוי כונסין לתוכו יין אף על פי שחביות פתוחות והגוי יושב מותר מפני שבחזקת המשתמר" פ"ז ה"י עמ' 472.

« משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ד׳:י״א משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ה׳:א׳ »