משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ג׳:ח׳

8 עפ”י כתב יד קופמן

9 לא ישב בצילה – של אשרה, שכן אסור ליהנות מעבודה זרה. מן הסתם גם כאן מדובר בעץ בעל 'קדושה' עממית ולא במקדש בנוי. ואם ישב טהור – העץ איננו מטמא באוהל. לכאורה הדברים בהתאם למשנה ו שעבודה זרה איננה מטמאה אלא כשרץ או כנידה, אלה מטמאים בנגיעה אבל לא בשהייה מתחת לעץ בטומאת אהל. לא יעבור תחתיה ואם יעבר טמא – זו הלכה קשה וסותרת את קודמתה. אם ישב בכוונה תחת העץ ונהנה מהצל הוא טהור. ואם עבר תחתיו נטמא, מה בין ישיבה להליכה? מדוע הליכה קצרה מטמאת יותר מישיבה ממושכת? ואם עבודה זרה איננה מטמאה באהל, למה הוא טמא?

10 סוגיית הבבלי מח ע"ב בנושא בעייתית לא פחות. ראשית יש לה שתי נוסחאות בגוף התלמוד.

11 1. לא ישב בצילה. פשיטא! אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: לא נצרכא אלא לצל צילה.

12 2. איכא דמתני לה אסיפא: ואם ישב, טהור. פשיטא? ...

13 הבבלי איננו תמה על הסתירה, אלא על כך שההלכה מיותרת. ושואל פשיטא? לפי נוסחה אחת השאלה על הטומאה, ולפי הנוסח השני על הטהרה. שתי השאלות קשות, הרי עצם החלוקה במשנה מחייבת את קביעת שתי ההלכות. אף אחת איננה ברורה מעצמה, הרי ההלכה השנייה סותרת אותה. לא לשווא העירו הגאונים שסוגיות 'פשיטא' כל הסוגיות הן סבוראיות, והתייחסו אליהן בפחות דקדוק מאשר לגוף התלמוד. ואכן נראה שהשאלה נועדה רק להבאת התשובה. שבאחד המשפטים מדובר לא על צל ישיר אלא על 'צל צילו' מונח בעייתי לעצמו שנבררו להלן.

14 מה ההבדל בין הרישא לסיפא, בין יושב לבין עובר? המפרשים מסבירים, בעקבות הבבלי, שברישא היושב אינו יושב תחת העץ עצמו אלא רק בצילו, ואין עליו גג. הוא נהנה מהצל ולכן אסור הדבר משום שיש כאן הנאה מעבודה זרה. אך טומאה אין כאן שכן אין כאן נגיעה בטומאה, ואין העברה הלכתית של הטומאה. בסיפא העובר עובר תחת ענפי העץ, ונהנה מעבודה זרה, לפחות מעט, ובדרך אגב. אבל יש כאן טומאת אוהל שכן עבר תחת ה'גג' שיצרו הענפים.

15 הסבר זה בא בעקבות התלמודים והוא מפורט יותר בירושלמי מג ע"ב, המוסיף שעבודה זרה מטמאה באוהל כמת אבל איננה מחוורת, כלומר שמעמדה מעורער.

16 הבבלי אכן מקשר את משנתנו ובעיקר את הסיפא עם דעתו של רבי יהודה בן בתירא שעבודה זרה מטמאה באהל "דתניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודת כוכבים שמטמאה באהל? שנאמר: ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת מטמא באהל, אף תקרובת עבודת כוכבים מטמא באהל" מח ע"ב. אם זו הלכה מדוע נחקק דין טומאה מיוחד לתקרובת עבודה זרה? מה לגבי עבודה זרה עצמה? וכיצד תוסבר הסתירה עם משנה ו לעיל. הבבלי, ועל כל פנים מפרשיו, ראו בכך מחלוקת על משנה ו' ועמדה ברורה שעבודה זרה מטמאה באוהל, ואיננה מטמאה כשרץ או כנידה, אלא כמת. עמדה שנחזור אליה להלן.

17 הפירוש של המשנה קשה. לו היה הבדל בין ישיבה מתחת לעץ לבין ישיבה שלא מתחתיו צל צלו, הייתה המשנה אומרת זאת במפורש. מה שכתוב במשנה הוא שיש הבדל בין העובר ליושב, ואם מחפשים אנו את פשט המשנה, יש למקד את ההבחנה בהבדל בין ישיבה למעבר.

18 בתחום ההלכתי אכן יש הבדל בין טומאה עומדת לטומאה חולפת, והחולף איננו מטמא. זו תפישת המשנה בטהרות פ"ד מ"א. ברם, כאן המצב הפוך ודווקא החולף טמא, והיושב טהור. להערכתנו, ההלכה במשנה נובעת מדין ספק. היושב נזהר שלא יגע בעבודה זרה ולכן לא נטמא, ואילו העובר איננו יכול להיזהר וספק אם נגע בטומאה בעבודה זרה.

19 אכן עיון בתלמודים מצביע על כך שהתלמוד עצמו לא התכוון שצל צילו איננו מתחת ל'גג האהל'. בירו' מג ע"ב: "תמן אמרי בשם רב חסדא צילה אסור, צל צילה מותר. אי זהו צל צילה ואי זהו צילה? תמן אמרי כל שאילו תיפול והיא נוגעת בו, זהו צילה. וכל שאילו תיפול ואינה נוגעת, זהו צל צילה. מפני מה צילה אסור? משום שהוא בהנאה. הרי הקבר אסור בהנאה וצילו מותר? הרי היכל הרי הוא אסור בהנאה, ורבן יוחנן בן זכאי יושב ושונה בצילו של היכל? הוי לית טעמא דלא משום שהוא אסור בהנאה".

20 אם כן 'צל צלו' הוא צל לא ישיר שלא מתחת לענפים אבל הבחנה זו נאמרת רק לעניין איסור הנאה. צל צילו לכאורה מותר בהנאה. על כך עונה רבי אבין "רב אבין בשם רבנן דתמן זאת אומרת שאין טומאת המתים מחוורת, דלא כן אילו קבר שהוא גוזל את הרבים ועבר תחתיו טהור?" כלומר, העיקרון שטומאת האשרה היא כטומאת מת היא 'איננה מחוורת', שכן בהמשך נקבע שאם האשרה גוזלת את הרבים הרי היא 'מותרת' ואילו הייתה קבר בוודאי הייתה מטמאת כמו כל קבר אף אם הוא גוזל את הרבים.

21 בהמשך סוגיית הירושלמי אין התייחסות לשאלות ההלכתיות אלא סיפורים כיצד נמנעו חכמים מלעבור לפני צלמים. כלומר אין כאן בעיית טומאה שכן 'לעבור לפני' אין בו העברת טומאה. אלא 'רק' בעיית הנאה, ובעיקר צורך בהרחקה. צורך זה אף מוביל, לפי סיפורי הסוגיה הירושלמית, לרצון או לעידוד הריסת הצלמים.

22 אם כן אין בסוגיית הירושלמי ביטוי לטומאת עבודה זרה במובן ההלכתי. לעומת זאת בתלמוד הבבלי מרכיב הטומאה מרכזי, והבבלי מזכיר במפורש את העמדה המיוחסת לרבי יהודה בן בתירא שפעל בבבל שתקרובת עבודה זרה מטמאת כקבר. הבבלי משתמש גם הוא במונח 'צל צילו'. אבל הירושלמי והבבלי מסבירים את המונח אחרת. בבבלי 'צל צילו' הוא בניגוד ל'מתחת' כלומר כשאין טומאת אוהל. ואילו הירושלמי מג ע"ב מגדיר: "אי זהו צל צילה ואי זהו צילה? תמן אמרי כל שאילו תיפול והיא נוגעת בו, זהו צילה. וכל שאילו תיפול, ואינה נוגעת זהו צל צילה". צל העץ הוא השטח שאם יפול חפץ ייגע בגזע העץ, ו'צל צילו' הוא האזור הרחוק יותר מגזע העץ. זאת ללא תלות בשטח העלווה של העץ.

23 אם כן מה סיבתה של ההלכה שבמשנתנו? לדעתנו משנתנו נוקטת עמדת פשרה במחלוקת רבי יהושע וחכמים "ארבע ספיקות ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין. כיצד? הטמא עומד והטהור עובר, הטהור עומד והטמא עובר, הטומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים, טהרה ברשות היחיד וטומאה ברשות הרבים. ספק נגע ספק לא נגע, ספק האהיל ספק לא האהיל, ספק הסיט ספק לא הסיט, רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין" טהרות פ"ו מ"ב; עדיות פ"ג מ"ז.

24 במקרה שבמשנת טהרות ספק, והתנא שלנו מניח שאם הטהור עובר, טמא. ואם הטהור ישב איננו טמא. אפשר גם שמשנתנו כרבי יהושע, וחכמים יטהרו בשתי המקרים. ודוק!. טמא עומד עץ האשרה שהוא הטמא וטהור עובר - טמא מספק כרבי יהושע. אבל טמא עומד וטהור עומד אין כאן ספק ותמיד טהור.

25 כפי שרמזנו כבר במשנה ו' הוויכוח מה טיב הטומאה של עבודה זרה, כשרץ, כנידה או כמת איננו הלכתי. לא ייתכן שאכן כל ההצעות השונות הוצעו. כמו כל ייחוס הטומאה לגוי אין כאן הלכה, שהרי בעצם הגוי איננו חייב במצוות. יש כאן ביטוי לתיעוב חברתי ודתי, שמתנסח בשיח הלכתי מעין טכני.

26 כך מציעים אנו להבין גם ביטויים אחרים כגון "המיחד ביתו לעבודה זרה, כולו מטמא בביאה. והעומד בתוכו כאילו עומד בתוך עבודה זרה" תוס', עבודה זרה פ"ו ה"ב. אין משמעות הלכתית לעומד בתוך עבודה זרה. זה ביטוי של רגש, לא סטטוס הלכתי-טכני. 'מטמא בביאה' גם הוא ביטוי 'רגשי', ולא ביטוי לכך שעבודה זרה מטמאה באהל. וכן "המכניס ראשו ורובו לבית עבודה זרה טמא, כלי חרס שהכניס אוירו לבית עבודה זרה, טמא. הספלין והקתידראות שהכניס רובן לבית עבודה זרה טמאין" פ"ו ה"ג. גם כאן מדובר לכאורה בטומאת אוהל ואנו מציעים לפרש את הברייתא לא בצורה הלכתית.

27 היתה – האשרה גוזלת את הרבים – הנוף של העץ הקדוש נוטה מעל הדרך. במצב זה בעל העץ נמצא גוזל את מי שהנוף מאהיל עליו. בעל הקרקע שמעליו הנוף רשאי לדרוש לקצוץ את נוף העץ. כמו ששנינו במשנת בבא בתרא פ"ב מי"ג: "אילן שהוא נוטה לשדה חבירו, קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה. ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת. בית השלחין, כל האילן כנגד המשקולת. אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת". ברור שחדירת נוף לשדה חברו ובמקרה זה לרשות הרבים היא ללא רשות, ומותר לקצוץ את כל מה שמפריע לשני, או לרבים. בפועל מכיוון שמדובר בעץ קדוש לרוב הנוכרי, בעל הקרקע היהודי איננו יכול לממש את זכויותיו בקרקע. מבחינת המשפט היהודי רשאי היה לקצץ את עלוות העץ, אך בפועל אינו יכול.

28 ההלכה בדבר עץ הנוטה מעל שדה נדונה בפירושנו למשנה שם.

29 בפירושנו למשנה שם ראינו שהייתה אפוא נטייה שלא למצות את הזכויות המשפטיות של 'רשות הרבים' לאפשר ליחיד להשתמש ברשות הרבים ולאפשר לענפי העץ להשתרע מעל רשות הרבים. כל זאת בתנאי שענפי העץ לא יזיקו בפועל. רק חסידים הקפידו שלא ליהנות במאומה מרשות הרבים. במקרה שלנו שהעץ נחשב לקדוש, בוודאי שהציבור היהודי התקשה לממש את ההלכה.

30 אם כן הביטוי שהאשרה 'גוזלת את הרבים' הוא מופרז, ואולי ניתן להגדירו כ'דמגוגי'. אסור לנוף העץ להזיק לרבים, אך אם נוף האילן נוטה בגובה מעל הדרך, ומצל עליה, או יונק מהקרקע אין בכך איסור גזילה. גם אם העץ חול, לא היו קוצצים אותו. אם העץ איננו מהווה מפגע איננו חוסם את הדרך כך שגמל ורוכבו יכולים לעבור בנוחיות, אין כאן גזילה.

31 ובמקביל, עצם העובדה שאשרה 'גוזלת' את רשות הרבים או מהווה מפגע איננה סיבה לכך שהעובר מתחת לא יהא טמא. אם יש טומאת אוהל לעבודה זרה, אין הטענה שהאשרה 'גוזלת את הרבים' סיבה לטהר את הטמא. אלא כפי שהסברנו אין כאן טומאה הלכתית, אלא תחושת סיאוב והתנגדות לקרבה. אשרה שאיננה חוקית מבחינה משפטית יהודית אין חלים עליה אותם רגשות של סיאוב.

32 עוד יש להוסיף שבמקרה של האשרה שבמשנה, כנראה הציבור היהודי לא יכול היה להפעיל את כוחו המועט ולגרום לעקירת העץ או לקיצוצו. אפשר גם שהיו גם יהודים שהיה נוח להם בעץ המצל על הדרך, למרות שנחשב בעיני הנכרים לקדוש.

33 ועבר תחתיה טהור – שכן האשרה איננה חוקית, כאמור גם אם במקרה כזה, אם היה זה עץ פרטי, לא היה הציבור דורש לקצץ את הנוף. בבבלי מח ע"ב מחלוקת האם יש לגרוס 'עבר' או 'עובר'. השאלה היא האם מותר מלכתחילה לעבור, או שאסור לעבור ראוי שלא לעבור אבל אם עבר טהור. הבבלי מכריע שבעצם אם יש דרך אחרת אסור לעבור, ואם אין דרך אחרת מותר לעבור. כלומר סתם המשנה מותר לעבור תחתיה. במסגרת זו שומעים אנו גם על משמעות ההלכה. רב ששת כשהיה מגיע לאשרה כזאת היה אומר ארהיטני מח ע"ב, כלומר הולך אותי מהר שלא אהנה מעבודה זרה. זו המשמעות של האיסור, מן הראוי למעט את ההנאה מעבודה זרה, אך הדברים אינם בבחינת שחור או לבן – מותר או אסור, אלא בגווני האפור.

34 וזורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים – בימי הגשמים הזרעים אינם נהנים מהצל אלא להיפך ניזוקים ונפגעים מהיעדר שמש על הזרעים, וכן מכך שהעץ שותה חלק מהמים שהיו מגיעים לירקות. אבל לא בימות החמה – בימות החמה צל העץ מגן על הזרעים, ונמצא בעל הזרעים נהנה מעבודה זרה. והחזרין – ירק החזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים – החזרת תמיד נהינת מהעץ המצל. רבי יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמין מפני שהנבייה נושרת – הנביה הם העלים הנושרים מהעץ, והוות הנאה להם לזבל – יש לירקות הנאה מהעלים הנושרים המהוים זבל לירקות. ובלשון הירושלמי מג ע"ג: "מפני מה הכל פורשין הימינה מפני שניבולה רע". חכמים סבורים שהעלים מזיקים לירקות ורבי יוסי רואה בכך יתרון.

35 לפנינו דיון 'מדעי' האם צל העץ מהווה יתרון לירקות, ואז הדבר אסור משום שזו הנאה מעבודה זרה, או שהוא חיסרון ולכן אין כאן הנאה מעבודה זרה. מבחינה מדעית קרוב להניח שבדרך כלל צל העץ גורם נזק, שכן העץ שותה חלק מימי הגשמים האמורים לספק מזון לירקות. מנגד הצל פוגע בדרך כלל בגידול הירק, שכן הירק זקוק לאור השמש לצרכי חילוף החומרים החיוני לירק לתהליך הפוטוסינתזה. עיננו הרואות שדשא המצוי תחת צל בדרך כלל צומח פחות טוב. ברם, בהחלט ייתכן שבמקום מסוים יש לירקות עודפי מים, וטוב להם ששורשי האילן שותפים במים. ייתכן גם שצל למשך חלק מהיום ייטיב עם הצמחים. אם כן הנחת המשנה 'נכונה' במשקפי המדע הנוכחי לכל היותר בחלקה. אבל בדרך כלל הזרעים ניזוקים מהעץ וממילא צריך היה, לפי התפישה ההלכתית המוצעת במשנה, להתיר לזרוע מתחת לעץ קודש.

36 אין כאן אפוא כלל משפטי, אלא 'ההנאה' תלויה בתנאי המקום. אין כאן אפוא מקום לפסיקה אחידה, אלא לכלל הלכתי שיש להתאימו לתנאי הסביבה. חוקר בן זמננו, אם ירצה יוכל לנסח שגם חכמים וגם רבי יוסי צודקים, וכל אחד מדבר בתנאי מקרו-אקלים שונים. מי שמעוניין יוכל גם לנסח שהמחלוקת מתעלמת מתנאי הנישה האקולוגית הייחודית ומנסה להחיל הלכה קבועה על תנאים משתנים.

37 ניתן להתבונן בהלכה שבמשנה גם מזווית מבט שונה. הקביעה במשנה איננה מדויקת מבחינה 'מדעית'. עד כאן הדבר פשוט. חכמים לא יכולים היו לדעת את מה שיודעים אנו כיום כתוצאה ממחקר ממושך. השאלה היא האם חכמים התבססו על מידע שגוי, או שגם הם ראו את מה שרואים היום, כלומר שהעץ ניזוק מעט, אך גובר על הזרעים. ואף על פי כן אסרו למטרות הרחקה ומשום מראית עין. סביר, שבעיני הנוכרים, ירק שגדל מתחת לעץ קודש תהיה בו סגולה וברכה, וחכמים רצו לאסור זאת, גם בזמן שבעצם אין סיבה לאסור.