משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה א׳:ט׳

9 עפ”י כתב יד קופמן

10 אף במקום שאמרו להשכיר – בסוריה או בחוץ לארץ לא לבית דירה אמרו – השכרת בית דירה אסורה: מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא דברים ז כו – לעיל כבר פגשנו הנמקה זו והבאנו אותה בשם התוספתא. בכל מקום – בארץ ישראל אך גם בחוץ לארץ, לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהיא נקראת על שמו – על שמו של ישראל ויעבדו ברכושו בשבת. בתוספתא: "לא ישכיר ישראל את ביתו לגוי, מפני שבידוע שמכניס לתוכה עבודה זרה. אבל משכירין להן אוריאות אוצרות ופונדקאות, אף על פי שבידוע שמכניס לתוכו עבודה זרה. ר' שמעון בן גמליאל אומר מכל מקום לא ישכיר מרחיצו לגוי, מפני שנקראת על שם ישראל ורוחצין בה בשבתות. ר' שמעון אומר, בכל מקום לא ישכיר שדהו לגוי, מפני שנקראת על שם ישראל, ועושין בה מלאכה בימים טובים" פ"ב ה"ט. בשלב המאוחר את מקום הנימוק הלאומי והחברתי המשולב, תופש נימוק משפטי טכני. מועלים שני נימוקים.

11 • מכניס עבודה זרה.

12 • רכוש הקרוי על שם ישראל יעבוד בשבת.

13 שני הנימוקים אינם עומדים לעצמם. לכאורה אם מכניס עבודה זרה, אסור גם למכור פונדק או מחסן. ואם נימוק זה איננו משמעותי מותר יהא למכור אפילו בית. אלא שהכנסת עבודה זרה היא רק הכנסה שיש בה חשיבות והתפשטות עבודה זרה ה'נוכריות' בעולם. מעבר לכך איסור השכרת בית, ואיסור השכרת מרחץ הם איסורים דומים. מדוע אי אפשר לנמק את איסור מכירת בית באותו נימוק, "שהיא נקראת על שמו"? במילים אלו מציעה המשנה נימוק נוסף שטרם שמענו. חשש ששמא תיעשה עבודה במתקן שקשור לשם ישראל. זו מעין 'מראית עין'. שמא זר מתבונן יסבור שבית מרחץ השייך ליהודי עובד בשבת. הטעם מלאכותי במקצת שכן ביישוב קטן בוודאי הכל יודעים שהמרחץ נקרא על שם פלוני יהודי, אך גם יודעים מי בעליו הנוכחי. אבל בכרך גדול חשש כזה משמעותי.

14 כמובן ניתן להחיל את הנימוק על ההלכות הקודמות בהמת יהודי עובדת, עובדים בשדה של יהודי, יהודי בנה מקדש לעבודה זרה וכן הלאה. עם זאת אין מקור המעיד שנימוק זה משמש גם בהלכות הקודמות. הווה אומר, הנימוק שהרכוש קרוי על שם ישראל איננו שיטתי, וכי אסור לישראל שיעבדו ברכוש הנקרא על שמו? אולי אסור לישראל לאפשר לנוכרי לעבוד בשדה שהיה פעם שלו בשבת? וכי כיצד יכול יהודי לפקח על כך? לפיכך יש לומר ש"שם ישראל נקרא עליו" איננו נימוק משפטי, אלא נימוק חברתי. אפשר גם שהוא מסתיר נימוק אחר, שישראל מצווים להקפיד על שמירת שבת של הנוכרים, ואסור לישראל לגרום לנוכרי לעבוד בשבת. עמדנו על תפישה כזאת במבוא למסכת שבת. התפישה לא התקבלה להלכה, אבל נותרו ממנה שרידים שעליהם עמדנו. ייתכן שגם כאן זה היה הנימוק הבסיסי, והוא סיבה רק לאסור על מכירה והשכרה של שדות. אבל חכמים הרחיבו אותו, בצורה לא משפטית.