משנת ארץ ישראל על משנה ערכין ט׳:ז׳

7 לפי כתב-יד קופמן

8 בתי החצרים נותנים להם ככוח יפה שבבתי ערי חומה וככוח יפה שבשדות – והמשנה מפרשת את המשפט הקודם: וניגאלין מיד – כמו בתי ערי חומה, ונגאלין כל שנים עשר חודש – כמו בתי ערי חומה, בניגוד לשדה אחוזה שנגאל רק שנתיים לאחר היובל לעיל מ"א, כבתים – כל זאת כמו בתים בערי חומה, ויוצאין ביובל ובגרעון כסף כשדות – כשדה אחוזה, ואלו הן בתי ערי חומה – נמחק בקו, חצרים שתי חצירות שלשני שני בתים אף על פי מוקפין חומה מימות יהושע בן נון הרי אלו כבתי החצירים – בתי חצרים הם כל אלו שאינם בתי ערי חומה, או שחומתם מאוחרת, או שהם קטנים מדי, כמו שהסברנו במשנה הקודמת. ההלכה חוזרת במדרש ספרא בהר פרק ו ה"א-ה"ד, קח ע"ד - קט ע"א ובתוספתא פ"ה הי"ז, עמ' 550. הרקע הרֵאלי של ההלכה הוא בתי החווה הרבים שסביבות ירושלים, אך גם בכל ארץ יהודה. המינוח "בתי חצרים" הוא מקראי, ובימי חז"ל השתמשו במינוח "כפר".

9 פרק ט משנה ח

10 לפי כתב-יד קופמן

11 שני הפסוקים האחרונים בפרשת גאולת קרקעות עוסקים בדין גאולה בערי הלוויים והכוהנים ויקרא כה לב-לג. כל הסכֵמה של ערי הלוויים לא הייתה קיימת בימי בית שני; המשנה מתחבטת ומחפשת מצב שבו ללוי בית ביישוב רגיל, או שלישראל בית בעיר לוויים. כמובן בפועל לא צריך היה לחפש קונסטרוקציה משפטית מיוחדת שתאפשר תנאים אלו. בימי בית שני היו לכוהנים וללוויים בתים ביישובי ישראל. כל הדיון הוא אפוא אנכרוניסטי, ויש בו דיון אגדי בלבוש מעין משפטי.

12 ישראל שירש אבי אמו לוי אינו גואל כסדר הזה – בערי הלוויים אין דין גאולה, כפי שנאמר במקרא, אלא בתיהם הם כשדה אחוזה. המשנה מתארת מצב שישראל ירש בית של לוי בעיר לוויים, בת הלוי שהתחתנה עם ישראל ירשה את אביה, ואת רכושה ירש בנה. כך נוצר מצב שישראל הוא בעליו של בית בעיר לוויים. וכן לוי שירש את אבי אמו ישראל – ללוי בית, אך לא בעיר לוויים אלא באחת מערי ישראל. אינו גואל כסדר הזה שנאמר – ויקרא כה לב, כי בתי ערי הלוים עד שיהא לוי ובערי הלוים דברי רבי מאיר – כך גם ב-מל, אבל ב-פ ובדפוס: "רבי". רבי הוא כידוע עורך המשנה, אך בדרך כלל אין הוא נזכר במשנה עצמה אלא במקרים בודדים ראו לעיל מ"ג. ברוב המקרים הללו בכתבי היד הנוסח איננו "רבי" אלא רבי מאיר, וכך גם במשנתנו. לפי פשט המשנה אין הוא גואל כסדר גאולת ערי חומה, אבל הבבלי הבין "אינו גואל אלא כסדר הזה" לג ע"ב, והכוונה מן הסתם לסדר גאולת בתי אחוזה. אין הבדל הלכתי בין שני הפירושים. וחכמים אומרים אין דברים אמורין אלא בערי הלוים – הדין המיוחד של גאולת בתי לוויים חל רק בערי הלוויים, כולל ישראל שיש לו בית בעיר לוויים.

13 אין עושים שדה מגרש – "מגרש" הוא מונח מקראי המופיע בתיאור ערי הלוויים: "צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחֻזתם ערים לשבת, ומגרש לערים סביבֹתיהם תתנו ללוים. והיו הערים להם לשבת, ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכֻשם ולכל חָיתם. ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב. ומַדֹתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה, ואת פאת נגב אלפים באמה, ואת פאת ים אלפים באמה, ואת פאת צפון אלפים באמה, והעיר בתוך זה יהיה להם מגרשי הערים" במדבר לה ב-ה.

14 עיר הלוויים היא אפוא יישוב שתחומו אלפיים אמה לכל כיוון. אלף אמה מהם הם ה"מגרש"; לפי שמו הוא משמש לאחסון, ולדירי בהמות. ה"מגרש" הוא אפוא רבע מתחום העיר: "נמצא מגרש רביע והשאר שדות וכרמים" תוס', פ"ה הי"ט, עמ' 551. החישוב של התוספתא אינו נכון מבחינה מתמטית, שכן מחבריו לא לקחו בחשבון את שטחו של היישוב עצמו.

15 ההלכה במשנה באה להגן על שימושי הקרקע, ולמנוע נטישת שטח חקלאי והפיכתו לשטח לא יצרני. הגנה על ייעודי הקרקע היא שלב מתקדם ביותר בתחיקה אגררית בכלל, ומקובלת כיום במדינות רבות. בעולם הקדום הייתה נדירה הרבה יותר. קשה להניח שההלכות שבמשנה הופעלו הלכה למעשה, אך הן מעידות על תפיסה גאוגרפית מתקדמת ביותר.

16 ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש – שלושה ייעודי קרקע הם:

17 עיר – שטח בנוי;

18 מגרש – שטח שירותים;

19 שדה – שטח חקלאי.

20 אין לשנות את ייעודי הקרקע ולהחליפם זה בזה.

21 אמר רבי אלעזר – בעדי נוסח אחרים: "אליעזר". חילוף זה רגיל במקורות ובעדי הנוסח. אין טעם לברר מה היה הנוסח ה"מקורי", שכן החילופים תדירים. במי דברים אמורים בערי הלוים – מינוח זה בא לעתים לציין פירוש ולעתים מחלוקת על דברי הקודמים. דומה שבמקרה זה לפנינו פירוש, שכן קשה להניח שחז"ל תבעו הקפדה על הקפאת שימושי הקרקע בכל הארץ. בערי הלוויים אין לשנות את ייעודי הקרקע שכן הם נקבעו מדין תורה, ואסור לשיקולים כלכליים לפגוע בשלמות התאורטית של העיר. אין צריך לומר שהגבלה כזאת אינה מעשית. אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה – מותר להפוך שטח חקלאי יצרני לשטח שירותים, אך לא שטח שירותים לשטח חקלאי. ההגנה היא על שטח השירותים, שהוא לצורכי החיים ה"עירוניים", על חשבון השטח החקלאי. המדיניות בזמננו היא להגן על השטחים ה"פתוחים", ושטחי החקלאות בכלל זה, ולמנוע הסבתם לשימוש עירוני. בתקופה הקדומה המדיניות הייתה שונה, והיא מסוכמת בסוף המשנה: "שלא יחריבו את ערי ישראל". "חורבן" הוא נטישת השטח הבנוי והפיכתו לשטח חקלאי ופיתוח הוא בניית השטח החקלאי והפיכתו לעירוני, בבחינת "נכסך בשמלת בטון ומלט". כמו כן: מגרש עיר ולא עיר מגרש – מותר להעלות את רמת השימוש ממגרש לשטח בנוי, אך לא להפוך שטח בנוי לשטח פתוח לשירותים. כדי שלא יחריבו את ערי ישראל הלוים – נמחק בקו ומיותר. הנימוק הוא למנוע הידלדלות היישוב בארץ. מדיניות זו אינה בבחינת הלכה אלא בבחינת הצהרת כוונות, מגמת על ולא חוק.

22 הכהנים והלוים מוכרים לעולם וגואלין לעולם שנאמר גאלת עולם תהיה ללוים – מוכרים וגואלים עד היובל, ואינם צריכים להמתין שנתיים כמו בשדה אחוזה, וכל זאת כדי להגן באופן מרבי על אדמת משרתי הקודש.

23 ההלכות שבמשנה חוזרות בספרא בפירוט רב, אך כמעט ללא תוספת של ממש בהר פרק ו ה"ה- ה"ט, קט ע"ב. גם בתוספתא יש חזרה על ההלכה שבמשנה פ"ה הי"ח, עמ' 551, אך בסוף התוספתא גם הלכה נוספת: "לא יסתיר יסתור אדם את ביתו לעשותו גנה, לא יטע אדם את חורבתו גנה, מפני שהוא כמחריב את ארץ ישראל. רבן שמעון בן גמליאל אומר נוטע אדם את חורבתו גנה, שכך היא יישובה" פ"ה הי"ט, עמ' 551. לפי תנא קמא המגמה היא שמירת השטח הבנוי, עדיפה חורבה לא מיושבת על שטח חקלאי אינטנסיבי, ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבור שעדיפה גינה משום שיש בה ניצול שטח שמם, ובכך "יישובה".

24 ההבדל בין המשנה לתוספתא הוא בשימוש במונחים. המשנה משתמשת במונח המקראי "מגרש" שבימי התנאים לא נעשה בו שימוש, והתוספתא מיישמת את ההלכה על המונחים בני זמנם של חכמים. "מגרש" בלשון חכמים הוא "קרפיף" קרפף, והבבלי מבחין בין "חצרים", שהם שטח פתוח עם מבנה מגורים, ל"קרפף", שהוא שטח פתוח בלבד לג ע"ב.

25 הכלל ההלכתי "משום ישוב ארץ ישראל", "ישוב המדינה" או היפוכו – "חורבן המדינה", משמש כתשתית לסדרת הלכות. בכולן חכמים חודרים לתחום הפרט ומערערים את זכויותיו למען ובשם טובת הכלל. לא תמיד הנימוק מופיע במפורש, אך לעתים אנו רשאים להסיקו מתוך העדויות השונות והגיון הדברים. בנספח ריכזנו כמה מהלכות אלו המלמדות על מדיניותם של חכמים בתחום שימושי הקרקע.