משנה ברורה שפ״ב

1 א אינו אוסר עליו - דמעיקר הדין דירת עכו"ם אינה חשובה דירה אלא דחכמים גזרו דליאסר עליו כדי שלא ידור עמו וילמוד ממעשיו ולא גזרו אלא בדבר דשכיח דהיינו במקום שדרים כמה ישראלים אבל לא בחד בית דלא שכיח שידור בין העכו"ם דהיו חשודין אש"ד:

2 ב בשני בתים - אבל בחד בית אפילו יש כמה אנשים ואוכלים כל אחד בפ"ע כחד חשיבי:

3 ג ואוסרים זע"ז - לאפוקי במקום שאינם אוסרים זה על זה כגון אב ובניו שמקבלים פרס מאתו שאינם צריכים לערוב אפילו הם דרים כל אחד בבית בפני עצמו כדמבואר בסי' ש"ע עיי"ש בזה אין עכו"ם אוסר עליהם וא"צ לשכור רשותו:

4 ד אז העכו"ם אוסר עליהם - שלא יועיל עירובן שמערבין ביניהם עד שישכרו רשות העכו"ם:

5 ה ואינו מועיל וכו' - כמו בישראל שלא עירב עם בני החצר שמבטל רשותו כדי להתיר שאר בני החצר לטלטל כדמבואר בסי' ש"פ והטעם דלא מהני משום דרצו חכמים לארחוקי דירת ישראל מן העכו"ם ולהכי החמירו דאין לו תקנה עד שישכור ממנו ומאחר שהעכו"ם אינו רוצה להשכיר בנקל יתרחק הישראל מלדור עמו כדי שלא יאסור עליו הטלטול:

6 ו אלא צריך שישכירו ממנו - ולענין אם מהני שאלה תלוי בשתי הדעות המבואר בסי"ב ולדעה ראשונה שם לא מהני:

7 ז דלא השכיר וכו' - ובס' עבודת הקודש להרשב"א כתב עוד טעם לדין זה שאין דרכו של ישראל להשכיר או להשאיל לעכו"ם בית בחצר שהוא שרוי בתוכה ולא גזרו חכמים בדבר שאינו מצוי ועיין בביאור הגר"א בכאן ולעיל בסי' ש"ע שדעתו דדוקא בשהתנה המשכיר או המשאיל שיכול לסלקו בכל שעה שירצה ובהיכא דלא יכול לסלוקיה בודאי אוסר עליו ועיין מה שהארכנו בזה בסי' שפ"ד בביאור הלכה:

8 ח אבל אם הבית וכו' - פי' דלא נימא דשכירות הצריך לענין היתר טלטול נכלל בשכירות הבית משום דאומדנא דמוכח הוא שלא שכר ממנו הבית אדעתא שיהיה אסור לטלטל בשבת ולא יצטרך תו לשכור הרשות מהעכו"ם קמ"ל דלא אמרינן הכי רק במשכיר ולא בשוכר ולהכי צריך לשכור ממנו רשותו:

9 ט ועכו"ם וכו' - ר"ל הנכרי המשכיר:

10 י בבית עמו - ומיירי שיש לו להעכו"ם חדר מיוחד דאם יש לו רשות לישראל להשתמש בכל הבית לא גרע משכירו ולקיטו של העכו"ם ולא יצטרך לשכור רשותו ועיין בסעיף ט"ו מש"כ שם:

11 יא ישראל שהשאיל וכו' במקום שדרים נכרים וכו' - ר"ל שישראל יש לו ב' בתים בחצר שא"י דר בה והוא דר בבית אחד והשניה השכיר לישראל אחר ויש לו בבית זה תפיסת יד דהיינו שהשאיר בו כלים שאינם נטלים בשבת ומחמת זה אין צריכין לערב ביניהם כמו שנתבאר בסי' ש"ע וקמ"ל דאפ"ה אינם חשובים כחד וצריכים לשכור מהעכו"ם דתפיסת יד לא עדיף מאם ערבו ביניהם שאינו מועיל כ"ז שלא שכרו מן העכו"ם כמו שכתבנו בסק"ד עיין בביאור הלכה מ"ש בזה:

12 יב לאחד מהם - שיהיה עכ"פ הוא מותר לטלטל והם יהיו אסורין וכמו שנתבאר לעיל סי' ש"פ:

13 יג אינו מועיל - דא"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי שהרי לא יצטרכו לשכור כלל ויוכלו תמיד לבטל וישכח תורת עירוב גמרא:

14 יד הפתוחות זו לזו - בחלון או בפתח:

15 טו ואין להם דריסת רגל וכו' - דהיינו שאינם זו לפנים מזו אלא זו בצד זו ופתחיהם למבוי:

16 טז מכניסין ומוציאין מחצר זו - ר"ל כלים ששבתו בבתיהם ומיירי שהישראלים ערבו ביניהם דבלא זה הלא אסורים להוציא מבתיהם לחצר:

17 יז דרך חלון - אפילו אם הוא למטה מעשרה טפחים וה"ה אם היה פתח ביניהם מוציאין דרך הפתח:

18 יח שביניהם - ולהוציא מחצרם לחצר עכו"ם דרך המבוי כשהוא מתוקן בלחי וקורה כדין תלוי בזה אם לא היה במבוי זה רק חצר אחד של ישראל מותר ואם היו שתי חצרות של ישראל אסור שהרי העכו"ם אוסר עליהם את המבוי עד שישכרו ממנו וכדמבואר לקמן סימן שצ"א ס"א:

19 יט וא"צ לשכור מהעכו"ם - והטעם דלא הצריכו חכמים לשכור אלא היכי שדרים בחצר אחד או בשתי חצרות והיו זו לפנים מזו שהעכו"ם עובר דרך החיצונה שהישראלים דרים שם דהוי ג"כ כבחצר אחד וכמבואר לקמן בסי"ז משא"כ בשתי חצרות שאין להם שייכות בהדי הדדי אף שמוציא ומכניס לפעמים דרך חלונו או פתחו שיש לו בצדו לית לן בה:

20 כ ואינו צריך לכתוב וכו' - דדי בשכירות חלושה ולא בעינן שכירות בריאה:

21 כא אפילו בפחות משוה פרוטה - הטעם דלגבי עכו"ם חשיב ממון דבן נח נהרג אפי' בפחות משוה פרוטה אבל מישראל אם ירצה לשכור ממנו רשותו לא מהני בפחות משוה פרוטה אפילו לדעת המקילין בסימן ש"פ ס"ג:

22 כב בשבת - שאינו שכירות ודאית אלא כביטול רשות והיכר בעלמא ומבואר בפוסקים דנותן לו דבר מאכל או כל דבר המותר לטלטל ואומר זה עבור שכר חצרך אבל מעות אסור לטלטל ועיין סימן שפ"ג דהעירוב נתבטל וצריכין לבטל רשותם לגבי אחד עי"ש:

23 כג כל זמן שאין הנכרי וכו' - מיירי ששכרו ממנו בסתם ולא פירש שום זמן דאי שכרו לזמן ידוע כשעבר הזמן צריך לשכור שנית בכל ענין כמבואר בסעיף שאח"ז וקודם שעבר הזמן אינו יכול לחזור בשום ענין:

24 כד ואפילו לזמן מרובה - כיון שלא פירש זמן בשכירות מהני כ"ז שאינו חוזר העכו"ם בפירוש אבל אם רוצה הנכרי יכול לחזור בו מיד אחר שבת הראשונה ואוסר עליו דכיון שלא השכיר לו אלא בסתם יכול לומר לו לא כוונתי אלא על שבת אחת:

25 כה עד שיחזור הדמים - ר"ל דמה שאמרנו דאחר שבת הראשונה יכול העכו"ם לחזור היינו דוקא כשמחזיר הדמים דאל"כ יכול הישראל לומר לו אנכי כונתי לשכור ממך על כמה שבתות וע"ד כן נתתי לך דמי השכירות ובכגון זה הקילו חכמים במקום עכו"ם שאינו יכול לאסור עליו והרבה חולקים ע"ז ולדבריהם יכול העכו"ם לחזור אחר שבת ראשונה אפילו בלא חזרת דמים דכיון דלא פירש לכמה שבתות יכול לומר לא כוונתי אלא על שבת אחת:

26 כו לכשיכלה הזמן צריך וכו' - אפילו אם אין העכו"ם חוזר בו דמאיליו נתבטל שכירות הראשונה ופשוט דאפילו אם יאמר לו העכו"ם שהוא מתרצה גם על להבא ג"כ לא מהני עד שישכור ממנו. כתב הט"ז אם שכר מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל כח השכירות דהא אפילו בחייו מצי למיהדר ביה וכו' עכ"ל וזהו לשיטתו לעיל שכתב בס"ו דאפילו בתוך זמן יכול לחזור אבל לפי מה שהסכימו האחרונים שם דבתוך הזמן אינו יכול לחזור בשום ענין א"כ אפילו מת לא נתבטל השכירות ואפילו היורש עומד ומוחה וכ"כ הא"ר ועוד הרבה אחרונים מיהו בשכר ממנו סתם ומת מסתברא דנתבטל ממילא השכירות וכדברי הט"ז. ואפילו אם היורש יאמר שמתרצה במה שעשה אביו מסתברא דלא מהני עד שיחזור וישכור ממנו:

27 כז וצריך לחזור ולערב - דמכיון שנתבטל השכירות ממילא נתבטל העירוב דאין עירוב מועיל במקום עכו"ם ולא אמרינן אח"כ דכששכרו מהעכו"ם יהא העירוב הראשון חוזר וניעור:

28 כח לזמן ידוע - מלשון זה משמע דאם שכר ממנו סתם והשכירו לאחר צריך לשכור מהשוכר השני:

29 כט ובתוך הזמן השכיר וכו' - וה"ה אם מכר לאחר והטעם דשכירות ליומא נמי ממכר הוא ואין יכול למכור הזכות שנתן כבר לאחר ויש מחמירין במכר:

30 ל בשביל כולם - היינו שא"צ כל אחד ואחד לשכור ממנו אלא כיון ששכר אחד מהן ממילא הותרו כולן:

31 לא בעל כרחו וכו' - פי' אין יכולין ליתן שכירותו לרשותו להניחו לפניו על השלחן ואפילו עכו"ם שהיה רגיל עד כה להשכיר לו רשותו ולומר לו הרי לך שכירותך בעד רשותך שיהא לנו רשות לטלטל בחצרך לשנה כמו מלפנים ואע"ג דלגבי עירוב איכא מ"ד בסוף סימן שס"ז דבעירוב אם רגיל לערב ואינו רוצה עכשיו באין ונוטלין ממנו בע"כ הכא שאני דאין מדמין עכו"ם לישראל לענין כפיה בדבר מצוה:

32 לב אבל מאשתו - וה"ה מאחד מבני ביתו:

33 לג או משכירו ולקיטו - פי' שכיר לעבודת כל השנה לקיטו לימות הקציר:

34 לד אע"פ שהוא מוחה - כיון דמעיקר הדין אין דירתו אוסרת אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו הקילו בה להיות אפילו שכירו נחשב לענין זה כבעה"ב וכתב הגר"א בביאורו דזהו רק לדעה הראשונה שבסימן שס"ז אבל לדעת י"א שם גם באשתו אינו יכול לשכור ממנה אם הבעל מוחה בה בפירוש שלא תשכיר:

35 לה של שכירו ולקיטו - והיינו כשיש לו להשכיר רשות לקחת שכיר שיהיה לו רשות להשתמש בכל הבית דאז הו"ל שכירו ג"כ כאלו היה שכיר של בעה"ב:

36 לו אחד מבני החצר - ה"ה אפילו שלא מבני החצר ואורחא דמלתא נקט:

37 לז להניח בו שום דבר - וקונה אותו המקום במה שהניח בו שום חפץ בע"ש ולדעת הרבה פוסקים מהני אע"פ שסילקו אח"כ משם כיון שכבר קנה אותו המקום להניח בו כשירצה:

38 לח דהו"ל וכו' - כיון שיש לו שיתוף עמו ברשותו:

39 לט ומשכיר וכו' - אבל בלא שכירות לא יועיל דלא עדיף הישראל העומד במקומו ממנו ולא דמי לחמשה שרוים בחצר המבואר בס"ט דשכירות אחד מהן די לכולם שאני התם שאותו האחד עכ"פ שכר מהעכו"ם משא"כ הכא שהיה רק בשאלה ממנו אינו מועיל דלא התירו חכמים בעכו"ם רק בשכירות ולא מהני בכאן שאלתו רק שיהיה עומד במקומו להשכיר כשכירו ולקיטו וכאחד מב"ב:

40 מ שאינו צריך להשכיר - ס"ל לדעה זו דל"ד שכירות מתיר בעכו"ם ה"ה שאלה וממילא שאילתו מועיל בעד כולם כמו בההיא דס"ט לענין שכירות וע"כ די במה שנותן בעירוב עם שאר בני החצר:

41 מא אלא וכו' - ולכתחלה נכון לחוש לסברא הראשונה:

42 מב נותן עירובו ודיו - לכאורה משמע דלא צריך לערוב אלא כשהוא מבני החצר וכמו שמיירי המחבר אבל בחידושי הרשב"א משמע דאפילו אינו דר בחצר הצריכוהו חכמים ליתן חלק בעירוב משום האי בית של עכו"ם דחשבינן ליה כאלו דר שם:

43 מג לא מהני - והאחרונים הסכימו לדינא דהא דלא מהני יחוד מקום היינו דוקא כשאין לו רשות להשתמש באותו מקום שייחד לו כלל וגם אינו יכול לסלקו וא"כ תו לא הוי כשלוחו כיון שאין לו שייכות עמו אבל כשיש לו רשות להשתמש במקום שייחד לו או שיש לו רשות לסלק את הישראל א"כ עדיין יש לו שייכות עם הישראל והוי כשלוחו:

44 מד אע"פ שסילקו תוך הזמן - הטעם דחשבינן אותו השכירות כאלו שכרו מהבעה"ב כיון שנחשב כאלו עשה ברשותו:

45 מה מותרים עד תום הזמן - וה"ה כשמת השכיר ולקיט כ"כ ח"א וש"א:

46 מו כיון שסילקו נתבטל וכו' - דהרי בסתמא יכול לחזור אחר שבת ראשונה מתי שירצה וכמש"כ בס"ו ולהכי אין כח בשכירות כזה רק כ"ז שהוא שכיר ולא אח"כ:

47 מז מגזבר המלך - ואפילו נוטל השכר לעצמו דמסתמא אין המלך מקפיד על ד"ז מ"א ובא"ר מיקל בזה גם בשכיר ולקיט ע"ש. וכתבו האחרונים דלאו דוקא גזבר אלא ה"ה כל עבד מעבדיו הקטנים דלא גרע משכירו ולקיטו ועיין לקמן סימן שצ"א סקי"ח במ"ב מה שכתבנו שם:

48 מח ונסתלק לגמרי וכו' - ולכך יש ליזהר לכתחלה שלא לשכור סתמא משר העיר או ממשרתיו רק על זמן דלפעמים נסתלק ובטל השכירות. ושיעור הזמן הסכימו הרבה אחרונים דיוכל לשכור על זמן ארוך ורב אך לכתחלה טוב שלא לשכור רק עד עשרים שנה:

49 מט ויוכל לשכור ממנו - הטעם דעדיין הוא בכלל ממוני המלך ומשרתיו כיון שמקבל פרס מבית המלך ועיין בה"ל:

50 נ אם יש וכו' - פי' ואין שום אחד מהם רשאי להשתמש בחדר המיוחד לחבירו ודמי להא שכתב המחבר לעיל סי"ג דייחד לו מקום לא הוי כשכירו ולקיטו ואינו יכול להשכיר עבור בעה"ב:

51 נא בכה"ג וכו' - ר"ל בחדרים מיוחדים לכל א' הא אי דרים בשותפות בכל הבית או אפי' מחולקים בכל הבית רק בחדר אחד יש רשות לשניהם להשתמש בו אין צריך לשכור רק מאחד מהם וכדלעיל בסי"ג. והרבה פוסקים חולקים אדברי רמ"א ולדידהו אפי' משתמשים ביחד בכל החדרים לא מיקרי ישראל שכיר ולקיט וצריך לשכור מן העכו"ם דוקא וכן בסיפא בשני עכו"ם נמי צריך לשכור משניהם דוקא והטעם דלא תקנו חכמים דיהיה ידו כיד בעה"ב אלא בשכיר ולקיט דנגרר אחריו אבל לא בשותפים שכח כל אחד מהם שוה בבית ואין כל אחד טפל לחבירו:

52 נב דרים בביתו - בחדרים מיוחדים לכל אחד בפ"ע:

53 נג אין דירתם וכו' - דאע"ג דאחשבינהו רבנן לדירתם ונעשים כבעלים על ידן להשכיר הרשות ואפילו שלא מדעת עכו"ם לא אמרו אלא להקל אבל לא שיהיה דירתן חשובה דירה שיאסרו זה על זה כשלא עירבו דבאמת אין דירתן מיוחדת להם שהרי העכו"ם יש לו רשות בהן ויכול לסלקם משם:

54 נד זה על זה - וה"ה שאין אוסרין על בני החצר דאין צריכין להשתתף בעירוב:

55 נה דשכירות - ט"ס הוא וצ"ל ושכירו ור"ל דאם שכרו בני החצר הרשות מן העכו"ם אין צריך לשכור מן השכיר והלקיט בין אם הוא ישראל או עכו"ם ומלתא דפשיטא הוא אלא דלפי מה דקי"ל דאחשבינהו לדירתן ששוכרין מהן הרשות וכנ"ל הו"א דהוי כשני עכו"ם שדרין בבית שצריך לשכור מכל אחד וכנ"ל קמ"ל דלקולא אמרינן ולא לחומרא:

56 נו מבעל הבית - וה"ה אם שכרו הרשות מאחד מן השכירים די וא"צ לשכור מכולם:

57 נז זו לפנים מזו - ודריסת רגלם של הפנימים דרך חצר החיצונה:

58 נח אוסר - על חצר החיצונה עד שישכור הרשות מהנכרי וטעם כל אלה דחשבינן כאלו כולם דרים בחצר החיצונה כיון שדריסת רגלם עליו ומצויים שם וגזרו בזה משום שמא ילמדו ממעשיו. ומ"מ ישראל הדר בפנימית מותר לטלטל בחצירו מביתו לחצר שאין העכו"ם אוסר על ישראל יחידי ואין החצר החיצונה אוסר עליו שהרי אין לו עליו דריסת הרגל ואינם מצויים שלשתם בחצר הפנימי ולא גזרו בזה חכמים:

59 נט ויש מי שאומר וכו' - דאע"ג דבכל מקום ישראל אחד עם עכו"ם אינו אסור אפילו אם דרים בחצר אחד ס"ל דהכא גרע טפי דבחצר שהוא לפנים מחצר לאו כו"ע ידעי מי ומי דר בו ויחשבו כי דרים בו גם ישראל מלבד עכו"ם וכי חזו דמטלטלי בחיצון אתו למימר דשרי בלי שכירות במקום עכו"ם ומ"מ להלכה לא נקטינן כן כי הרבה אחרונים דחו זה מהלכה:

60 ס שיש לו רשות וכו' - ר"ל אע"פ שלא הניח שם והטעם דלא גרע משכירו ולקיטו של נכרי המבואר בסי"א דלפי שיש לו רשות להשתמש בבית שוכרים ממנו האי משכיר נמי דיש לו רשות להשתמש בבית שוכרין ממנו:

61 סא לסלק השוכר תוך זמנו - כגון שהתנה עמו שרשות בידו לסלקו כל זמן שירצה:

62 סב יכולים לשכור ממנו - אפילו לא סילקו עדיין שהרי שייר לו עדיין זכות בחצרו ומ"מ פשוט דמכ"ש דיכולין לשכור מהשוכר דכל הבית שלו עכשיו וכתב הב"י דאפילו השוכר מצוי בביתו אם רצה לשכור מהמשכיר שוכר:

63 סג וה"ה איש אחר וכו' - פי' דלא תימא דוקא במשכיר מהני זה משום ששייר לו זכות בחצר קמ"ל דגם באיש אחר מהני כיון שיש לו עכ"פ רשות להשתמש שם:

64 סד שיש לו תפיסה בבית - וגם בזה די בשיש לו רשות להניח אפילו אם עדיין לא הניח וכמבואר לעיל בסי"ב:

65 סה שישראל ועכו"ם דרין בה - ר"ל ישראל אחד:

66 סו ובית אחד של ישראל - ר"ל של ישראל שני:

67 סז ואינו פתוח לחצר - אלא לחצר אחרת או למבוי דאלו היה פתוח לחצר זה א"כ הרי יש כאן ב' ישראלים במקום עכו"ם והדין פשוט דצריכין לשכור הרשות ואח"כ לערוב ביניהם רק הכא דבית א' אינו שייך לכאן שהרי פתחו לצד אחר וא"כ לא נשאר כאן רק ישראל א' במקום עכו"ם ואינו צריך שום תיקון לטלטל בחצר ואשמעי' הכא שישראל השני אסור לטלטל דרך חלונו לבית ישראל זה ומשם לחצר אפי' אם נתערבו ע"י חלונות שיש ביניהם ואע"ג דמשום ישראל זה שמטלטל ג"כ דרך ביתו של ישראל מסתברא דלא מיקרי שנים במקום עכו"ם לאסור דלא שייך זה רק כששניהם מטלטלים דרך פתחם לחצר אפ"ה גזרו בזה מטעם אחר דאם יהא מותר ישראל פלוני לטלטל דרך ביתו של זה לחצר יסמוך הישראל ע"ז וידור עם עכו"ם דלא מסתפי משום שהוא יחיד שהרי עוד ישראל אחר מצוי כאן וילמוד ממעשיו של עכו"ם:

68 סח אבל אם וכו' מותר - דאפי' בלא עירוב לא מסתפי ישראל לדור כאן יחידי שהרי הישראל מצוי תדיר כאן דרך פתחו ולהכי לא גזרו בזה שלא יהני עירובו:

69 סט ויש מי שאומר - ויש להחמיר כדעה זו ועיין ביאור הלכה:

70 ע שישראל ועכו"ם שרוים בה - ר"ל ופתחיהן של בתי ישראלים פתוחים לחצר:

71 עא עירוב דרך חלונות - ר"ל ע"י חלונות שיש ביניהם חל העירוב שעשו וכ"ש אם יש פתחים ביניהם:

72 עב להוציא וכו' דרך חלונות - וה"ה דרך פתח אם יש ביניהם:

73 עג הרי הם אסורים - דסד"א כיון שעירבו יחד דרך חלונות או פתחים שיש ביניהם יחשבו כבעה"ב אחד הדר בחצר של עכו"ם ואין אוסר עליו להוציא מבית לבית אפילו דרך אויר החצר קמ"ל:

74 עד מבית לבית דרך פתחים - ר"ל דרך אויר החצר דאלו דרך פתח שיש בין בית לבית מותר ע"י עירוב שעשו לכו"ע הגר"א:

75 עה ויש להם בתים מיוחדים - ר"ל שיש ב' ישראלים או יותר שלכל אחד מהם חדר מיוחד לאכילה דאם היו אוכלין במקום אחד אפילו כמה וכמה כחד חשיב ואינו אסור:

76 עו מן העכו"ם בעל הספינה - וכמו בכל מקום שיש בתים מיוחדים וחצר משותפת לכולם שצריכין לערוב ולשכור. ומבואר בב"י דלא מהני במה ששוכרים מבעל הספינה אלא אם שוכרין ממנו קודם שחילק המקומות לכל אחד מן העכו"ם דעדיין רשות הספינה שייך לו לבד ויכולת בידו להשכיר אבל לאחר שחילק המקומות לשאר שוכרים לא מהני במה שישכרו ממנו אלא צריכים לשכור מכל עכו"ם ועכו"ם אם לא שיש לו רשות לבעל הספינה להניח כליו בכל מקום דאז די במה ששוכרין ממנו בלבד:

77 עז או להבליעו - ר"ל דאפילו לא שכרו ממנו אח"כ אלא בשעה ששכרו מקומם פירשו לו שבשכירות זה שוכרים ממנו גם כן רשותו מהני ודמי שכירות המקום עולים גם לשכירות הרשות: