משנה ברורה שפ״א

1 א והוציא אח"כ - פי' שעבר והוציא:

2 ב במזיד אוסר - על בני החצר לטלטל:

3 ג שהרי חוזר וכו' - שנראה כחוזר ומחזיק ברשות שביטל. ומ"מ אם חוזר אח"כ ומבטל מחדש מהני. כתב המג"א דלא אמרינן שהוא כחוזר ומחזיק אלא ע"י הוצאה מבית לחצר אבל אם מכניס מחצר לבית לא נראה כרוצה לחזור מביטולו ולהחזיק בחצר וכבר כתבנו לעיל סי' ש"פ ס"ק ט"ז שכמה פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דאין חילוק בין הוצאה להכנסה וכמו דלא מחלקינן בין הוצאה להכנסה לענין החזיק וכמו שמסיים המחבר:

4 ד ואם החזיקו וכו' - קודם שחזר והוציא כליו:

5 ה אינו יכול לחזור - דבכל מקום חזקה מועילה בקניה ואע"ג שאין זו חזקה גמורה אפ"ה הקילו חכמים בה דמהני כשאר חזקות ולדעה זו מהני חזקה אף אם החזיק בערב שבת אחר הביטול:

6 ו משחשיכה - דמבעוד יום לא מוכחא מילתא שהרי גם בלא ביטול יכולין להוציא ולהכניס ועיין בביאור הלכה שיש להחמיר כדעה זו:

7 ז יש ביטול רשות מחצר לחצר - כמו שיש ביטול רשות מבית לבית בחצר אחד:

8 ח ועירבו כל אחת לעצמה - דאי לא עירבו אין מבטלין כמו שנתבאר בסימן ש"פ דלשנים אין מבטלין לפי שכל אחד אוסר ע"ח:

9 ט ול"ש עירבו יחד - מיירי בששכח אחד מהם ולא עירב דיכול לבטל רשותו לבני חצר שלו וגם לבני האחרת:

10 י להיותה מותרת וכו' ולא היא - קאי ארישא מהיכא שעירבה כל אחת לעצמה דהמבטלים רשותם שוב אסורים להוציא מבתיהם לחצר והיכא ששכח אחד ולא עירב וביטל רשותו לכולם הוא לבדו אסור וכולם מותרים:

11 יא אלא החיצונה וכו' - דאם גם החיצונה לא עירבו לא אפשר בביטול דאין מבטלין רשות לשנים וכנ"ל:

12 יב לבדה - ואז הוי הפנימית רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה וכנ"ל בסימן שע"ח:

13 יג בשעה שצריכה לצאת - דאין דריסת הרגל אוסר אלא עם עשיית תשמיש:

14 יד ונתנו עירובן בחיצונה - ל"ד דה"ה דאם נתנו עירובן בפנימית ג"כ צריך הפנימי לבטל רשותו לשתי החצרות ולא סגי בשיבטל לפנימית לבד ויהא הוא אורח לגבייהו ולא יאסור עליהן ואח"כ יסלקו הם עצמן לגמרי מלהשתמש בחצר החיצונה דכיון שהעוות בא מהם שהרי אחד מבני חצרם שכח לערב אי אפשר להם להסתלק מבני החיצונה אחרי שנתחברו מתחלה יחד ע"י עירוב אחד:

15 טו וגם לכ"א מבני החיצונה - שנעשו כחצר אחד ע"י העירוב ואפילו אם ירצו בני הפנימי להסתלק עצמן מן החיצונה ג"כ לא מהני בבטול לבני הפנימי לבד וכנ"ל בס"ק הקודם ובפרט לפי מה שצייר המחבר שהעירוב מונח בחיצונה בלא"ה א"א להסתלק מהם שהרי העירוב מונח אצלם:

16 טז ויהיה הוא לבדו אסור - היינו להוציא מבית לחצר וכדלעיל בסימן ש"פ:

17 יז בחורבה - ולא אמרינן שלא הקילו חכמים בביטול רשות אלא בחצר שלפני הבתים שבה הוא עיקר תשמישם:

18 יח שהיא של שניהם - עיין לעיל בסימן שע"ו:

19 יט יש ביטול רשות מבית לבית - כמו שמועיל הביטול מחצר לחצר:

20 כ ואפילו המבטל וכו' לבית חברו - שהרי הכל של חברו כיון שביטל לו ואפילו קודם שהחזיק חבירו בביתו יכול הוא להוציא ממנו לבית חברו ואפילו היו המבטלין רבים ג"כ מותרין להוציא מביתם לבית חבירן ואינו דומה להמבטל רשות חצרו שאין לו להוציא מביתו לחצר אפילו ביטל גם רשות ביתו עד שיחזיקו הם תחלה ואפילו אם החזיקו אינו מועיל אלא ביחיד שביטל לרבים אבל לא ביחיד ליחיד וכנ"ל בסימן ש"פ וכ"ש ברבים ליחיד דהתם כיון שהיה לו חלק בחצר אלא שביטל להם א"כ כשמוציא מביתו לחצר נראה כחוזר מבטולו ומחזיק בחלקו שבחצר משא"כ כשמוציא לבית חבירו שלא היה בו חלק מעולם לא שייך לומר שעי"ז מחזיק ברשות חבירו וגם לענין ביתו גופא לא שייך לומר שחוזר וזוכה בו במה שמוציא ממנו כליו לבית חבירו דאדרבה הרי מסתלק ממנו:

21 כא חוזר ומחזיק וכו' - ואע"ג דלעיל בסימן ש"פ ס"א מבואר דאם ביטל רשות חצרו לחבריו דמותר לו להוציא מביתם לחצר ולא אמרינן שחוזר וזוכה בחצרו בהוצאתו התם מיירי ביחיד לגבי רבים וחשיב רק כאורח לגבייהו אבל הכא מיירי ביחיד לגבי יחיד ויחיד לגבי יחיד לא הוי אורח וכנ"ל בס"ד ולהכי חוזר וזוכה במה שביטל מתחלה ולפ"ז אפילו אם החזיק זה שביטלו לו ג"כ אסור למבטל להוציא מביתו וכנ"ל בסימן ש"פ ס"ד:

22 כב מהחדר לביתו - וה"ה מבית לחדרו מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות ועיין באחרונים שהעלו דאפילו אם ביטל גם רשות חדרו בהדיא אסור להוציא מאחד לחבירו דבזה הוא חוזר ומחזיק ברשותו וכנ"ל לענין מבית חבירו לביתו:

23 כג ויש אומרים דאין לבטל וכו' - לפי שיש לחוש שלא תשתכח תורת עירוב מבתים אלו הפתוחים זה לזה שכולם יבטלו בעליהם לאחד וגם הם יהיו מותרים להוציא כל אחד מביתו לבית חבירו הואיל ואינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו משא"כ כשמשאיר חדר אחד שאסור להוציא ממנו לבית ואם היה עירוב היה מותר נמצא משתכר הוא בעירוב ושוב אין לחוש שיבטלו הכל ותשתכח תורת עירוב:

24 כד ואז מותר להכניס וכו' - עיין במ"א שתמה ע"ז דהא ע"כ מיירי ביחיד לגבי יחיד דאי ביחיד לגבי רבים שעירבו א"כ תו לא שייך לומר שישתכח תורת עירוב כיון שעירבו אלא דמיירי ביחיד לגבי יחיד וא"כ האיך שרי להכניס מבית חבירו לביתו כיון דיחיד לגבי יחיד לא מקרי אורח והוי כאלו חוזר ומחזיק בביתו ואפילו החזיק חבירו לא מהני ועיין בחמד משה שתירץ דדין זה דרמ"א מיירי ביחיד לגבי רבים אלא שאותן רבים היו דרים בבית אחד ולא היו צריכין לעירוב וזה ג"כ מקרי רבים וזה היחיד מקרי אורח לגבייהו ולכן מותר לו להכניס מביתם לביתו ואפילו קודם שהחזיקו ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגר"א:

25 כה אינם יכולים לבטל וכו' - כדי שיוכל חבירו להשתמש והטעם דכיון שלא היו יכולים לערב יחד מבע"י אמרינן כיון שנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת ולא מהני בטול:

26 כו והיורש בא לדור בחצר ואוסר - אבל אם לא היה בא לדור אינו אוסר על בני החצר דדירה בלא בעלים לא שמה דירה וכנ"ל בסימן שע"א ס"ד ועיין לעיל מה שכתבנו שם בבה"ל:

27 כז יכול לבטל רשותו - אף דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב אפ"ה מהני ביטולו משום דיורש כרעיה דאבוה הוא ש"ס:

28 כח וחוזרים ומבטלים לאותם וכו' - אבל אם לא היו חוזרין ומבטלין להם לא היו מותרים המבטלים להוציא אפי' ביטלו גם רשות בתיהם הואיל והם רבים ואינם נעשים אורחים כמש"כ בסימן ש"פ מ"א וש"א: