מגדל עוז על משנה תורה, הלכות שכירות ב׳:ט׳

9 מתנה שומר חנם עד ונפטר. פרק השוכר את הפועלים ובתשובות הגאונים ז"ל הסכימו כן:

10 בד"א כשלא היה שם עד ביד התובע. בבבא בתרא פרק המוכר את הבית מוכיח כן ואיתא פרק כל הנשבעים וכן הורה ר"ת ז"ל וכן כתב הר"מ מקוצי ז"ל מדעת רבותיו בעלי התוס' ז"ל:

11 בד"א כשהיה השומר יכול לטעון ולומר נאנסו וכו' עד וישלם: כתב הראב"ד ז"ל והוא דאמר ליה וכו': ואני אומר גם בזה כי דברי ר"מ ז"ל תלמוד ערוך הוא בב"ב פרק המוכר את הבית וגם בפרק השוכר את האומנין פסקו כן רבותינו בעלי התוספות הלכה כאיסי וכדדאין רבא גבי ההיא חביתא דאיתבר בריסתקא דמחוזא וגם הר"מ ז"ל מקוצי כתב כן ומ"ש הראב"ד ז"ל היא סברת מקצת המפרשים ז"ל ונאה הוא אבל כבר הקדמתי כמה פעמים שאין לו לר"מ ז"ל עסק בזה החיבור אלא לקצר לשון הגמרא ולכך קראו משנה תורה:

12 אין לך מי שנשבע מתוך שיכול לומר כך וכך וישבע בנקיטת חפץ אלא זה השומר בלבד שיש עליו שטר אבל שאר כל הנשבעין בדין מתוך שיכול לומר אין נשבעין אלא היסת. עכ"ל: כתב הראב"ד ז"ל והא איכא נשבע על המשכון וכו': ואני אומר ומאחר שהוא אינו מודה לגמרי וגם ר"מ ז"ל חולק עם הגאונים ז"ל ורבים עומדים בשיטתו מפני מה מקשה על ר"מ ז"ל שהוציאו מן הכלל הזה ושמא טעות סופר הוא בהשגות שהוסיף וי"ו בתיבה והא איכא והוא ז"ל לא אמר אלא איכא ולא בא אלא לגלות דעתו בדין הנזכר שכן מנהגו בכל אלו ההשגות בכמה מקומות: