מדרש תנחומא, כי תצא י״א

מהדורה: מדרש תנחומא, תורת אמת

« מדרש תנחומא Ki Teitzei 10 מדרש תנחומא Ki Tavo 1 »

1 ישע אלהים על אסתר פתח ↗

אבל הנני עתה אגיד לך מה ואתן את דודי לך דע שמה שכתב מרדכי לקיים עליהם להיות עושים את יום י״ד ואת יום ט״ו בכל שנה ושנה הכונה בעבור שהוא רמז למפלתו של עמלק לימו׳ משיחנו כפי אמונתנו שאז כשיאבד עמלק יהיה ה׳ אחד ושמו אחד כי עתה חז״ל אמרו תנחומא, כי תצא יא אין הכסא שלם ואין שמו שלם עד שיפרע מעמלק שנאמר כי יד על כס יה ולכן חייבו לבסומא בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן וכו׳ רמז למה שיהיה לעתיד שאז ימחה ה׳ דמעה מעל כל פנים ובלע המות לנצח ונס יגון ואנחה וזה אי איפשר לעשות דוגמא בגלות בלתי על ידי השכרות שהיין מסיר כל הדאגות ומשכח כל האנחות ומשמח לב האנשים ולכן צוה מרדכי לשלוח מנות איש לרעהו רמז לעתיד שיהיו כל כך הצלחות מרובות שלא יקפיד איש על רעהו כלל כשרז״ל שבת ל: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ואפילו שיש מן הפתאים שאומרים שאין הדבר כפשוטו ממש והם צללו במים אדירים כי זקני החכם השלם הרב כמהר״ר יצחק קארו ז״להה כתב בחיבורו שחבר תולדות יצחק על התורה בפרשת בהר סיני וז״ל צריך שנשאל אימתי יהיה זה והתשובה לימות משיחנו ומי אמר לנו רז״ל אמרו כן במה שאמרו עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנאמר יהי פסת בר בארץ פי׳ לחם ממש אפוי בלא טורח וכן כלי מילת ולכן תקנו המוציא לחם מן הארץ ויש להקשות והלא הקב״ה אינו מוציא לחם אפוי מן הארץ שחמשה מנים הם החטה והשעורה וכו׳ ואלו החמשה מינים כשהם שבלים נקראים תבואה בכל מקום ואחר שדשין וזרין אותם נקראים דגן וכשטוחנין אותם ולשין את קמחן ואופין אותן נקראי׳ פת וכן כתב הר״מבם בספר אהבה וידוע שפת ולחם הכל אחד ואם כן איך תקנו המוציא לחם מן הארץ שהקב״ה אינו מוציא לחם מן הארץ אלא תבואה והאנשים במלאכות שעושין בשבילם עושים לחם אלא הכונה שתקנו כך בעבור שעיקר חיותינו הוא לימות משיתנו וחיי העולם הזה הלא הבל לכך תקנו המוציא לחם מן הארץ לרמוז לזמן ההוא שיוציא הקב״ה לחם אפוי ממש מן הארץ ולזה רמז השמיטה יען שלא יצטרכו לחרוש ולזרוע ולזה אמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור שלא יהיה צריך לימות משיחנו זה שהארץ מעצמה תוציא לחם גמור ולכן מי שאינו שובת מכחיש משיח עכ״ל וגם צוה מרדכי ליתן מתנות לאביונים רמז כי אז לא יהיה אביון בקרב הארץ ולרמז המלחמות שנעשו עד הנה בעמלק על ידי בשר ודם באה המנוחה בי״ד באדר לומר כי יד האדם עשה אותה אשר לכן נתן טוב טעם על שהמלחמה היה על ידי ב״ו ולא עלה בידם לכלות הקוצים מהכרם אבל כשתהיה מלחמה לה׳ בעמלק אז תהיה השם שלם. וכן כתב ה״ר אלעזר מגרמישא ז״ל והתוס׳ שעל זה יש בברכה שלאחר המגילה ששה לשונות הרב. הדן. הנוקם. המשלם. הנפרע. וחתימת הברכה האל המושיע. כנגד ששה מישראל שנלחמו בעמלק הא׳ הוא הרב את ריבינו ע״י יהושע שנאמר ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. והב׳ והדן את דינינו על ידי אהוד בן גרא שהרג את עגלון מלך מואב והיו עמו עמלק שנאמר ויאסוף עליו את בני עמון ועמלק וכו׳ ויקם ה׳ מושיע את אהוד וכו׳. והלשון הג׳ הוא הנוקם את נקמתינו על ידי גדעון שנאמר וכל שרי מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדיו. והלשון הד׳ הוא הנפרע לנו מצרינו הוא על ידי שאול שנלחם בעמלק. והלשון הה׳ והמשלם גמול על ידי דוד בצקלג והחתימה שהיא ברוך אתה ה׳ הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם כנגד הנס הנעשה למרדכי ואסתר האל המושיע לימות משיחנו במהרה בימינו שהיא הגאולה אשר יעשה ה׳ בעצמו כמש״ה שמות יז יד מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים וז״ש האל המושיע בע״ה. ונ״ל שלכך חותמין בשניהם כ״ש באח׳ ואף על גב דאין חותמים בשתים הני שתים שייכי אהדדי דאין תשועה שלימה אלא בשניהן עכ״ל. הרי שלכך אנו עושים פורים בכל שנה ושנה כדי שיהיה לנו לזכרון לגאולה ולתשוע׳ העתידה לבא בע״ה כמ״ש כי יד על כס יה יר׳ תדע למה אין הכסא שלם ואין שמו שלם כי יד וגו׳ ולכן אסתר ומרדכי כתבו את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית אשר היא בט״ו באדר לרמוז לשם י״ה שעולה ט״ו כמש״ה שמות יז טז כי י״ד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק וכו׳ ולכן הכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון עושים משתה בט״ו לרמוז מה שאמרתי ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק אני בעצמי ואמר שני פעמים מחה אמחה הא׳ שיכלם והב׳ שגם כן ימחה את זכרם מן העולם כמ״ש את זכר עמלק מכל הבריות אשר תחת השמים לדורי דורים או יר׳ מחה את עמלק אמחה לשרו כמש״ה מלחמה לה׳ בעמלק ר״ל בשרו כמש״ה ישעיהו כד כא יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ואחר כך על כל מלכי האדמה באדמ׳ ולכן רז״ל לא אמרו כרכים המוקפים חומה מימות אחשורוש כי מי הביא פה הכרכים המוקפים חומה מימות יהושע אלא לרמוז למה שאמרנו ולזכרון ושים באזני יהושע וכו׳ אם כן אחר שכל הרמיזות הללו רמוזים הנה וכולם לימות משיחנו כל מי שלא יקיים אחד מהם כאילו מכחיש משיח ולכן בכל שנה ושנה נזכרים ונעשים הימים האלו ימי משתה ושמחה כמ״ש:

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

219 "אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו בימי מרדכי - שהדבר נגלה לכל האומות, שהלכו אגרות בכל העולם" רש"י שם. וראה ציון 222. ואע"פ שבפורים הוי נס נסתר ולא נגלה, מ"מ אפסי ארץ הכירו בישועת אלקינו. ובביאור הדבר, כן כתב בשם משמואל פרשת תצוה, שנת תרע"ד, וז"ל: "נראה אף שהיה מקום לכופרים להתעקש ולומר שהיה כל הענין בדרך הטבע ואהבת אסתר, ולא היה נס מאת ה' כלל, ובאמת היה נחשב לנס נסתר, מ"מ כל אפסי ארץ ראו שמאת ה' היתה זאת. כי אחר ביטול קליפת עמלק, נסתלק החושך המחשיך פני העולם לומר על הכל מקרה הוא. ובמדרש תנחומא כי תצא סימן יא, שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם, כביכול כאילו פנים של מעלה מכוסה. נעקר זרעו של עמלק מן העולם, נתגלה הפנים, כמו שנאמר ישעיה ל, כ 'ולא יכנף עוד את מוריך'. ונראה הפירוש, שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם, אינו נראה שהשם יתברך מושל בגבורתו עולם, ויש מקום לכופר. אך בביטול קליפת עמלק, נתראה שהשם יתברך מנהיג עולמו, ולא הניחו למקרים... ועל כן בביטול קליפת עמלק נתגלה ונראה לכל אפסי ארץ את ישועת אלקינו".

1 וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ. רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי אוֹמֵר, עַל שְׁלֹשָה דְּבָרִים נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ. לְמַנּוֹת עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. לְמַנּוֹת עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, דִּכְתִיב: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ דברים יז, טו. לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה, דִּכְתִיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ שמות כה, ח. לְהַכְרִית זֶרַע עֲמָלֵק, דִּכְתִיב: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ' תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרֵי אָמַר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה שם יז, יד. כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים אֵלּוּ. עַד שֶׁלֹּא פָּשַׁט יָדוֹ בַּכִּסֵּא, תִּמְחֶה. כְּשֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בַּכִּסֵּא, מָחֹה אֶמְחֶה. אֶפְשָׁר בָּשָׂר וָדָם יָכוֹל לִפְשֹׁט יָדוֹ בַּכִּסֵּא שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהֶחֱרִיב יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁכָּתוּב בָּהּ, בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה' ירמיה ג, יז. לְפִיכָךְ מָחֹה אֶמְחֶה. וְנֶאֱמַר, כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' שמות יז, טז. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אִלְעַאי, שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, יְמִינִי יְמִינִי, כִּסְאִי כִּסְאִי, אִם יָבֹאוּ גֵּרִים מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֲנִי מְקַבְּלָן, וְזַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק אֵינִי מְקַבְּלוֹ לְעוֹלָם. אַף דָּוִד עָשָׂה כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד אֵי מִזֶּה אָתָּה, וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי ש״‎ב א, יג. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, בְּנוֹ שֶׁל דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי הָיָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְיךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ וְגוֹ' שם פסוק טז. דָּמֶיךָ כְּתִיב: הַרְבֵּה דָּמִים שָׁפַכְתְּ, הָרַגְתָּ נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. מִדֹּר דֹּר שמות יז, טז, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדֹּר דֹּר, אֲנָא בַּתְרֵהּ לְדָרֵי דָּרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יוֹסִי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִדּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה עַד דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִדּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל עַד דּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר. וְרַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, מִדּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר עַד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהוּא שְׁלֹשָה דּוֹרוֹת. וּמִנַּיִן לְדוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁהוּא שְׁלֹשָה דּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים תהלים עב, ה. דּוֹר, חַד. דּוֹרִים, שְׁנַיִם, הֲרֵי תְּלָת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, כָּל זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק קַיָּם, כְּאִלּוּ כָּנָף מְכַסֶּה אֶת הַפָּנִים. אָבַד זַרְעוֹ מִן הָעוֹלָם, לֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ ישעיה ל, כ. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק בָּעוֹלָם, לֹא הַשֵּׁם שָׁלֵם, וְלֹא הַכִּסֵּא שָׁלֵם. אָבַד זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם. מַה טַּעַם. הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח וְגוֹ' תהלים ט, ז. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ שם פסוק ח, הֲרֵי הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם. אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן.

« מדרש תנחומא Ki Teitzei 10 מדרש תנחומא Ki Tavo 1 »