מדרש אגדה, בראשית י״ט

1 ויבאו שני המלאכים סדומה. מכאן אתה למד שלא הלכו לסדום עד שכלה לדבר עם אברהם. ולמה בערב, כדי שלא יראו אותם אנשי סדום:

2 ולוט יושב בשער סדום. שאם יעבור אדם משם שיקבלנו:

1 ורחצו רגליכם. מטומאת הדרך, כשם שאמר אברהם ורחצו רגליכם בראשית יח ד:

1 ויפצר בם מאד. מכאן שמסרבין לקטן:

1 ואנשי העיר אנשי סדום וגו'. למדך הכתוב שכלם היו רעים וחטאים במשכב זכור, כמו שנאמר הוציאם אלינו ונדעה אותם פסוק ח:

1 כי על כן באו בצל קורתי. מלמד שאמרה לו אשתו אנשי העיר נמנעו מלקבל אורחים, ואתה מכניסם לבית, רצונך שיהרגוך ויהרגוני, ואם אתה רוצה לקבלן חלוק עמי הבית, ויהיו האורחים בחלקך, על כן נאמר בצל קורתי:

1 ויאמרו גש הלאה. כשאמר להם דבר שהיה ערב בעיניהם, כמו שנאמר הנה נא לי שתי בנות, ובשעה שהיה אומר להם דברים שאין ערבים להם, אמרו לו האחד בא לגור וישפוט שפוט, מיד הוכו בסנורים. אמרו האנשים אל לוט עוד מי לך פה. מלמד שהיה מלמדים סניגוריא כל הלילה עד שבאו לאותו מעשה:

1 עוד מי לך פה. מלמד שהיו מלמדים סניגוריא:

2 חתן ובניך. מכאן שחתנו של אדם נקרא בנו:

1 כי משחיתים אנחנו את הארץ. ולפי שגילו מסתירון של הקב"ה נדחו ממחיצתן עד שבא יעקב, ועליהם נאמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו בראשית כחי ב אותם שנדחו ממחיצתן:

1 ויהי כמצחק בעיני חתניו:

1 ויתמהמה. שהיה רוצה להוציא ממונו משם:

1 ויחזיקו האנשים בידו. אמרו לו דייך שאתה ניצול, לכך אמרו בעיר הנדחת ממון הצדיקים שבתוכה אבד:

2 בחמלת ה' עליו. לפי שחמל הקב"ה על לוט בשביל אברהם, כי כשהלך אברהם במצרים לא גלה לוט סוד אברהם שאמר אחותי היא, לפיכך חמל עליו הקב"ה והצילו:

3 נאמר באברהם רחיצה קודם ללינה, ובלוט נאמר לינה קודם רחיצה, אברהם שהיה מקפיד על הטנופת של ע"ז, הקדים רחיצה ללינה, לוט שלא היה מקפיד על הטנופת של ע"ז, הקדים לינה לרחיצה:

1 ויאמר המלט על נפשך. ויאמרו לא נאמר אלא ויאמר, שאין מלאך אחד עושה ב' שליחות, ולא שני מלאכים שליחות אחת:

2 שאותן שני מלאכים שבאו, אחד להציל את לוט, והשני להפוך את סדום, להציל את לוט. מי הוא, זה רפאל:

3 אל תביט אחריך. מפני שהשכינה יורדת לסדום ומי שלבו תאב לזנות אינו רואה פני שכינה:

4 ההרה המלט. לך אצל אברהם ואתה נמלט:

1 ואנכי לא אוכל להמלט. איני יכול להמלט אצל אברהם שכבר רחק מעליו:

1 והיא מצער. שלא היתה ישיבתה שוה לסדום, שישיבתה של סדום נ"ב שנה, וישיבתה של צער נ"א שנה, שנאמר אמלט נא שמה, ונא בגימטריא אחד וחמשים, לכך נקראת צער והיתה צעירה בישיבתה ובעוונתיה:

1 ולוט בא צערה. כך היתה פחותה צערה בחשבון שס"ה כנגד שס"ה ימים שהם שנה אחת שהיתה ישיבתה פחותה מסדום, ולכך צערה חסר וי"ו, כנגד שש שעות שהיא יתירה שנת החמה על הלבנה שהיא שס"ה ושש שעות לא פחות ולא יתר:

2 כי לא אוכל לעשות דבר. לפי שאומרים עובדי החמה לעובדי הלבנה אם היינו בלילה שהוא אלהינו שולט לא נעשה זה עלינו, וכן עובדי הלבנה אומרים אם הי' אלהינו לא נעשה כזה עלינו, ועל שניהם נאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה ישעיה כד כג, ומה עשה הקב"ה, הכה אותם בששה עשר בניסן שהחמה והלבנה עומדין ברקיע, והיינו דכתיב השמש יצא על הארץ:

3 מאת ה'. מאתי היה צריך לומר, אלא רוצה לו' מבית דינו:

1 ויהפך את הערים האל. על צור אחד היו יושבים הערים הללו, ובאצבע אחת הפכם המלאך, שנאמר בחלמיש שלח ידו הפך משרש הרים איוב כח ט אל תקרא בחלמיש אלא בחמיש יד:

1 ותבט אשתו מאחריו. אחר שאמר לה המלאך אל תביט אחריך היתה נפשה הומה על בנותיה הנשארות בסדום:

2 ותהי נציב מלח. לפי שחטאה במלח, כיצד שבאותה הלילה שבאו המלאכים לביתו של לוט, הלכה היא אצל שכניה בעלילה לשאול מלח, אמרו לה שכניה ולמה את צריכה מלח, וכי אין יודעת שהיית חסה מלח לילך ליקח מלח מבעוד יום, אמרה להם אין אנו צריכין מלח, אלא שבאו לנו אורחים, ולכך ידעו אנשי סדום במלאכים שבאו בביתו של לוט:

1 ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט. ומה זכירה היתה שם, לפי שהיה יודע לוט בשרה כי היא אשת אברהם ולא גילה, ולכך ניצל באותו זכות שעשה עם אברהם חסד:

1 כי ירא לשבת בצר. אע"פ שהיתה צעירה בעונות:

2 ד"א לשבת בצער. כי לא היתה אלא שנה אחת:

1 לכה נשקה את אבינו יין. מצוער. ויש אומרים במערה מצאוהו ומעשה נסים:

1 בלילה הוא. הסכים הקב"ה עמה כשהיתה שוכבת עם אביה לא היה יודע וכשבאת לקום הבין, ולכך כתיב בקומה נקוד, והיה לו לעמוד ולשמור עצמו שלא ישתה יין בלילה שניה, והוא לא שמר עצמו, ובקומה של צעירה אינו נקוד, לפי ששמרה עצמה שלא ירגיש בה אביה:

1 מואב. מן אב:

1 בן עמי. שכסתה אביה ואמרה שלא היה אלא מעמי, ולפי שהבכירה גלתה את אביה והצעירה כסתה אותו, לכך אמר הקב"ה למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה דברים ב ט, דוקא מלחמה לא, אבל אנגריא עשה עמהם, וישראל הולכים אצל עיירות של מואב מזויינים, וכשהיו מואבים רואין אותם מזויינים, היו בורחין ומניחין כל מה שהיה להם, וישראל היו באים ובוזזין אותם, אבל בני עמון הזהירם ואמר אל תתגר בם מלחמה כלל: