משך חכמה, ויקהל כ׳

1 הנה אמרו דלענין רה"ר בעי שיהיו ששים רבוא בוקעין בו, ובפ"ק דעירובין דף ו' פירוש בתוס' דעיקר קאי על מנין המפורש בתורה יעו"ש. וכוונתם דכתיב בבהעלותך שש מאות אלף רגלי העם כו' אלמא דקפיד אזה. והנה המותר על שש מאות אלף היו שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים לא היו מגיעים לרבוא, לכן כללות המנין שש מאות אלף היו שקליהם לעמודי המשכן, אבל מה שאינו מגיע לרבוא המה האלפים הנותרים היו שקליהם ווים לעמודים בחצר אהל מועד ולכן אמרו בפרק שלשה שאכלו ברבוא אומר אלקי צבאות יושב הכרובים, שפחות מרבוא אינו במשכן אהל מועד ששם יושב הכרובים רק בחצר אהל מועד. וכיון שכן אתי שפיר מה שעשתה ההשגחה העליונה, שמשה ישכח למנינו את הווים לעמודים, שלולא כן היו מתרעמים האנשים ששקליהם היו מחוץ למשכן מושב הכרובים, לכן להורות שלא עשה במכוון ולא יתרעמו עליו על שנתן אלו השקלים מחוץ למשכן וכמו שאמרו סנהדרין דף י"ז הריני מטיל קנאה כו' שכח, להורות שהדבר שנעשה שלא במכוון לא רמיא אדעתיה ולכן שכחן. וזה כונת המד"ר פקודי עד שהוא יושב ומחשב שכח כו' התחיל יושב ומתמיה כו' מה עשה האיר הקב"ה עיניו כו' ווים לעמודים אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן כו' שהיו רואים שעשה זה שלא במכוון ודו"ק.