מלאכת שלמה על משנה שביעית ח׳:י״א

מהדורה: משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913

מקור משנה שביעית ח׳:י״א
11 מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ. וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחֹץ:
פירוש מלאכת שלמה על משנה שביעית ח׳:י״א
11 בתבן ובקש של שביעית מותר. י"מ דהיינו משירדה רביעה שנייה כדתנן בפרקין דלקמן. אבל הר"ש ז"ל פי' מותר לרחוץ אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן בפרקין דלקמן. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל בתבן או בקש כל אלו מאכל בהמה ואסור לשרפן ע"כ:
12 ואם מתחשב הוא. פי' הרמב"ם ז"ל כלומ' אם אדם חשוב הוא ונכבד בעיני עמו שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים כדי להשיב ריח המרחץ כגון דברים שי"ל ריח טוב והן עריבין לאכול ע"כ ובחבורו כ' וז"ל מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשיב הוא אסור שמא יסיקו בו דברים אחרים כדי שיהא ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית ע"כ והראב"ד ז"ל בהשגות כתב אמר אברהם המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא לא ירחוץ ופירשו בגמ' אם אדם חשוב הוא לא ירחוץ ונראה לי מותר לרחוץ דקתני ברישא בחנם קאמר אבל בשכר לא דהוי כסחורה ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי אריא כשהוסק בתבן ובקש של שביעית ע"כ ובכ"מ תירץ בעד הרמב"ם ז"ל והביאו בתי"ט:
13 סליק פרקא. פרק כלל גדול רבא. ואית דקרו ליה כלל גדול דמלוגמא.