מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט תכ״א

1 עד שיכוון לביישו כו'. כבר נתבאר זה בסי' ת"ך סל"ו דין ישן שבייש פטור ודהוא מדכתיב והחזיקה במבושיו דמיניה למדין דין בשת ובעינן דומה לו שמתכוין לכך:

2 לפיכך ישן שבייש פטור כ"כ ג"כ בטור והוא פשיטא ממ"ש כבר דבעינן כוונה ובפרישה כתבתי דה"ק ומה"ט תנינא ישן שבייש פטור:

3 דהרי לא כוון לביישו. אלא לגבות ממנו הזיקו:

4 נותן לגדול דמי בשתו של קטן. בסי' ת"ך סל"ז נתבאר דבקטן אין חייבין על בושתו אלא בתנאי שכשמכלימין אותו הוא נכלם ושם ג"כ כתב המחבר דמ"מ אין דומה המבייש הקטן להמבייש הגדול וזה שכ' כאן שאינו נותן לו אלא דמי בשת של קטן שהרי לא נתכוון אלא לבשת כזה ולבושת היתרה לא כוון ובשת שלא בכוונה אין מחייבין עליו:

5 יש אומרי' דצער כו'. דין זה כתבו הטור וגם שאר פוסקים בפשיטות בלי פלוגתא ומה שסיים וכתב ז"ל אבל בנזק חייב אפי' אונס כו' בסמוך כ' הטור והמחבר בסעיף י"א דאפי' נפל מהגג ברוח שאינה מצויה חייב בנזק וע"ל ר"ס שע"ח מ"ש המחבר בשני סעיפים תכופים זה לזה סא"ב ושם כתבתי בספר מאירת עינים מוכח מדברי הטור והמחבר שמחלקים בין נפל על גבי אדם והזיקו דחייב בנזקו אפילו בנפל ברוח שאינו מצויה. ובין נפל על הכלים דאינו חייב בנזק כ"א ברוח מצויה ובסי' זה מנפל ע"ג אדם איירי מ"ה סתמו הטור והמחבר בסעיף י"א וכתבו דאפי' ברוח שאינו מצוי' חייב ע"ש ודו"ק:

6 חייב אפי' שלא בכוונה נלמד מדכתיב כי יריבון כו' ושם קרוב למזיד הוא וריפוי ושבת כתובין שם וה"ה לצער:

7 אפי' אנוס ילפינן לה מיתורא דקרא דכתיב פצע תחת פצע והל"ל פצע בפצע וכל מה דמצינן לפטור שוגג פטרינן לכן לא אוקמינן האי יתורא דקרא כ"א אנזק:

8 דאדם מועד לעולם מ"מ לכ"ע אאונס גדול אינו חייב וכמ"ש הטו' והמחב' ומור"ם בסמוך בס"ד וגם זה מבוא' בסי' שע"ח ובשאר מקומות.

9 פושע הוא. בכלל פושע הוא דקאמ' הוא נמי דאם הישן הוזק בהכלים שהונחו בצדו שחייב בעל הכלים בנזקי דהישן וק"ל:

10 וסימא את עינו פטור טעם הדבר כיון דהתאבקו שניהם ברצון וכל אחד דעתו היה להפיל חבירו וכל אחד ידע שא"א לצמצם שיפילו דוקא באופן שלא יהיה בו היזק ה"ל כאלו נתייאשו ומחלו אהדדי שאף אם יארע לא' היזק יהיה מה שיהיה כיון שלא נתכוון חבירו להזיקו אלא שקרה לו דרך נפילתו שיהיה פטור דומה למ"ש בשנים שרצין בר"ה והזיקו זא"ז דרך ריצתן דפטו' המזיק משום דכל הרץ בר"ה יודע שגם לאחרים יש רשות לרוץ בר"ה וכאשר יפגשו שניהם הרצין זה נגד זה דרכן להזיק זא"ז. ואע"ג דאמרינן אדם מועד לעולם ע"כ לאו בכל ענין אמרוהו דהרי בהזיקת אונס גמור פטור וכאשר כתבתי טעם זה כן הוא דברי הרא"ש בתשובותיו הביאו הטו' בסי' זה וכמ"ש בפרישה ועפ"ר בסי' שע"ח ס"ח שם כתבתי דבשניהן רצין לאו משום מחילה לחוד הוא אלא משום דשניהן עבדו מעשה בהזיקתן ומה"ט בלא ר"ה נמי אלא כל שרצין שנים זה כנגד זה וכ"כ הטור בשם הרמ"ה שם בהדיא וע"ש בדרישה דכתבתי שנראה דהטו' בשם רש"י חולק על הרמ"ה הנ"ל ושי"ל דאין חולקין ועמ"ש כאן בפרישה מיד מזה:

11 ואם מסרב יכול להכותו בגמרא אמרו כן בעבד עברי ולמדו כן מדכתיב לא תקחו כופר לשוב וגו' ודרשינן לא תקחו שופר לשב פי' מי שדינו להיות שב אל משפחתו:

12 והזיקו בעל הבית כו' דלא מסיק בעל הבית אדעתיה שיכנס אדם לרשותו שלא מדעתו ועיין בטור שכתב שם עוד בבא א' ז"ל ואם זה שנכנס ניזק מאליו בע"ה פטור והב"י כתב דט"ס הוא וגם כאן השמיטו המחבר ובפרישה כתבתי דטעמא דב"י הוא דס"ל דנלמד במכ"ש מהבבא הראשונה דאפי' הזיקו הב"ה פטור וכ"ש אם הוזק מאיליו בב"ה מיירי ושם כתבתי דנ"ל דא"צ למוחקו דאלו ברישא אינו פטור הב"ה אלא כשלא ידע מזה שנכנס ומציעתא זו דהוזק בו מאיליו מיירי אפי' ידע ממנו שנכנס אפ"ה פטור כיון דהוזק מאיליו וק"ל:

13 היו שניהם ברשות כו'. כבר נתבא' טעמו דכל ששניהן שווין הן היה לזה לשמו' כמו זה וכיון שהזיקו שלא בכוונה זא"ז היזק כזה מחלו מתחל' אהדדי:

14 המבקע עצים בר"ה כו'. לא זו אף זו קאמר ל"מ אם הבקיעה היתה במקום דשכיחי רבים דהיה לו ליזהר טפי דחייב אלא אפי' הבקיעה היתה ברה"י וגם ההיזק נעשה במקום דלא שכיחי בה רבים אפי' הכי חייב ובטו' כ' עוד בבא דאם הבקיעה ברה"י והזיק בר"ה חייב והמחב' קיצר דנלמד במכ"ש מהסיפא ל"מ בנזק אלא אפי' בשאר ג' דברים משום דקרוב לפשיעה הוא זה זולת הבושת דפטר כיון דלא כוון לזה:

15 או שנכנס בחנותו של נגר. לשון הטור וריב"א פי' אפי' לא ראוהו נכנס חייב דכל אומן שדרך בני אדם לכנס לביתו בשביל אומנתו יש ליזהר יותר עכ"ל ור"ל אף שזה לא נכנס כדי לקנות ממנו מ"מ מוזהר ועומד הוא על כל הנכנסים כיון שדרך לכנוס וליקח ממנו:

16 שהכיר בה ושכחה ג"ז דומה לאונס הוא:

17 וזרק ארבע כו'. בטור כ' עוד ז"ל או שנתכוון לזרוק ד' וזרק שמונה כו' ועפ"ר שכתבתי טעם למה כ' זה עיין בטור שכ' כאן עוד דין הזורק אבן ואח"כ הוציא ראשו וקבלה פטור מד' דברים וחייב בנזק כו' והמחב' כתבו בסי' ת"ך ס"ל וכ' שם דפטור מכולם ולאפוקי מהטור שכ' שחייב בנזק ע"ש:

18 חייב בד' דברים ז"ל הטור דשוגג קרוב למזיד הוא דלא היה לו לעלות לגג שאין לו מעקה כיון שיכול ליפול ברוח מצויה:

19 ואם נתהפך ל' הטור ואם נתהפך דרך נפילתו כדי שיפול על האדם להנאתו כדי שלא יחבט בהקרקע:

20 חייב בנזקיה ל' הטור חייב בד' דברים וגם המחב' דכ' בנזקיה ר"ל כל נזקי' זולת הבושת דלאו בכלל נזקיה הוא דהא לא כוון לביישה אבל בשאר דברים אע"ג דיש לו רשות לשמש עמה מ"מ ה"ל לעיוני דלא יזיק ודין המעות דנותן בהד' דברים יתבאר בסי' תכ"ג מה עושה בהן ואיך דינן גם בא"ע סימן פ"ג:

21 קטע את ידי כו'. עד"ר שם כתבתי דלסברא זו דס"ל דאפי' א"ל מתחלה בפי' מ"מ לפטור אפ"ה חייב בהני דוקא קאמר דחייב כיון דהן ראשי איברים ידועים ואין אדם רוצה בחסרון איברים הללו וסבור שחבירו לא יקטעו ויסמאוהו אע"ג דא"ל ע"מ לפטו' אבל אם א"ל הכני פצעני ע"מ לפטור והוא פצע בו בלא חסרון ראשי איברים הוא פטו' כמו בא"ל שבור את כדי ושאר כלים לעיל וכמ"ש הטור והמחב' ר"ס ש"פ ע"ש:

22 כגון שא"ל קטע את ידי כו' עד שבתמיה קאמר ובהאי דלא א"ל בפי' ע"מ לפטור אלא נוכל לומר דבתמיה קאמר אפי' בלא ראשי איברים נמי אמרי' דבתמיה קאמר וחייב ולא נקט קטע ידי כו' אלא ללמדינו דאם אמר בפי' ע"מ לפטור דפטור אפי' בהני ודוקא בהיזק ממון הוא דפטרינן ליה אף בל' המתפרש דבתמיה קאמר וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס ש"פ ע"ש ולא בצער דגופו ודלא כע"ש דכ' דגם י"א הללו לא חייבוהו בסתם אלא בראשי איברים דז"א ועיין בפרישה ודרישה כאן ולעיל בסי' ש"פ:

23 משלם במות' נזק שלם ע"ל בסי' ת"ב מ"ש בהיזק שור בשור בתשלומי במותר נזק שלם ומינה יש ללמד לאדם באדם:

24 חזר גם הוא מיד גם בטור כ' כאן כהאי לישנא ז"ל או לאחר שחבל זה בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל כו' ובפרישה כתבתי דלכאורה נראה דהאי מיד ט"ס הוא דאם השני חזר וחבלו מיד בעודו בחימום הוא פטור וגם לעיל בס"ס ת"ב בשני שוורים לא כ' הטור ומור"ם לתיבת מיד אלא ז"ל או לאחר שנפרדו זה מזה חזר השני כו' ושניהן נשנו בפ' המניח בבא קמא דף ל"ג במשנה אחת גם באשר"י שם דף קל"ב פ"א ולא כ' תיבת מיד אלא ז"ל או לאחר זמן זה שחבל זה כו' ור"ל לאחר זמן שכבר נפרדו זה מזה ועבר חימומן ודוחק לו' שגרס' הטור היה באשר"י כאשר כ' כאן ומחלק בין שוורים לאדם שאדם הוא מועד לעולם וס"ל דבשני בני אדם אף דהתחיל הא' מ"מ אם פסק אותו א' אף שעדיין השני המוכה בחמימותו אם חזר וחבלו גם הוא להראשון דחייב דה"ל להעמידו בדין על הכאתו משא"כ בשני שוורי' דאין שייך זה מ"ה כתבו שם דתלה באחר שנפרדו וכאן בשני בני אדם כתבו או לאחר שחבל זה בחבירו פי' ופסק מלהכותו אם חזר גם הוא מיד פי' אפי' בעודו בחמימתו וחבל בו חייב גם הוא ומ"ש אם התחיל הא' השני פטור ר"ל הראשון התחיל במריבה וירא השני שיחבל בו וכדי להציל נפשו מההכא' חבל בהראשון או שכבר חבל בו הראשון וירא שיחבול בו עוד וקידם וחבל בהראשון כדי שלא יחבלוהו עוד פטור דאין הל' סובל פי' זה וגם ק' מנ"ל להרא"ש והטור לחלק בזה מאחר דהמשנה השוויהן יחד גם בקיצור פסקי הרא"ש כ' שניהם בל' אחד לכן נראה דט"ס הוא וה"ג בדברי הטור והמחבר או לאחר זמן שחבל זה בחבירו חזר גם הוא וחבל בו אז החיוב על שניהן ומשלם במותר נזק שלם אבל אם התחיל הא' וחזר השני וחבל בו מיד השני פטור והיינו כלישנא דהרא"ש דפ' המניח הנ"ל ודו"ק והשתא א"ש הא דמסיק מור"ם וכ' אדברי המחבר ז"ל וכן הוא לענין גדופים כו' עד וכן אם קרא לחבירו גנב והשני קראו ממזר דפטור ולא מחייבינן להשני משום דהיה לו לתובעו בדין ודוק ועמ"ש מור"ם שם בסי' ת"ב תמיה על המחבר ששם סתם ולא חילק כלל וכאן חילק וכתב דאם האחד התחיל השני פטור כתבתי שם ישוב נכון ולק"מ ע"ש:

25 כדי להציל עצמו דאפי' אחרים חייבים לחבול בהחובל כדי להציל חביריהן כמ"ש הטור והמחבר בסי' תכ"ה כ"ש הוא עצמו:

26 וכן הוא לענין גידופין כו'. וכתב מהר"מ מריזבור"ק ראובן טען על שמעון שקראו ממזר ושמעון אומר שמתחלה לחש לו באזנו שהוא ממזר לכן נתרגז וא"ל כן אומדנא דמוכח הוא כיון שקראו פתאום ממזר ודאי האמת אתו עכ"ל וא"צ לישבע ע"ז כמ"ש לעיל סי' ת"ך סל"ה עכ"ל ד"מ י"ט:

27 ובאתה אשתו כו'. וכתב בנימוקי מהר"מ דדין אשה לענין בזיון כדין איש ואם אין האיש רוצה שתתבזה אשתו צריך לפדותה בממון כפי אשר ישיתו עליו הב"ד וע"ל סי' תכ"ד ס"י מזה:

28 כדי לאפרושי מאיסורא. בטור כתב עוד בבא א' לפני בבא זו וכן הדין באדם הרואה את חבירו שמכה לאביו או בנו או אחיו והרואה הכה המכה כדי להציל את קרובו שפטור עכ"ל ודקדקתי בפרישה מדלא כייל אחיו ובנו עם סיפא דרואה מכה לא' מישראל גם כתב בכל א' טעם בפני עצמו דבמציעתא כתב כדי להציל את קרובו ובסיפא כ' כדי לאפרושי מאיסורא וכתבתי דאיכא בינייהו נ"מ לדינא והוא דאם זה הבא להציל ולהכות המכה אינו בר הכי דרגיל לאפרושי מאיסורא דכמה פעמים רואה שמכה א' לחבירו ואינו חושש לאפרושי המכה מאיסורא אז אמרינן דאסור להכות לזה המכה דודאי מכח שנאה בא להכותו ולא בא להפרישו מהאיסור מה שא"כ ברואה מכה אביו ובנו ואחיו דמותר להציל קרובו בהכאה אף שאין מדרכו להפריש אחרים והמחבר דלא חילק בינייהו אפשר משום דלא הרגיש בזה דבאמת טעם הגון הוא לחלק בינייהו ודוק