מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט קמ״א

1 ה"ג שהן עושין פירות תמיד כגון הבתים והחצרות כו'. וכן הוא בהרמב"ם שם וגם בית הבדים מקרי עושים פירות תדיר כי יש בני אדם שמצניעי' כל השנה ודורכי' במעט מעט כ"כ התוס' ודין חזקת בתים וחלוקין שבו כבר נתבאר בסי' ק"מ מסעיף ח' ואילך ע"ש לכך לא נקטינהו הטור בלישני' כאן:

2 וזורעי' בהן "ונוטלין בג' מיני דפוס ספרי הרמב"ם שבידי נתפס בהם ונוטעי' וק' לפי אות' הגירסא הא מסיק וכתב דבשדה האילן אינה מיום ליום וצריכי' להאי גירסא לומר דמכח שהוא בית השלחין שמשקין אותה תמיד גם האילנות שבתוכו עושין פירות יותר מפעם א' בשנה וז"א דא"כ גם בסיפא לא ה"ל לנקוט שדה אילן בפני עצמו דהרי הוא בכלל במ"ש אבל שדה הבעל שהוא היפך שדה השלחין ואפשר לומר דהאי ונוטעים אינו ר"ל שנטע אילנות אלא הצבת מיני זרעי' בקרקע ג"כ נטיעה קרי ליה והוא דוחק גם א"כ ה"ל להפך ולכתוב זורעין ונוטעין בהן ויהיה קאי תיבת "בהן אשניהן לכן נראה דבכוון הגיה המחבר "ונוטלין במקו' ונוטעין ור"ל דנוטלין תמיד ראשון ראשון מיד אחר שנתגדל ודו"ק:

3 והגנות והפרדסי'. נראה דפרדס ג"כ דומיא דגינה קאמר שאין צומחין בו אלא מיני זרעי':

4 וכן עבדים המהלכי' פי' לאפוקי קטני' שאינם מהלכי' וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס קל"ה גם נקט עבד לאפוקי בהמה דס"ל להמחבר דאין לה חזקה אפילו אחר ג"ש וכמ"ש שם בסימן קל"ה ע"ש:

5 אלא כיון שאכל ג' תבואות הטעם כיון שאין גדל בהן פירות אלא פעם א' בשנה כל שאכל ג' פירות והוא שתק מחשב כג' שנים שלמי':

6 ולא היה ביניה' הרחק כראוי כן הוא לשון הרמב"ם ול' הטור בסעיף כ' אפי' הן נטועין בפחות מד' אמות וכ"כ המחבר בסמוך בסי"ח ומ"ה חזר וכתבו שם ועיין מ"ש שם בסמ"ע:

7 וי"א דגם בשדה בעל כו'. עד"ר שם כתבתי טעם פלוגתתן:

8 יש מי שאומר דהוי חזקה. הטור מסיק בטעמו כו' ז"ל הוי חזקה דכ"ש דה"ל למחויי דלא מתבר ארעא ונרא' דלא הוי חזקה דמצי לערער ולו' גלית בדעתך שאינה שלך שעשית כמו גזלן ששומט ואוכל כל מה שיכול להוציא ממנו ואינו חושש לשנים הבאות מפני שידע שלא תשאר בידו עכ"ל:

9 ופתח בה ושדד. פי' חרשה והחליקה אחר החרישה בכלי העשוי לכך כדרך הכפרים ופסוק הוא בישעיה:

10 אבל אם הוציא עליה הוצאות ממקום אחר כו'. שם בתשובת רשב"א סיים וכ' ז"ל הואיל שאין זה מכח כחישות הארץ דאם לא כן בטלת בזמן הזה כל החזקות מאחר שגרם החטא שנתרבו המסין עד שאין הפירות מספיקין להמסים כו' ע"ש:

11 וכן אם תיקן השדה בהשקאת מים כו'. כבר כ' המחבר לעיל בסמוך בס"ה ז"ל וכן אם פתח בהן שבילי מים ושם נקט המחבר ל' הרמב"ם וכאן נקט מור"ם ל' הטור:

12 וכן אם זרעה בלא חרישה. ז"ל הטור תפתיח לא הוי חזקה פי' ר"ח שלא חרשה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונבקע כגון פתח חרישה וזרע בה:

13 שאפילו אותן ימים ?שנר בהן כו' פי' אע"פ שזרעה ואכל אח"כ פירות בשני החזק' אין מתחילין למנות ג' שני החזק' אלא מימי הזריעה וז"ש מור"ם על מ"ש המחבר דיש חולקין וס"ל הואיל לבסוף אכל פירות מונין משעת כניסה וק"ל:

14 ויש חולקין כו' מסידור ל' המחבר ומור"ם משמע דדוקא אדין זה דהניר והזריעה והאכילה היא הכל בשנה אחת הוא דקאמר דיש חולקין אבל אדין הנזכר בסעיף שלפני זה הכל מודים דכיון דלא נהנה בכל אותו שנה שבנה בה אינו עולה לחשבון שני חזקה ומיהו בפרישה כתבתי שנ"ל שגם אחותה בבא פליג ואפילו בנה עד קרוב לסוף ג' שנים י"ל דפליגי וס"ל דהוי חזקה כיון דבונה בה כדי ליישב ולדור באותו הבנין מיד שיכלה הבנין ודומיא דבנות שוח דבסמוך סי"ו ולא הוצרך למור"ם לכתוב הטעם הואיל ולבסוף אוכל הפירות דמשמע הואיל ואכל' באותו שנה אלא דוקא בניר משום דניר דשנה זו אינה עומדת ליהנות ממנה לשנה הבאה מה שא"כ בבנין ע"ש ודו"ק:

15 אכלה שחת לא החזיק כו'. המחבר קיצר ולא העתיק אלא ל' הרמב"ם דפי"ב דטוען דין י"א ע"ש והטור חולק וכ' דהיינו דוקא כשהמתין מלקצור השחת עד שנעש' גבעול בענין שאינו חוזר וגדל כו' ע"ש:

16 מפני שדמיו יקרים כו' לשון הטור ובמקומות שיש להם בהמות הרבה ודרכם לקצור תבואות שחת לבהמתם הוי חזקה:

17 אע"פ שלא יאכלנה בשלישי' אלא שחת. כל' זה כ' ג"כ הטור אות באות ומדקדק לכתוב אע"פ שלא יאכלנ' בשלישית אלא שחת דמשמע הא בשנים הראשונים לא אכלה שחת ומ"ה דוקא הוי חזקה ומיירי שכבר אכלו ג' תבואות גמורות ושחת אוכל ממנה לבסוף בכלות הג' שנים דרך משל באתה לידו בחודש תמוז ואז היתה שחת ולא אכלה עד ר"ח אלול שאז נגמר התבואה נמצא שאכל תבואה גמורה משדה זו בשנה ראשונה אחר ב' חדשים ראשוני' שבאת' השדה לידו וכן אכלה בשנה שנייה ושלישית בכל פעם באלול בשעה שנגמר' הרי באלול השלישי כבר אכל ג' תבואו' גמורות ועדיין לא הי' השדה בידו כי אם ב' שנים וב' חדשים ובכלות ג"ש לחזקתו דהיינו כשיגיע לסוף חדש סיון השלישי יאכל שחת וקמ"ל דל"ת דבעינן שיאכלנה כל התבואות הגדילין בהג' שנים בגמרן משא"כ ברישא דמיירי דאכל' שחת גם בג"ש ראשונים או בשנה אחת מהם מ"ה לא הוי חזקה כנ"ל ביאור דברי הטור ומור"ם שהעתיקו ולפ"ז ק"ק דלא ה"ל למור"ם לסתום ולכתוב כן דהא לפי מ"ש המחבר בס"א די בג' תבואות דג' שנים אע"ג דלא החזיק בו ג' שנים מיום ליום ומאי קמ"ל בזה דכ' אע"ג דלא יאכלנה בשלישית אלא שחת וי"ל דקמ"ל דאפי' לדעת י"א דכ' מור"ם שם דבעינן חזקת ג"ש מיום ליום מודי' בזה וגם הטור שכ' האי דינא הוא משום דמצריך להחזיק ג"ש מיום ליום ע"ש:

18 אכלה ערלה ושביעית. פי' כגון דעבר וחרש וזרעה בשביעי' דגידוליה אסורין ומ"ה נקטה הברייתא והרמב"ם שביעית באמצע ללמד דבאיסור מיירי ול"ת דשביעית קמ"ל אע"ג דהוא הפקר כדפי' רשב"ם עפ"ר:

19 אלא א"כ אכל הזמורות. מור"ם קיצר ולא כתב חילוק ביניהם באכילת זמורות משמע מלשונו דבשלשתן אין בהן איסור וז"א דדוקא בערלה דכתיב ביה וערלתם את פריו ולמדנו מיני פריו ולא עצו וה"ה די"ל בשביעית כן משא"כ בכלאים דאם ניתוסף בהן חלק ממאתים בהיתר דנאסר ומצינו היתר בזמורות ולא בפירות כגון שהכרם היה כבר נטוע ואח"כ זרע בצדו מיני זרעים ואחר הזריע' נתגדל הפירי באיסור והזמורות שכבר גדלו בהיתר נשארו בהיתרן עד שיתוסף בהן חלק אחד ממאתים בהיתר וכ"כ התוספו' ועפ"ר:

20 כגון שישטח בו פירות כו' והיינו דוקא במקום שאינו ראוי לדבר אחר אבל במקום הראוי לזרוע ולנטוע ולאכול הפירות כבר פסק המחבר בר"ס זה דבאכלו מיניה ג' מיני תבואות הוי חזקה אף דלא כלו הג' שנים ע"ש:

21 וזרע חוץ לגדר. ומפני שמה שחוץ לגדר הוה הפקר ודרכן לזרוע חוץ לגדר כדי שיבואו החיות לאכול אותן ולא יכנסו לתוך השדה המוקפת גדר ויכול זה לומר ע"י זריעתו של זה היה משומר לי מה שבתוך הגדר מ"ה לא מחיתינהו:

22 אע"פ שעמדו על האילן כו'. דין זה למדו הרא"ש בשם רב האי מדקל נערה האמור בגמ' שפירשוהו שמנער הפירו' מעצמו ולא כפי' ר"ח שפי' שמנער פירותיו קודם גמר בישולן ובב"י משוה פי' ר"ח לפי' רב האי וז"א אלא כמ"ש כאן בש"ע דלר' האי אפי' משירן אחר שגדלו כל צרכן כיון דלא לקטן בידיו לא הוי חזקה ועד"ר בריש סי' זה וגם על הע"ש יש לדקדק מ"ש בדין זה ז"ל אע"פ שעכשיו עמדו על האילן כו' למה כ' שעכשיו הא אפילו דרכן כן בכל שנה לא הוי חזקה כיון שנושרין לבסוף מעצמן ועד"ר:

23 שלשים אילנות בתוך בית ג' סאין כו' עד"ר דשם כתבתי דנראה דה"ה אם היו עשרה אילנות בתוך בית סאה ואכל בכל שנה מג' אילנות מפוזרות שבו אע"פ שאינו אוכל בכל שנה שליש גמור דהא שליש הוא ג' אילנות ועוד שליש יש מאילן העשירי וכתבתי דנראה דמ"ה נקט ג' בית סאין לרבות' דאם אינן מפוזרות כדין דלא הוי חזקה כי האי מפזורות פי' הטור בשם ר"י וגם הרמב"ם והמחבר נראה דס"ל הכי דבעינן שיהיו גם בכל בית סאה מפוזרות ג' ואם כן יהיה בו רבותא דאם אינן מפוזרות ג' בכל סאה אע"ג דבכלל היקף הג' בית סאין יהיו מפוזרין לא הוי חזקה ע"ש ודו"ק:

24 ולא הוציאו שאר אילנות בטור כתוב כגון בנות שוח שעושה פרי א' לג' שנים ועשרה שאוכל בשנה ראשונה חנטו כבר לפני ב' שנים ושל שנה שנייה חנטו אשתקד ושל שנה שלישית חנטו בשנה ראשונ' שהתחיל להחזיק:

25 לא הוחזק אלא במה שאכל כ"ה ג"כ ל' הרמב"ם אבל בטור אינו וצ"ל דאינו ר"ל דהוחזק באותן אילנות שאכל ובקרקעותיהן דכיון דאין מצטרפי' בכה"ג ומאילן שאכל שנה זו לא אכל בשנה אחרת במה יהיה לו חזקה אלא נ"ל דר"ל דאין לו חזקה כלל אלא בפירות דשמיט ואכל שנה שעברה ולא יאכל אפי' הפירות לשנים הבאים ודוק:

26 ובזזו העם שאר הפירות. כן הוא ל' הרמב"ם ע"פ שטתו בביאור הגמ' ובטור כתב שטה אחר' ע"פ ביאור התוס' והרא"ש והראב"ד ע"ש בדרישה וע"פ אותו שטה אין חילוק בזה ויש חילוקי שאר דינים בזה ע"ש:

27 שנטועי' ל' אילנות לג' בית סאה כצ"ל ועיין בטור סי"ט אם נטע ט' אילנות זקנים בתוך בית ג' סאין ואכל מהן מפוזרות ג' בכל שנה אי מהני:

28 רצופין יותר מי' לבית סאה. פי' ולא אכל כולן בכל שנה אלא עשרה וכנ"ל ועמ"ש אחר זה:

29 אלא אם כן היו תוך ד' אמות. ל' הטור בשם הרמ"ה דאז הוו כעקורין דנהי דהיכא דאכלינהו לכולהו ג"ש רצופים הוי חזקה וכמ"ש המחבר בסעיף שאח"ז השתא דלא אכל אלא עשרה מינייהו בכל שנה לא הוי חזקה אלא היכא דהוי בני קיימא עכ"ל ועפ"ר שם כתשבתי דהך ד' אמות דקאמר ר"ל שאין א' מחבירו ד' אמות "ולא כע"ש שכתב דמיירי שכל העשרה עומדי' בתוך ד' אמות ע"ש:

30 החזיק אחד באילנות כו'. כאן כתב המחבר הדין לענין אם כל אחד טוען כולה שלי ואומר שקנה השדה עם האילנות והיה לי שטר על כולה ואבדתי השטר לאחר שהחזקתי בה ג"ש ואחד מהן הביא ראיה שהחזיק ג"ש בהקרקע וחזקתו בקרקע שקנה מהני גם להאילנות שבה והשני מביא ראיה שהחזיק בה ג' שנים בהאילנות והמחזיק בהאילנות קנה ג"כ הקרקע כמו שכתבו הטור והמחבר סימן רי"ו ולק' ס"ס רי"ו ס"ג כתב זה הדין בשני לקוחות שקנה אחד קרקע ואחד אילנות ושניהם מודים זה לזה ואין בעל הקרקע מבקש האילנות אלא שמחולקי' בהקרקע אם היא נמכרת עם האילנות או לא ושם כתב מור"ם דיש חולקין וס"ל דאין לו בקרקע אלא שאם יבשו כו' ואותן החולקי' חולקי' גם בדין חזקה וכמ"ש הטור בסימן זה ושם בסימן רי"ו ועד"ר:

31 כמלא אורה וסלו. פי' כמלא מקום שיכול המלקט הפירות עם סלו לעמוד חוץ לאילן וללקט קנה מהקרקע ובכללו הוא גם מה שתחת האילנות וכן הוא בטור:

32 האוכל כל פירות האילן כו'. המחבר נקט לשון רמב"ם ובטור מפורש יותר ז"ל אע"פ שהקונה אילן אחד בשדה חבירו לא קנה קרקע ואם יבש לא יטע אחר במקומו וגם המוכר יכול לחפור לו תחתיו למטה מהשרשין רק בענין שלא יזיק לאילן ואם אכלו שלשה שנים ובא בטענה שמכרו לו ע"מ ליטע אחר תחתיו טענתו טענה לפיכך כו':